הביקורות על האלבום החדש של פר-אובו מתחילות בהגדרת הלהקה כאוונטארד/ רוק-ארט/ אקספרמנטלית/ חלוצית. בויקיפדיה מגדירים אותה כלהקת רוק מחתרתית, להקת אוונט-גאראג' ואחת מלהקות הניו-וייב האמריקאיות החשובות ביותר. כל מילות הקוד שכוונתם לומר שיש כאן עסק עם מוזיקה לא שיגרתית. שתי עובדות די מדהימות כשמקשיבים לאלבום החדש שלהם Lady from Shanghai זה האלבום ה-17 (!) שלהם והוא נשמע לא מאד רחוק מוזיקלית מאלבום הבכורה הקלאסי שלהם The Morden Dance שיצא בשנת 1978. מעניין להקשיב לשני האלבומים האלה ברצף. ויותר מכל אני מעריך אותם על כך שהם עושים מוזיקה שכזו בהיותם אמריקאים. מכל גלגולי הלהקה היחיד שנשאר קבוע הוא דיוויד תומס הזמר והכותב העיקרי. עם הזמן נכנסו צלילים יותר אלקטרונים, אבל בעיקרון המוזיקה מכילה קטעים אוירתים לצד קטעים יותר תיאטרלים קאברטים.
באלבום החדש ישנו פלא, פלא של יצרתיות שמובן רק לאחר שמתגלה תהליך היצירה ובעיקר ההקלטה של האלבום. הרעיון היה לעשות אלבום שהוא חצי מאולתר חצי כתוב. הטכניקה היתה שכל אחד מהנגנים הקליט את תפקידו בנפרד ללא חזרה ולפי הוראות של דיוויד תומס שלחש להם הנחיות, כמו לוחש בתיאטרון סיני. מכאן כנראה נולד שם האלבום. התוצאה מוצלחת ביותר לטעמי. החלק הראשון של האלבום קצת נמרח ונמתח ומתקשקש אבל החצי השני כבר הרבה יותר מלוכד ומלא בשיים טובים. אחר-כך כשחוזרים להקשיב לחלק הראשון הכל מסתדר. לא אלבום מופת או מושלם אבל אני מאד אוהב. ושיר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה