עולם שחור 2: טום וייטס - חי ועושה כאילו

טום וייטס באלבום הופעה חדש. המוזקאי הלבן הכי שחור שיש. אני מכיר את טום וייטס מאז ימי Swordfishtrombones, ואני מתכוון שהייתי מספיק חי בשביל להרגיש אותו כשהוא יצא. מאז אותו אלבום טום וייטס עטה על עצמו את התחפושת הבלוזית הכבדה אבל עם קריצה. הוא עושה קול עמוק ועבה, מחוספס משהו, שאמור להיות מאד נמוך וכבד, אבל בגלל שזה כאילו (כמו שאסף אבידן עושה עם הגבוהים), אז זה כאילו הופך ליותר קליל ועם קריצה. מה שעוד מקל על הקונסטרוקציה של המוזיקה שלו בהפוך על הפוך, זה הכלים המשונים שבהם היא מנוגנת. לכאורה, כלי נגינה לא שיגרתיים שיוצרים חיבור בין משהו פריזאי לבין משהו ניו-יורקי, ומצד שני ניו-אורלינסי, וכמובן שהבלוז העמוק שלו מושפע קשות מהדרום השחור של ארה"ב. אבל ברובד הראשון, בהאזנה בלתי מיודעת להיסטוריה ולזרמי המוזיקה השונים, מדובר במשהו ציבעוני, כמעט קירקסי - הצלילים האקוסטים די אוורירים ואין עומס . גם הלחנים והשירים בסך הכל די פשוטים. לפעמים הפשטות יתר יוצאת מעיקה, ולפעמים הוא משחק אותה בדברים ממש מתוקים שעושים טוב לנשמה. וכך יוצא שבמוזיקה של טום וויטס יש ניגודים של עומק עם הומור ומשחק, שזו נוסחה שמנצחת את המוני חובבי המוזיקה המקצוענים.
רק שבסוף זה נמאס עלי. מאד אהבתי את Swordfishtrombones, וגם הקשבתי לכמה אלבומים שאחריו כמו Rain Dog, ואז חזרתי לאלבומים התקופה המוקדמת של טום וייטס, והכל היה סבבה, עד שבתחילת שנות התישעים דרכינו נפרדו. דרך-אגב אהבתי מאד את דמותו בסרטים: ראסטי ג'יימס ובנרדפי החוק. שני סרטים בשחור לבן.
אז עכשיו הוא יוצא עם אלבום הופעה חדש. אני כבר לא זוכר אם אני מכיר או לא מכיר את השירים, אבל אני די נהנה מכל מה שלא מנדנד יותר מידי מחשיבות עצמית, או עמוס מידי במילים - אני בעניין של מוזיקה- לא באתי להקשיב לסיפורים.

Tom Waits - Falling Down