U2 הוציאו אלבום חדש. שנה שעברה אואזיס וקולדפליי עשו זאת. קראתי גם 5 ביקורות על האלבום, כולם נהדרות יותר מהאלבום עצמו. הביקורת של גל אוחובסקי ב- Timeout ממש פואטיקה, ושל גון בן-ארי מרעננת כמו תמיד. אם אפשר רגע להתייחס למוזיקה בלבד ולא למפלצת שנקראת U2, אז צריך לומר שהשירים ככה-ככה. הצליל שלהם נשאר כפי שהוא, שזה גם-כן ככה-ככה. מצד אחד בכלל לא מיהרתי להקשיב לאלבום, מצד שני הייתי חייב להקשיב, ואפילו להתעמק. בקיצור: זה שיעמום צפוי מראש, פשוט כי הכל צפוי מראש. אבל לפחות אי-אפשר לומר שהם מלאים בעצמם, כי גם זה כבר נאמר לפני 10 שנים, כמה אפשר עוד להתמלאות. כל-כך רציתי להנות, ממש חיפשתי נקודות חיוביות. מספיק לי אפילו כמה שירים יפים, אז יש כמה נחמדים, לא יותר מכך. שזה פחות ממה שאפשר לומר על האלבום האחרון של קולדפליי.
כשהתקליט ג'ושוע טרי יצא אפשר היה ממש להרגיש את זה באויר, שזה מסוג האלבומים שיישנו את העולם, לפחות את עולם המוזיקה, ולפחות את עולם הרוק. בגלל האלבום ההוא כל להקות הרוק המצליחות כיום נשמעות כמו U2 (בניגוד ללהקות הטובות שנשמעות כמו הפיקסס והסמיתס) וכל הגיטרות מצלצלות כמו הניגון של דה אדג' . וגם U2 נשמעת כמו U2. זה נחמד, אבל מה זה מעניין?
למי שמתעניין איך להקות רוק נשמעו פעם, אז אני חושב שרולינג סטונס, לד זפלין והנשרים היו האב טיפוס. וקית' ריצ'רד ואריק קלפטון היו צליל הגיטרה המעודף. כמה רחוק זה נשמע פתאום.
עוד נקודה למחשבה: איזה אלבום מיינסטרים מצויין, או אפילו סתם טוב, שמעתם לאחרונה? אפילו ברוס ספרינגסטין שבגללו הסתובבתי חצי מנעוריי עם ג'ינס וחולצה לבנה קצרה, ובלויה במיוחד, איכזב.
בכל זאת קצת נקודות אור: שני שירים חדשים מתוך לטרמן. וגם Beautiful Day שאינו מהאלבום החדש ומדגים בעצם את כל ההבדל. במחשבה שניה, U2 הם להקה של להיטי רוק תכליתיים, אילו היו שני להיטים כמו Beautiful Day באלבום החדש היה נחשב אפילו מצויין. אבל אין!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה