לעקוב אחר הפרימיום

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

The Walkmen - איזה כיף להיות בבית !


איזה כיף להיות בבית ! הייתי אולי יכול לראות את הווקמן לפני כמה שבועות בוושינגטון DC, משם הם הגיעו במקור, אבל אין כמו להיות בבית, בבארבי. זה הרגיש קצת כמו ערב כיתה, אולי כמו פרום -The Walkmen היו הלהקה ששכרנו למסיבה -Hamilton Leithauser אפילו לבש חליפת פיפטיז יצוגית, עם עניבה והכל.
אני לא הייתי היחיד שצפה בקהל בהופעה הזו יותר מבדרך-כלל, כשאתה רואה את ההתלהבות, את המסירות, את האהבה למוסיקה, וגם האהבה שיש בין האנשים, אתה לא יכול להתעלם מזה. היו שם כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר מהאינטרנט. את רובם כבר פגשתי בעבר והיה כזה כיף להיפגש.
הייתי, וגם לא הייתי, אתמול בהופעה. למוח שלנו יש נטייה לשמרנות ומצד שני צורך לגיוון. מהבחינה הזו מוסיקה וסקס הם היינו הך. מבחינה אבולוציונית אנחנו רוצים אישה שתראה כמו אמא שלנו (גם אם לאמא שלנו יש שפם), וכשאנחנו כבר נשואים הרבה שנים, אנחנו נוטים להימשך לאנשים שדומים לבני הזוג שלנו. מצד שני יש לנו צורך בגיוון, ובלי גיוון אנחנו משתעממים ומאבדים עניין. במוסיקה זה אותו הדבר, המוח האנושי גורם לנו לאהוב דברים שדומים למוסיקה שאנחנו רגילים אליה, לטעמים מוכרים. בגלל זה יש הרבה מאד אנשים שאוהבים אותו ז'אנר, בגלל זה יש הרבה אנשים שאוהבים רק מוסיקה שהם מכירים, בגלל זה יש  כל-כך הרבה שירים מאותם 4 אקורדים. מצד שני יש לנו נטייה להתרגש יותר ממוסיקה חדשה. כאמור, כל עוד היא דומה למה שהמוח שלנו רגיל להקשיב לו. מי לא מכיר את תחושת העונג בבקיעה של עטיפה של דיסק. מי לא מכיר את הצורך להקשיב עוד ועוד לסינגל חדש ומדליק.
מהסיבה הזו אני לא מוכן לוותר על הנאה ממוסיקה, רק בגלל שאני לא משתכנע בהאזנה ראשונה. אני רוצה לאתגר את המוח העצל שלי. לפעמים המסע שאנחנו עוברים הוא התגמול הגדול ביותר. בכלל, כל דבר שאתה מתאמץ בשבילו גורם לסיפוק והנאה. הדוגמא שמהדהדת לי בראש תמיד היא מהפכת הביבופ של הג'אז. כשצ'ארלי פארקר התחיל לנגן בסקסופון כמו בירד, אז היית צריך להתעלות אליו בשביל לחוות את האומנות האוונטגרדית הזאת. אלא שלהפעיל את השכל זה לא מספיק, צריך שכל העסק יעבוד, גם המערכת הלימבית. ושם מתחילה בדרך-כלל הבעיה.

חן הוניג ואיילת הרצג  בגן עדן

זו פעם שלישית או רביעית שאני הולך להופעה בבארבי ללהקה שיש לי רגשות מעורבים כלפיה, או בעצם אני אוהב את הצליל שלה, אבל אין לי רגשות כלפיה. אני בא מוכן להתאהב. היה כיף, באמת. אבל לא עפתי. המתופף שלהם היה אחד המתופפים הטובים והמתלהבנים שראיתי אי-פעם. הסולן שר בכוונה יתרה ובגרון ניחר. הגיטרות מרחפות כמו פסקול של דיויד לינץ' בטווין פיקס. היו שם כל המרכיבים, אבל היתה חסר לי איזה אילתור, היה חסר גם קאבר. ובכלל הפלייליסט היה קצר, אם כי ייצג נאמנה את האלבום האחרון וגם להיטים מאלבומים קודמים. אבל עד שאתה נכנס למוד..זה נגמר.
אסור לי להיות יותר מידי סחי בהופעות זה פוגע לי בריכוז. כאחד שסובל מהפרעת קשב (רק לאחרונה הבנתי זאת) אלכוהול דווקא מגביר לי את הריכוז. למעשה בשביל להיות סחי אני צריך ריטלין, אבל גם קפאין ואלכוהול עושים את העבודה. ובמקרה דנן שתיתי בירה ושוט לפני ההופעה, אבל עד שזו התחילה התפוגג הכל.
עמדתי בשורה השניה מול הבמה, ולפני עמדה הבחורה שהכי נהנתה ממנה, היא הכירה את כל המילים, צילמה המון תמונות, וגם וידאו, ורקדה בלי הפסקה. בסוף, הוקדש לה שיר ההדרן האחרון. היא ביקשה אותו במכתב ללהקה יום קודם, ואז היא ביקשה גם בקול, והם הבינו שזו היא, והיו דמעות ואושר ובכי. אח"כ הסתבר לי שהיא קוראת קבועה של הבלוג. והיא כל-כך שמחה לפגוש אותי. הנה כי כן, יש לכל זה סוף טוב. ואת ארבעת השירים האלה מההופעה אני באמת אוהב מכל הלב:






והנה הסטליסט של הכל ההופעה [קישור]

היתה גם תקרית זריקת התחתונים לבמה. תחתונים די גדולים בצבע בז' אולי מישהו גנב מסבתא שלו וחמד לצון. כי אף על-פי שחזייה יותר מעוצבת הרבה יותר קל לזרוק אותה. לזרוק תחתונים זה הרבה יותר הקרבה. קשה לי מאד להאמין שמישהי הורידה באמצע ההופעה, אויך בכלל ? ואח"כ להסתובב בלי..לא הגיוני :)

אין תגובות:


פוסטים אחרונים וממש שווים !