לעקוב אחר הפרימיום

יום שישי, 6 ביוני 2014

יש אבנים עם לב של אבן

קית' ריצארדס, אז והיום בהופעה בתל-אביב
מהרגע שג'אגר עלה לבמה נגמרו הקיטורים. לא החום, לא המחיר של הבירה שעלה כמספר המעלות צלזיוס, וגם לא מחיר הכרטיס. הכל נעלם והגיע הזמן להנות. רוח רוקנרול אמיתית היתה שם לפרקים. עלייתו של מיק טיילור לבמה שיקפה את אחד מהם. אבל בגדול זה הרגיש לי רוב הזמן כמו מופע בברודווי או מחזמר משוחק היטב. לא האמנתי למיק ג'אגר שאמר בעברית "אתם קהל מטורף". מבחינתי זה היה הסימן הבוטה ביותר לכך שהכל מבויים. הרבה יותר האמנתי לקית' ריצ'ארדס שאמר באנגלית שטוב להיות פה, ומיד הוסיף בבדיחות הדעת "אבל טוב להיות בכל מקום, כל עוד אתה יכול לבחור איפה להיות", בדיעבד הסתבר שגם המשפט הזה ממחוזר. אז התחושה מעורבת. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מגיע להופעה, מצד שני הרגשתי את המשחק משוחק יותר מידי והפריע לי שזה מה שנהייה מרוקנרול יצירתי יצרי ואומנותי - בידור קל לכל המשפחה, ובהמשך הפוסט אנסה אפרט למה.
 גם בשבילי לראות את האבנים המתגלגלות הוא בגדר הגשמת חלום. שמעתי מאנשים שהיו בהופעות שלהם בחו"ל שזה פנטסטי, שאין רגע דל, שהקהל באקסטזה, שהם נותנים את כל כולם. ורציתי גם. לשמחתי אני גם מכיר די טוב את הרפרטואר שלהם, כשהייתי חייל הקלטתי 8 אלבומים מחבר, את החשובים שביניהם, את Let It Bleed את Tattoo You את Undercober ועוד ועוד, אני אהבתי במיוחד את Emotional Rescue, בגלל הרוח היותר משוחררת שבו. היה לי גם אלבום של הופעה שלהם שהקלטתי לקלטת, ושם הכרתי בעצם את רוב הרפרטואר שלהם מהופעות, ויותר מכך זה היה האלבום שבו התחלתי להתרגש מהם. וכמה שאני מכיר, עדין יש בדיסקוגרפיה שלהם מספיק פינות שאני מגלה, מתוודע מחדש. אבל הרבה יותר מכך, כל מי שמתעניין במוזיקה יודע להגיד שהרולינג סטונס היא אחת הלהקות שאחראיות לחלק ניכר מהבגרות של הרוק. הם אולי הראשונים שהיו הילדים הרעים, וגם היו אלה שהחזירו אותו אל הרית'ם אנד בלוז והבלוז, אל מאדי ווטרס וחבריו, רוברט ג'ונסון היה המלך. בשלב יותר מאוחר הם היו גם חלק מהלהקות שהביאו את הרוק אל האצטדיונים ובגדול. לעשות מזה שואו מרהיב, הם גם למדו לעשות מזה הרבה מאד כסף. שזה לא דבר רע. דרך-אגב, מאז ומתמיד כסף עניין אותם מאד, את Excile on Main Street שנחשב כאלבום מופת, הם חילטרו בצרפת, לאחר שהם ברחו מרשות המיסים הבריטית. שם הם גרו בוילה מפוארת צמוד לאגם עם יאכטה. ומשם הם ברחו ללוס אנג'לס, ומאז הם למעשה אמריקאים לכל דבר ועניין. וכמו אמריקאים טובים הם חזקים בשיווק ומכירות.
 עכשיו אתם יכולים לשאול ובצדק, אז לא ידעת את כל זה מראש ? ידעתי והם בהחלט עמדו בציפיות. קצת כאב לי שזה השיא של הרוקנרול. שככה נראיית הלהקה הכי טובה והכי ותיקה בעולם. אני מעדיף את בוב דילן ששם זין על כולם  את לאונרד כהן שמחבק עם רגש, ואת פול סיימון שעוד יוצר מוזיקה ואלבומים חדשים ומופיע איתם בהתהלבות, וגם נראה לי שליקקו לנו קצת יותר מהרגיל - בגלל המרחק, בגלל שאנחנו כאלה..נו. פרובנציאלים. זה חלק מההתנהגות המחושבת של ג'אגר. זה חלק מהשואו. וזה גם קשור למחיר המוגזם. אני בטוח שזה היה בראש שלו לרצות ולרצות ולרצות. וזה חלק מהתרבות האמריקאית שהם חיים בה. הלקוח לפני הכל. הם מוכרים את המוזיקה שלהם כמו אמריקן בורגר במקדונלדס, ואם הוא דורש את אנג'י, אז הוא יקבל בהגדלה את אנג'י.
הפיד שלי בפייסבוק מלא תשבוחות והלל, לצערי אותי הם פשוט לא הצליחו לכשף ולשכר. רקדתי, קפצתי, ואהבתי את אישתי שהיתה לידי, וגם נהנתה ,אבל אני מעדיף בכל יום הופעה של אינטרפול על הדבר הזה - משהו חי אמיתי שאפשר להתקדם איתו לאיזה מקום. עם כל הכבוד ויש כבוד (אולי קצת הגזמתי, בכל זאת אינטרפול זה לא הגשמת חלום). אני חושב גם שהם סוגרים תקופה במוזיקה. הרית'ם אנד בלוז לא יהיה עוד כמו שהיה קודם, או בכלל אחרי הסיבוב הזה שלהם. מי ינגן אותו, ומי ישמע ?
כמו רבים וטובים גם מבחינתי השיא של ההופעה היה "מידנייט ראמבל", אבל חלקו השני של השיר שכלל הפעלה של הקהל בנוסח "עודד אמר להרים ידיים" די ביאס אותי. נהנתי בכל זאת, כאמור, נהנתי ממה שהיה אפשר, ועוד לא ממש נחתתי.

לסיכום: הנוכחות חובה. ההנאה קצת פחות. הציון 8. ויכול להיות שככה זה עם חלומות, הם אמורים להתנפץ.





אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !