תתארו לכם שהיו מגלים שיר חדש לחיפושיות, האם זה לא היה פשוט נפלא ? עכשיו תחלקו בשתיים – זה בערך האפקט של אלבום חדש של דיוויד בואי אחרי עשר שנות הפסקה (של אלבומים). היינו כבר בטוחים שזהו - שהוא לא ייצור עוד. במיוחד אחרי שעבר התקף לב. המחשבה שהזדחלה לראש היא, שבסופו של דבר, כל ההתעללות שהוא העביר את הגוף שלו נתן את אותותיו בריבית, לקראת סוף חייו. אבל בואי הפתיע, באמת הפתיע, בעידן שאחרי מהפכת המידע והאינטרנט, הוא הצליח להנחית עלינו ככה פתאום אלבום, בלי שאף אחד היה מוכן. ועוד אלבום כזה טוב, עם 14 (לא פחות!) שירים וטובים - זו באמת הפתעה. ההודעה על צאת האלבום יצאה ביום ההולדת ה-66 של בואי, והיא היתה מתנה נהדרת לאוהדים. שגעת בואי מיד אחזה בכולם. ברדיו הקצה האינטרנט הכינו תוכנית ספיישל של שלוש שעות, וגם בקול הקמפוס, ובעצם מי לא ? בידיעות אחרונות כל מדור המוזיקה ב-7 לילות הוקדש השבוע להוצאת האלבום The Next Day. ועוד באותו עיתון ובאותו השבוע כתבה נוספת בת שלושה עמודים על פועלו של האיש.
וכמעט כולם אומרים במקהלה: "כולו שלי" ! "כולו שלי" ! דיוויד בואי מצליח מתוך המבוך האומנותי שהוא יצר, כאמן אשליות, שלא לומר חוצן, ליצור בכולנו תחושה חזקה מאד של מעצב זהות. לא את זהותו האנדרוגניסטית, המתחזה, המורבידית, הקברטית אלא את אישיותנו אנו. לכל אחד יש את הבואי שלו. את דיוויד המלך, נעים זמירות הרוק, שאותו הוא כה מבין וכה אוהב. נראה שיותר מכל אומן אחר הוא הצליח לפצח את הקוד האולטימטיבי של אומן במה. הנוסחא מאד פשוטה: הייה גדול מהחיים (אם צריך תגלם דמות כלשהי) ואל תפסיק אף פעם להשתנות.
היכולת המופלאה שלו להמציא את עצמו ולנכס לעצמו תופעות מוזיקליות הוא בלתי יאמן. עכשיו שיש כבר יוטיוב אפשר לראות את האמביציה שלו באמצע שנות השישים כשהוא נראה יותר כמו נער פרחים, זמר פולק יוצר. העסק התחיל כבר לזוז כשהוא שר לראשונה את מייג'ור טום, אבל רק כשהוא נכנס לתפקיד זיגי סטארדסט וניכס לעצמו את הגלאם רוק הוא הפך באמת לכוכב רוק.
הייתי מטרחן לכם את כל הרקע הזה בכל מקרה - כי פשוט אי-אפשר להתעסק בהוצאת אלבום של אדם אניגמטי כמו בואי בלי להבין את המסביב. במקרה The Next Day זה נדרש במיוחד. נדמה שהאלבום הזה הוא אלבום מסכם קריירה, אלבום שהוא שירת ברבור. או כמו שאמר שמוליק קראוס על אלבומו האחרון: "זה הקדיש שלי". העטיפה של האלבום היא העטיפה של Heroes שהוא הקליט בברלין עם בריאן אינו, וכשעליה מתנוססת כרזה לבנה פשוטה על הכיתוב The Next Day. רוצה לומר– אני כבר אחרי כל זה. אני מעל זה. מעל התדמיות ,מעל החיפוש העצמי, מעל הצורך להמציא, לשנות, להפוך עולמות, אני כבר לא צריך לעשות פוזות אומנתיות לצורך העטיפה. אני כבר יכול להרשות לעצמי לנוח על זרי הדפנה ולהיות אני. אבל מי אני ? בשיר Heat הסוגר את האלבום הוא שר "ואז אני אומר לעצמי: אני לא יודע מי אני". אולי זאת התשובה הכי טובה שיש בגיל 66.
אז איך המוזיקה אתם שואלים ? הסינגל הראשון שיצא Where are we Now היה יציאה בוגרת ושקטה. שיר מאד יפה אבל ישנוני משהו. שהנמיך קצת את הציפיות (אבל כחלק מהאלבום הוא התגלה כיפהפה). הפזמון הפותח את האלבום היה כבר רוק חי ובועט שבו בואי שר Here I am Not Quite Dying. בקליפ של הסינגל השני (are Out Tonight) The Stars אפשר לראות את דמותו הצעירה של בואי רודפת אחר דמותו הבוגרת של בואי ומעפילה ומטרידה. בשיר Love is Lost הוא שר על אהבות בגיל עשרים ושתיים וחיים במקומות חדשים.. I'd Rathe Be Hi נשמע כאילו היה תמיד איתנו. אני הייתי מוכן להסתפק בשיר אחד או שניים טובים. אבל זה לא נגמר: Valentine's Day הוא שיר פופ כייפי. גם השיר האחד עשרה. גם השתיים עשרה Set The World on Fire ובעצם הכל.
זה אמור להיות אלבום קאמבק. אבל הוא לא מרגיש לי ככזה. אולי כי בכל שבוע יוצא שאני מקשיב לשיר אחד לפחות של בואי או לאיזה אלבום, מבלי ממש להתכוון. אבל בסופו של דבר עם כל האושר והתענוג הצרוף, בהאזנה ל- The Next Day ולמרות ההפקה המצויינת של טוני ויסקטוני (שהפיק גם כמה מאלבומיו הגדולים של בואי בשנות השיבעים) פיסגות היצירה של בואי כה גבוהות שככל שמדובר כאן באלבום כייפי ומלא תוכן. הוא לא יהפוך לעוד קלאסיקה על זמנית. לא נורא. לא חייבים עוד אחת. אנחנו כבר אחרי זה - אנחנו ב- The Next Day.
וזה שיר שאתם יכולים לשמוע רק בגרסה להורדה של איי טיונס. עוד פנינה (אם כי, אני לא בטוח שזו לא הונאה)
David Bowie - Obstacle
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה