לעקוב אחר הפרימיום

יום חמישי, 1 במאי 2014

פיט דוהרטי - היינו כשיכורים



באתי עם ציפיות אפסיות להופעה של פיט דוהרטי. קניתי כרטיס ברגע האחרון. בהתחשב בפרסונה לקחתי בחשבון שיש מצב שהוא יעלה לא רק מסטול מהתחת, אלא מחוק לגמריי, לא יצליח לנגן בכלל, וירד מהבמה אחרי רבע שעה מביכה, בסגנון איימי ווינהאוס, לפני הנפילה. במקרה היותר טוב ציפית להופעה אקוסטית, חד-גונית, שהתמונה היחידה שתצא ממנה היא התמונה הזו שצילמתי, של פיט דוהרטי זורק זין על העולם, מחזיק גיטרה בתנוחת סימן שאלה, שבה הוא כאילו מתמזג עם גיטרה עצמה. אבל היו עוד כל-כך הרבה תמונות בהופעה הזו: ראינו אותו מעשן אחרי וילון, ואחרי זה לפני הוילון, ראינו אותו נותן בקבוק הויסקי לאוהד שהתפרץ לבמה והועף ממנה, ראינו אותו שוכב על הבמה ומנופף בידיים, ראינו אותו קופץ על הקהל ונופל על הרצפה, ראינו אותו חותם על דיסקים תוך-כדי שהוא מניח משקה על הגיטרה - כי מסטול, או לא מסטול, הוא יודע להחזיק אותה. וראינו אותו אפילו חותם למעריצה על החזה (לבקשתה, רק לבקשתה. לא נראה לי שהוא בדק את תעודת הזהות שלה, ודרך-אגב, הבן-אדם הכי צעיר בקהל היתה ילדה כבת 10 לכל היותר שבאה עם ההורים החטייארים שלה).
 וכך גם היתה ההופעה. בסך-הכל הוא לא כזה נגן גדול, אבל אני אחרי חצי שיר הייתי שלו. והוא הצליח להוציא מגיטרה אחת הרבה מאד תמונות: גם אסיד פולק, גם אמריקאנה, גם כל מיני דברים אחרים. חצי מהקהל ידע את כל מילות השירים בע"פ, ואז התחלתי במחשבות על המוח שלנו, ומה שהוא עושה לחווית המוזיקה שלנו. שהסיבה שאנחנו אוהבים יותר מוזיקה כשאנחנו צעירים, היא שהזיכרון שלנו יותר טוב, שאנחנו רוצים לחזור שוב ושוב על אותו עונג שצרוב לנו במוח. ובאיזשהו גיל אתה כבר לא זוכר בע"פ, מההתחלה ועד הסוף, כל סרט קולנוע שאתה רואה, וגם עם שירים, לאט לאט, הם פחות ופחות נצרבים בתודעה. מה גם שבימינו, עם כל השפע שיש, אתה רוצה לשמוע עוד ועוד דברים, ולא לחזור שוב ושוב על אותה המנגינה. אולי בגלל זה בגיל מסויים אתה גם לא עושה גלוריפיקציה של מוזיקאים, כמו שאתה עושה כשאתה צעיר. כי כבר אין לך זמן להקשיב לתקליט אחד אלף פעמים עד שהוא נשרט.
 אז במקום לשיר את השירים בע"פ נהנתי מאד מהחברה הצעירה שמסביבי (שיש כאלה שהגדירו אותם כגרופיות והיפסטרים, אבל לא חייבים), והתת-מודע לקח אותי לגיבורים שלי - אל בוב דילן, אל בילי בראג, אל פול סיימון, אל סיד בארט.. וזה קצת הפריע לי, שאני בכלל עושה את ההשוואות האלה, שתהליך העיכול שלי חייב להכיל עיבוד שכלתני של הרגשות. למה אני לא יכול פשוט להתמסר לגמריי, להיות שיכור כמוהו ודי ! ואז בא החלק השני של ההופעה, שבו היו הרבה מאד קאברים, מסייקו קילר ועד ווטרפול המוצלח ביותר, לטעמי. וזו היתה בדיוק התופעה ההפוכה, שירים של אחרים שפתאום נשמעים אך ורק של פיט דוהרטי.  כאמור, את החותם שלו ואת האישיות שלו אפשר היה להרגיש כבר מהשיר הראשון. ראינו אגדה חיה, במרחק של כמה מטרים מאיתנו, שנתן משמעות חדשה למושג הופעה חיה. והיה כיף, ומסיבה ובאלגן, ושמח, ומה רע.



בדרך להופעה שמעתי דיסק של אנובה, שגם הקשבתי לו כל היום, ויחד עם ההופעה של רונה קינן, היה בהחלט יום טוב.

לפני כמה שנים ערכתי ראיון נחמד לרונה קינן. זו היתה שיחת לילה, מאז גיל 16 לא היתה לי שיחה כזו, גם לא אחריה [קישור]

לעוד קליפים מההופעה בבלוג של יובל אראל

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !