כותרת משנה: לאט אבל בטוח
כותרת משנה שניה: כמה נמוך אפשר עוד לעלות
השבוע פורסם מחקר אנגלי על מוזיקה בטוחה לנהיגה. מסתבר שיש שירים שאם מקשיבים להם בעת נהיגה, אז עושים פחות תאונות. למשל של קולדפליי. לא בטוח שזה יעבוד על רוב החברים שלי. סביר יותר להניח שהם ירצו להתנגש במשהו, אפילו במכונית חונה. אבל בכללי הטענה היא ששירים עם קצב נמוך ורגוע מרגיעים את הדופק ואת הרצון לתפוס מהירות בנהיגה.
Low הם הלהקה שעושה את המוזיקה הכי איטית שאני מקשיב לה. זה מזכיר לי קצת את איך שהעורך הראשי, בני הקט בן השש, שרק התחיל לנהוג..אהה.. סליחה.. לנגן על פסנתר, מנגן. זה מרתק אותי לראות אותו מנגן, אבל אני צריך לעורר את עצמי שלא להירדם. כך בשבילי Low הם גם סוג של אתגר. מה ששיחק לטובתם, או בעצם לטובתי, הוא החורף הקר והגשום שהתאים להורדת הווליום והאנדרלין. יש משהו מחמם לב במוזיקה אקוסטית איטית.
לפני שנתיים הם הוציאו את האלבום C'mon שדי התלהבתי ממנו [קישור]. האלבום החדש הוא פחות רוקי ויותר פולקי. למרות ש- Slowcore הוא סגנון בפני עצמו ולהאשים אותו בפולקיות קצת מחטיא למטרה. מה שמעניין, לדעתי, הוא שהתצורה הזאת נטולה כל תסמונת של קיטש. אפשר היה לצפות שמנגינות איטיות שכאלה שמנוגנות במלודיות נעימות תשמענה הרבה יותר נגועה בשמאלץ (כמה זמן לא אמרתי את המילה הזו). אבל זה לא קורה.
בהאזנות ראשונות התקשתי שלא להשוות את The Invisible Way לאלבום הקודם. אבל מהאזנה להאזנה אהבתי יותר ויותר, וגם התרגלתי, לאט אבל בטוח, למהירות האיטית שלו. כמעט כל השירים טובים וזה אלבום מעולה. אם כי אני לא בטוח כמה אחזור אליו בעתיד. סדרו לי עוד איזה סופה שתעלה את מפלס הכנרת במטר, ואני חוזר אליו בטיל !
Low - Plastic Cup
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה