כשהצניעות ממלאת אותך לפני שאתה ניגש לכתוב דו"ח סיכום של האלבומים לשנת 2014, אתה מבין שאתה כבר קצת מזדקן. אז אני אוותר על הצניעות, ואני אגיד שהפוסט הזה הולך להיות סיכום השנה הטוב ביותר של שנת 2014, אבר !!!עברתי על כל הסיכומים והתאכזבתי מאד מהאלבומים שהם מסקרים. ועכשיו ברצינות - כאן זה כאן. ופה זה פה, ויש כאן קו מוזיקלי מסויים ומאד אקלקטי, אבל אחרי שעברתי על כל הסיכומים הרשמים והאישיים אני יכול לומר שהחוויה כאן שונה לגמרי.
בלי לשים לב מה שמאפיין את השנה הזו היא ההתייחסות שלי למילים. דבר שאני לא משקיע בו מאמץ, מתוך עצלנות ולא מתוך אידיאולוגיה. בעבר הייתי יושב עם התקליט והייתי קורא כל פירור של מידע מהעטיפה, וכמובן שהכרתי את המילים. אבל בימינו השפע של העיסוקים וגם השפע של המוזיקה הרבה פעמים לא מותיר זמן להתעמק. ובכל מקרה אני שופט, או בעצם אפשר לומר אוהב, שיר ואלבום, קודם כל בגלל המוזיקה. המילים הם רק ערך מוסף. ובכל זאת השנה היו הרבה מאד אלבומים שבהם המילים היו משמעותיות. שבהם המנגינות נולדו מתוך המילים ולא להיפך (לפחות זו ההרגשה).
האווירה כאן אקלקטית, ויש לי שיר לכל מצב-רוח, ויש לי אלבום לכל חלום. אני עורך את הסיכומים האלה בשביל להזכר, אבל למען האמת השנה אני עושה את זה בעיקר למי שמאזין פה, אז אני מקווה שאתם נהנים
פלייליסט של מלכים פה (רק שירים שלא היו בפלייליסט המעולה של
השירים של 2014):
16. Foo Fighters – Sonic Highways
כשאני רוצה לשמוע להקת רוק של פאבים
אני מסכים עם כל מי שאומר שדייב גרוהל בינוני. אבל הוא הבינוני הכי נפלא שיש בעולם. אין ברוק שלו שום דבר מיוחד. הוא פשוט עשוי הכי נכון שאפשר בעולם. מאלבום לאלבום הם נשמעים יותר ויותר כמו להקת רוק גיטרות קלאסית, קצת גאנז אנד רוזס אבל בלי הפוזה. כאילו שאם הניינטיז היו נמשכים כמה עשורים זה מה שהיו מנגנים היום. זה כל-כך מזוקק ומדוייק וכל שיר באלבום טוב. שאני מתחיל לחשוב שזו ממש גאונות לעשות אלבום רוק כל-כך מעולה וסתמי. השנה גם התענגתי על כמה סרטונים של קאברים שהם עשו באיזו הופעה שבה הם כינו את עצמם להקת פאבים. ממש הקשבתי לזה בלי די.
15. The Drums – Encyclopedia
כשבא לי להיות היפסטר
אני מחפש תירוץ להקשיב לאלבום הזה. כי הוא טוב מאד אבל צריך מצב רוח. היה לי קטע שהסתובבתי בברצלונה לפני כמה שנים ופתאום שמעתי אותם מתוך חנות לעיצוב ואומנות, והרגשתי איך העולם מחבק אותי פתאום, אז יש לי סנטימנט אליהם. האלבום הכי היפסטרי בסיכום הזה, כולל חיתוך התספורות של חברי הלהקה. מזכיר לי להקות אלקטרוניקה גוטיות מהאייטיז בארומת נאו-רומנטיקה. ויש כאן הרבה יציאות אינטליגנטיות לז'אנר. אם הייתי מכיר פחות מוזיקה בעולם הייתי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר. ואם רק הייתי זוכר את כל ההשפעות המוזיקליות שיש פה..אולי עדיף שלא. נשמע לי כל הזמן מוכר..
The Drums – I Hope time Doesn't Change Him
14. Mogwai – Rave Tapes
כשאני רוצה לבצע צניחה חופשית אבל בלי כל כאבי הבטן
אלבום שמיני של להקת הפוסטרוק הסקוטית. גם כאן אני מרגיש שיש התפתחות מוזיקלית. זה כבר לא להקת גיטרות, הסאונד מרוכך באמצעות צלילים אלקטרונים שונים. והאווירה הכללית היא של צניחה חופשית או מעוף ציפור. לא יצירת מופת, אבל בהחלט זכתה להערכה מכל הכיוונים. נפילות אין כאן, אבל גם לא משהו יותר מנעים
Mogwai - Teenage Exorcists
13. The War on Drugs – Lost In The Dream
כשאני רוצה לשמוע אמריקנה עדכנית ומלנכולית
אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שהאלבום הזה כל-כך גבוה ברשימות הסיכומים, היא שהאלבום הזה פנה להרבה יותר קהלים, ולאנשים בעלי טעמים מוזיקלים שונים. לא שהוא לא טוב, אבל קצת אוברייטד. נמצא בכל רשימה של בלוגרים. לאו דווקא בצמרת, אבל השיכלול עושה את שלו. אני חושב שאלבום הזה והלהקה הזו ממשיכים את דרכם של ניל יאנג, ברוס ספרינסטין, וכל האמריקאנה הזו ובדרך מאד מכובדת ויפה, בתוספת של מלנכוליה בלתי נסבלת. לא בגלל שהיא לא נעימה, היא פשוט עושה אותי יותר מידי עגמומי (כי היא נכתבה מתוך דכאון אולי ?). אלבום מעולה. וכל שיר אוכל לי את הלב גם מבלי שאקרא את הטקסטים שלו. ואין כאן שיר מתבלט, הכל נשמע לי דומה מאד. קחו אחד
The War on Drugs - Red Eyes
12. Plastikman - EX
אלבום האלקטרוניקה שאהבתי השנה
אלבום של Richie Hawtin. מתוך ויקיפדיה: ריצ'רד הוטין, הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית וטכנו קנדי ו-DJ בינלאומי ובעל השפעה בגל השני של הדטרויט טכנו בתחילת שנות ה-90. יצירותיו של הוטין, אשר עד אמצע שנות ה-2000 שוחררו תחת הכינוי פלסטיקמן, ידועות באופיין המינימליסטי והעמוק." זה כבר האלבום העשירי שלו תחת השם פלסטיקמן. ואני לא ידעתי. פשוט אהבתי ככה. לא אלבום מבריק, אבל אהוב ביותר. בהמלצה של ליז קוזי'קרו האחת והיחידה. אמור להיות אלבום הופעה, אבל נשמע מאד אלבום אולפן שכל שיר בו נפתח עם האותיות EX.
כל האלבום בהזרמה
11. 3rdEyedGirl & Prince – PlectrumElectrum / Prince - Art Official Age
כשאני רוצה להקשיב לפרינס
מאז 1984 בערך, אני חושב שפרינס הוא ז'אנר בפני עצמו. שיש R&B שיש סול שיש Fאנק ויש את פרינס. לשמחתי אני מוצא יותר ויותר אנשים מסביבי שחושבים כמוני. בשלב מאד מוקדם הבנתי גם שהוא לא יכול לעשות את זה באופן רגיל. כלומר הוא לא יכול לעשות אלבום טוב בלי שיש לו קונספט או רעיון כולל שסביבו הוא עובד. מהבחינה הזו הוא יותר כמו וודי אלן, פרינס יוצר אלבומים שהם סרטים. למעשה הוא התחיל את הקריירה שלו עם הסרט "גשם סגול", ולאחריו הוא יצר את האלבום הטוב ביותר שלו Parade שגם הוא פסקול של סרט אבל שונה לגמריי. ממש כמו התסרוקות שמשתנות ואשר אינן מחוייבות לאף אופנה. פרינס אף פעם לא משנה תדמית אבל כל הזמן משנה והופך צורה. מהבחינה הזו הוא מזכיר לי את בואי (וגם את מדונה). וגם בשני האלבומים החדשים שהוא החליט להוציא ביחד בשביל האפקט, הוא יצר נושא לכל אחד מהם. PlectrumElectrum הוא אלבום של להקת רוק נשית שמבוססת בעיקר על גיטרות, ו- Art Official Age הוא אלבום קונספט על קפיצה לעתיד שהוא עושה. כאמור פרינס הוא כותב תסריטים מצויין וגם במאי מצויין. הוא יודע לנגן על 12 כלים, כך שמעתי ויש לו אולפן הקלטות משלו, והוא אשף של הפקה. אבל אני תמיד מחפש בכל אלבום את האמת ויש את Way Back Home שבו הוא מדבר על עצמו. אני חושב גם שמאז שהוא הפך לפרפומר ומאז שהוא הפך לאמן של הופעות אחד הטובים בעולם, אפשר לשמוע שחלק גדול מהאלבומים יש קטעים שהמטרה שלהם להשמע טוב בהופעה, למשל BoyTrouble או FunkRoll שנשמעים שירים שיוצרו להופעות. אהבתי מאד את Clouds שמופיע ברשימת שירי השנה וגם את ANOTHERLOVE.
10. Baxter Dury – It''s a Pleasure
כשאני רוצה לשמוע מוזיקאי אנגלי עם זוית ראיה עקומה על החיים וזמרות ליווי חמודות
אחרי שהוא הופיע כאן בשנה שעברה אפשר לומר שפיתחתי אליו רגשות של קרבה. אני אוהב אותו כאומן. וגם את זמרות הליווי שלו, בתור זמרות ליווי. וזה אלבום ממש טוב. אבל תמיד הוא יתפס אצלי כקיק סייד. ההפקה של האלבום הזה לא כזו אישית, מנסה להעשיר את המינוריות של הקול שלו. קצת כמו ההפקות של לאונרד כהן. אולי כי לפני הכל מדובר בטרובדור, בכותב מילים ציניות, סאטריות עם ביקורת חברתית או סתם ביקורת עצמית. האיש הזה הוא למעשה החמישיה הקאמרית אבל במוזיקה. רק פחות מצחיק. אולי אנגלים זה מצחיק
Baxter Dury –Palm Trees
9. Metronomy – Love Letters
כשאני רוצה לשמוע פופ טוב ואינטליגנטי
מטרונומי מוגדרת בויקיפדיה כלהקה אלקטרונית אנגלית, בעוד אלבום, רביעי במספר, של שירי היפסטרים. האמת שלא יודע כמה היפסטרים הקשיבו לזה. אני חושב שהשוני מהאלבומים הקודמים הוא האווירה היותר שקטה של האלבום. שירי אהבה, מכתבי אהבה, אכזבות אהבה. יש כאן כמה גיטרות מייבבות שבא לבכות. הקצב די קבוע לאורך השירים, בלי ברייקביט, המילים הנוקבות שיוצאות מהלב, קולות הרקע של הזמרות, צלילים אלקטרונים שמבליחים....אני מנסה להבין מה עושה לי את זה פה. כנראה הכל. אבל זו בהחלט לא להקה אלקטרונית יותר. למשל שיר הנושא שמתחיל בסקסופון, והיה יכול להיות בקלות שיר של הסופרימס, בבויי רייסר הבס שולט או שמא זה מוג. מבחינת להיטים זה אלבום פחות טוב, אבל מכל בחינה אחרת, נראה שהלהקה הזו מתקדמת עוד צעד קדימה. קחו דוגמא יותר טובה
Metronomy – I'm Aquarius
8. Eno & Hyde – High Life / Someday World
כשבראיין אינו אינו יוצא לי מהחיים
בראיין אינו הבלתי נלאה חובר הפעם לקארל הייד מאנדרוורלד. ויחד הם הוציאו שני אלבומים, שונים זה מזה. אני אהבתי את שניהם. יש שם חיבור לא רע, לא מושלם, אבל הכי טוב שאני זוכר של אינו בשנים האחרונות, למרות שקראתי אותו מתנשא ואומר שלכתוב מוזיקה עם הייד זה קצת כמו לבנות על מדרון תלול – כלומר יש הרבה מה לתקן ולטפל במוזיקה. ובאמת מה שמורגש ב- Someday World שהוא נשמע כמו אלבום שבו אינו עשה השתלטות עויינת על הייד. אבל זה עדין נשמע טוב ועובד, רוב הזמן. הדוגמא הגרועה היא When I Built this World שנשמעת כמו פרוגרוק מאולץ. האלבום High Life לעומת זאת נשמע הרבה יותר זורם, ומזכיר את שיתוף הפעולה של אינו ודיוויד ביירן בתחילת שנת השמונים, ונשמע שיש שם יותר סינרגיה, יותר כמו אלבום של אינו שחיפש חבר להתחבר איתו ולא לעשות עוד פעם אמביינט. בכל זאת קבלו דוגמא מ- Someday World
Eno & Hyde – Daddy's Car
7. Kelis –Food
כשבא לי נאו-סול חושב וגרובי
ניסיתי את האלבום הזה בחדר כושר, על ההילכון והוא לא עובד. ההפקה של דייב סיטק מ-TV on The Radio הכניסה הרבה מקצבים מורכבים וחצוצרות, אבל בסופו של דבר מדובר באלבום שהוא יותר מאלבום שמזיז את התחת. המילים משמעותיות. משהו בקול המחוספס של קליס נשמע פחות סקסי ויותר במוד של בוגר. אני מאד אוהב את השירים. אחד אחד. והייתי יכול לשים את כולם. אבל זה נראה לי הכי מתאים.. שיר הודיה לבן-זוג. יפה
Kelis – Breakfast
6. Royksopp – The Inevitable End
כשאני רוצה אלקטרוניקה נורווגית
הדואו האלקטרוני הנורווגי באלבום של שירים. כלומר, לא אינסטרומנטלי. מתארחים פה בעיקר רובין ו- Jammie Irrepressible, ואני חייב לומר שזה יצא מאד מוצלח, יש כאן שירים ממש לצד מנגינות אלקטרוניות מעניינות, עם מרקמים ומעברים. מזכיר לי קצת את האלבום של דאפט פאנק. ואת ז'אן מישל ז'אר. גם כאן יש מלאכת מחשבת. אבל אלבום אחר, יותר אחיד. ובו כמה שירים נפלאים. Monument הוא אחד משירי השנה שלי, גם Rong יפה מאד. אבל קחו את שיר הפתיחה, אם היו אומרים לי שג'ורג'יו מורדר כתב אותו, לא הייתי מערער על כך. אלבום מאד נעים להאזנה.
Royksopp – Skulls
5. Chrissie Hynde – Stockholm
כשאני רוצה להקשיב לאחת מהמוזיקאיות הכי אהובות עלי ביקום
זהו האלבום הסולו הראשון של כריסי היינד. אמריקאית צמחונית עוד לפני שזה נהיה טרנד שנשאה על כפייה במשך כמה עשורים את אחד מלהקות הרוק הטובות ביותר. אהבתי עליה הלכה ותפחה ככל שהתרחקנו לנו מהאייטיז. כמעט את כל השירים באלבום כתבה כריסי היינד, וההרגשה שהם נולדו קודם כל מהמילים. והם רוקנרול לכאורה מאד פשוט. אבל יש פה שיר כמו You’re the One או House of Cards שנשמעים מאד אייטיז, גם נושאי השירים. בעיקרון זה אלבום שהיה יכול להיות מוקלט בקלות על-ידי הפריטנדרס, אבל כנראה שהיא לא ממש צריכה אותם. את השיר היפה ביותר מלווה ניל יאנג והוא נקרא Down The Wrong Way והאחר שהוא גם מאד יפה מובא פה
Chrissie Hynde – Adding The Blue
4. Spoon –They Want my Soul
כשאני רוצה להיות שמח וקליל
הלהקה הזו נקראת על שם אחד האלבומים של להקת הקראוט רוק האגדית Can. ובכן, לא נשאר זכר לשום קראוטרוק באלבום הזה. אחד האהובים עלי השנה. קליל. רוקנרול פופי. או-לה, נוק נוק נוק, דו יו. הימנונים של מקלחת. שירים של רדיו קול קליפורניה. כיף כמו מקלחת אחרי רחצה בים. ואני אהבתי את כולו.
Spoon – Inside Out
3. Tom Petty and the Heartbreakers – Hypnotic Eye
כשאני צריך תחבושת על הלב
האלבום הזה הוא חבר. אני זוכר שפעם ג'ודי פורסטר התראיינה וסיפרה שהיא רוצה לאכול ארוחת ערב עם הספרים שהיא אוהבת, כי הם החברים הכי טובים שלה. אז זה אלבום כזה. טום פטי, בא אלי באלבום הזה כמו חבר ותיק ואיחה לי את הלב. מה יש באלבום הזה ? שיר הפתיחה American Dream Plan B. הדיסק הראשון שקניתי בחיים היה של טום פטי (לפניו היו כמובן עשרות אלבומים על גבי וינילים), ותמיד היתה לי הרגשה שהוא קצת מתקתק לי מידי. משהו שעוד לא התבגר, בשיער החלק שלו הוא הביטוי הפיזי של ההרגשה המוזיקלית, אבל עכשיו בבגרות מאוחרת הוא נשמע הכי בשל שבעולם. מרגיש לי כמו נעלי בית, כמו ספה ישנה ומעוכה שמכירה את תווי הגוף יותר טוב ממך, ושקעתי בה, כמה ששקעתי.
Tom Petty and the Heartbreakers – Fault Lines
2. Elbow – TheTake Off and Landing of Everything
כשאני רוצה להיות רציני
כל החיים שלי ברחתי מהרצינות והיא רדפה אותי. שיקול דעת תמיד היה מנת חלקי. תכנון לטווח ארוך. אבל כשאני מקשיב למוזיקה אני רוצה בדרך כלל להתבדר. את האלבום הזה אני זוכר במיוחד בנסיעה חזרה בלילה מקיסריה. זה היה הרגע שבו האלבום עשה לי את הקליק, רגעים כאלה של החיים שהופכים מוזיקה למשמעותית יותר. הפתיחה השקטה כמו שיר ערש, כמו לידה מחדש, של השיר This World Blue ורציתי לשבת במושב אחורי של מכונית תקועה. והייתי עצוב מבלי להיות עצוב. ואז Charge שטוען את האלבום וכמובן צמד השירים Fly Boy Blue / Lunette שיחד מרכיבים את שיר השנה שלי. וגם אחריו האלבום הזה לא מפסיק להיות טוב New York Morning שמזכיר לי שלכל אחד יש רעיון טוב (זה לא המסר של השיר סתם משפט שמבליח ממנו וגורם לי לוונדר). אני יכול לקחת את האלבום הזה לאי-בודד, רק קצת מפחד שהוא יעשה אותי עצוב מידי. אם תבואו איתי, לאי, או חצי אי, אז נוכל להקשיב לו ביחד ולהתחבק
Elbow – New York Morning
1. Morrissey – World Piece is None of Your Business
כשנמאס לי מהרחמים העצמים שלי ובא לי על רחמים עצמים של מוריסי
אבות המזון של הבלוג הזה הם: החיפושיות, הפיקסיז, דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, פול סיימון, פרינס ומוריסי. ואני מרגיש קצת מיושן שאני כותב את זה. אני מרגיש קצת אולד פאשן שאלבום של מוריסי הוא אלבום השנה שלי. ואולי זה אני שמיוחד ואתם כולכם וכל הרשימות הצפויות שלכם בנאלים בעצמכם. לא יודע אם יהיו למוריסי אלבומים נוספים, אבל בכל מקרה נשמע שזה אלבום סיכום דרך שלו. אלבום סולו עשירי שבו הוא מחדד מסרים, בעיקר בנושא צמחונות וזכויות בעלי חיים (The Bullfighter Dies). מתנשא מעל האנושות ((I'm Not A Man וגם קצת משלים עם עצמו עם שירי אהבה (Kiss Me A lot), מבדיל סוף-סוף בין סקס לאהבה (לא זוכר באיזה שיר) ואפילו מצליח לייצר מחדש שיר סמיתסי קלאסי שבו הנערה מתאבדת בגלל הציונים שלא מספקים את הציפיות של אביה אבל הפזמון עולץ Staircase at The University. הייתי השנה גם בהופעה שלו בוינה יחד עם בתי. שזה היה גם הגשמת חלום וגם חוויה בלתי נשכחת. בהופעה הזו הוא בעיקר ניגן את האלבום החדש, מה שהעצים לי את החוויה. אבל בכלל כיף שבשנת 2014, אחרי כל-כך הרבה שנים הוא עדין מצליח להוציא אלבום מעולה ולהיות רלוונטי לעצמו ורלוונטי למעריצים. תודה לך מוריסי שאתה כזה מעוך.
Morrissey - Staircase at The University
אלבומי רגע
אלבומים שהקשבתי אליהם לתקופה קצרה. כמה האזנות טובות ונעימות וזהו
Simian Mobile Disco – Whorl
טוב, זה באמת צמד אלקטרוני מאנגליה. וזו באמת מוזיקה אלקטרונית. והצמד הזה ידוע בשימוש בסינטיסייזרים אנלוגים. בניגוד למה שמרמז שמם לא מדובר בדיסקו נוצץ וקיטשי, אלא ל-IDM (מושג שתוודעתי אלייו רק לאחרונה). בשביל משהו רקיד זה אלבום די מאופק
Iceage – Plowing Into The Field of Love
לא יודע איך פתאום קפץ עליהם פאזה ניק קייבית שכזו. השוואה לא עושה להם טוב. כי בתור אלבום של ניק קייב זה אולי לא מספיק טוב. אבל בתור אלבום של להקה צעירה בהחלט כיף.
Beck – Morning Phase
ההרגשה שהוא חזר לימי Golden Age . בעיניי Morning Phase הוא אלבום לא מספיק חזק. ואולי זה אני ולא הוא. עבר כבר עשור, ואני פחות בעניין. אבל היה יום חורף אחד לפחות שהתענגתי ממנו עד מאד.
D' Angelo – Black Massiah
המשיח השחור הוא בעד סקס. כך מסתבר. לא נכנסתי להריון מהאלבום הזה, אבל יש כאלה שטוענים שהם כן. אלבום מאד חושני, של דאנג'לו, אני נהנתי מכמה שירים במיוחד השאר היה מסביב. האלבום זה לא עובד בנהיגה, מתאים להאזנה מול המחשב, או ללאונג'ינג.
D'angelo – The Charade
The Afghan Whigs – Do To The Beast
זה נשמע כמו עוד אלבום של אפגאן וויגז. אז אם אתם הכי אוהבים אותם בעולם, אז קרוב לוודאי שאתם הכי מאושרים בעולם. אבל אני לא מצאתי כאן משהו חדש להתאהב בו. אלבום טוב. ולא מאכזב.
The John Lorie National Orchestra – The Invention of Animals
רק השנה גיליתי שג'ון לורי מהסרט נרדפי החוק (אחד האהובים על אי-פעם), הוא גם מוזיקאי. אלבום ג'אז קליל וזורם שכזה, עם מקצבים אפריקנים שוטפים, וזה מתחיל בכלל בחליל. מרגיש מאד כמו מרחבי טבע, פעם כמו אחו, פעם כמו יער, פעם כמו נהר או נחל.
Damon Albarn –Everyday Records
אלבום שנשמע כמו פרוייקט צד. משהו בהפקה של אלבומי סולו של סולנים לשעבר נשמעת תמיד מתחכמת או חסרה במשהו. כאן יש תחכום אלקטרוני שכזה. ואני לא יודע לומר איך היה בלי זה. אבל זה אלבום חביב בסך הכל. חובה להקשיב. לא חובה לחזור ולהקשיב
Roddy Frame – Seven Dials
היו עוד אלבומים של סולנים השנה כמו של בוב מולד מהאסקר דו וכמו של ג'ף טוויידי, אבל יותר מכולם אהבתי את האלבום של רודי פריים. סולנה של להקת אצטק קאמרה שמתבגר בכבוד. ומוציא אלבום שלרגעים מזכיר את להקת האם, ובמקרים רבים מידי, סנטימנטלי מידי...אבל בעיקר הקול...הקול המוכר של רודי פריים שהורס אותי לחתיכות.
Roddy Frame – Into the sun
Pixies – Indie Cindy
מרוב שהקשבתי ואהבתי את האיפיז שהרכיבו את האלבום, לא מצאתי ממש צורך להקשיב לזה.
Woods – With Light and With Love
לא להאמין שזו להקה צעירה.
Dean Wareham - Dean Wareham
אלבום סולו ראשון ומצויין של דין ווראהם מגלאקסי 500. אלבום שמופק על-ידי ג'ים ג'יימס מהמורנינג ג'קט. אחד מהאלבומים המצויינים של השנה. אבל לא יכול לומר שהקשבתי לו מספיק. או שיש לי צורך כזה במיוחד
Bryan Ferry – Avonmore
אנחנו בקופקבנה ובראיין פרי מוציא אלבום לכבוד שהותו הארוכה שם, הוא מקבל אותנו בברכה עם שירים שמתאימים לשמלות חוף לבנות, כובעים רחבי שולים על נשים בגיל העמידה (לא פנטזיה אולטימטיבית שלי, תרגיעו..אם כי אפשרית) בשיר השלישי הוא נשמע לרגע כמו ווילי נלסון. אבל העיקר זה בארי מנלו בשילוב חוליו אחלסיאס. אלבום חביב שזורם כמו נהיגה במכונית מירוץ של ג'יימס בונד במורדות הרי האלפים.
אלבומים שאחרים אוהבים וכדאי אולי גם להקשיב להם
רבים מחבריי ערכו סיכומים משלהם ששונים מאד משלי. אז אני יודע שיש הרבה מאד אלבומים שאחרים אוהבים. אבל אני חושב שאלה היותר מפורסמים שבהם או שיותר קרובים לסגנון המוזיקלי של הבלוג הזה, אם יש דבר כזה. אלבומים שאני לוקח לתשומת ליבי להקשיב להם ביום מן הימים. בעצם הקשבתי לכולם, וזה לא הם זה אני. אולי בפעם אחרת. אולי כבר לעולם לא..
Sharon Van Etten – Are We There
Sun Kill Moon
TV on The Radio
Aphex Twin – Syro
Neil Young –Storytone
Interpol – El Pintor
טרם פיניתי זמן להאזין האזנה הגונה לאלבום החדש של הוט צ'יפ Why Make Sense. מתוך שני סינגלים שיצאו עד כה, אחד פחות אהבתי, את Need You Now יותר. נשמע כמו שיר נייטיז האוס נחמד מאד. הערך המוסף הוא כמובן הקול של אלכסיס טיילור הסולן שגם מככב יפה בקליפ. הרעיון של הקלים הזה מדהים, אדם אשר בורח מעצמו ...שווה אולי לציין שהקליפים נבחרו כאן בקפידה. לגבי המוזיקה, אני חושב שזה מובן מאליו. וכל האלבום להזרמה
אלבום ההיפ-הופ החם של העונה To Pimp A Butterfly. קליט. Fאנקי ג'אזי משהו. כאן בקליפ (המצויין) לשיר King Kunta הוא מזכיר לי את פאר טסי. או בעצם ברונו מרס (אני מתבלבל בינהם) כיף של דברים. וכל האלבום להזרמה.
