לעקוב אחר הפרימיום

יום ראשון, 31 במרץ 2013

שלושה מי יודע: Depeche Mode, Billy Bragg, Talk Talk



תקראו לזה צירוף מקרים, תקראו לזה חג האביב, אבל השבוע אני מקשיב לשלושה אלבומים חדשים (ושונים כל-כך) של להקות ומוסיקאי שאני מאד אוהב מאז שאני (פחות או יותר) זוכר את עצמי. אולי הם קצת פחות קדושים מבואי, וניק קייב  אבל זה לא עושה אותם לפחות משמעותים. אז בלי יותר מידי הקדמות בוא נדבר על זה:
 
שיפוט מהיר: Depeche Mode - חדש !
בשיר החמישי באלבום Delta Machine  אתה מבין ש..פאק ! יש אלבום חדש לדפש מוד, והוא נשמע בכלל לא רע. זה קורה רק בהאזנה רביעית או חמישית לאלבום, אבל זה קורה ! בהאזנות הראשונות עדין נותר הרושם של הסינגל שיצא. Angel הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר באלבום, שישאר לדעתי גם בהמשך. בשאר הרגעים אתה מרגיש את הרא-קונסטרוקציה של הצליל שלהם. שההפקה והסינטסייזרים גוברים על הטקסטים והשיר.
לא שיש לך שליטה על זה, אבל ההתלבטות בהאזנה לאלבום חדש של דפש מוד היא בין הרצון לשמוע עוד מאותו צליל מוכר וטוב, לבין זה שיחדשו במשהו. דפש מוד בלי (או עם) כוונות מיוחדות מצליחים לעשות גם את זה וגם את זה. הם די במודע ממשיכים את הקו של אלבום הקודם שלהם Sounds of The Universe של סינטיסייזרים מהאייטיז. אבל בסופו של דבר זה לא נשמע אייטיז - גם כי עולם המוזיקה השתנה כל-כך, וגם כי הם השתנו. יש נגיעות רבות של דאנס במוזיקה שלהם, אם כי דפש מוד נמנעים להגיע למשהו שהוא דאנס ממש. את השיר My Little Universe, למשל, היה ראוי לסיים ברייב טכנו, אבל את זה הם משאירים לרמיקסים. זה גם לא נשמע אייטיז, כי דפש מוד באייטיז היו אז פחות קודרים ויותר פופים. מאז הניינטיז הם הצליחו להפוך את אווירת האופל סביב הצליל שלהם לסמיכה יותר ויותר, ולמרות הניסיונות לפזר קצת את השחור, הוא עדין כאן.
אז גיטרות אין כאן, כמעט, יש ב-Slow פתיחה בגיטרה שנשמעת בלוזיסטית, אבל אני הייתי שמח אם הם היו חוזרים קצת למה שנקרא "צליל תעשייתי" שתיבל את האלבומים שלהם פעם. יותר מכל נראה שדפש מוד מנסים בכל הכוח לייצר הימנונים - חצי משמות השירים מכילים מילה אחת: Goodbye ,Broken, Heaven, Alone ועוד.. והם נשמעים קצת יותר טוב מ- Peace ו- Wrong שנוסו ללא הצלחה בהופעה האחרונה והבלתי נשכחת שלהם באיצטדיון רמת-גן.
הסוד השני של דפש מוד חוץ מהאווירה, הוא הטקסטים. אנחנו אוהבים את המוסיקאים שלנו מיוסרים, מתחבטים נפשית בבעיות של נער ונערה בגילאי 15 או גבר ואישה בגיל עמידה. ג'ון לנון ואחריו מוריסי עשו מזה אחלה קריירה. עכשיו אני אווהב במיוחד את השירים Should Be Higher וגם Soothe My Soul  שיש לו קליפ חדש (אבל זה משתנה כל הזמן, ואם זה משתנה זה סימן שאני מכיר את השירים טוב יותר ויותר, וזה סימן טוב).  שורה תחתונה: שאפו ללהקה שמנסה ומצליחה להיות הרולינג-סטונס של הדור שלנו. לא רק ממלאים איצטדיונים, גם ממשיך ליצור ולהקליט אלבומים.
 
Depeche Mode - Soothe My Soul



שיפוט מהיר: Talk Talk - (כמו) חדש !
אם תקשיבו לאלבום האוסף Natural Order תתקשו להאמין שטוק-טוק בתחילת דרכה הושוותה ללהקת דוראן-דוראן. שימו-לב לכפל המילים בשמות של שתי הלהקות האלה. שתיהן התחילו את דרכן ב-EMI, ושתיהן חלקו את אותו המפיק Colin Thurston.  אבל בעוד דוראן דוראן תישאר לנצח כלהקת ניאו-רומנטיקה קצת קיטשית , Talk Talk כבר די בהתחלה סימנה את דרכה כלהקת ניו-וייב אלקטרוני איכותית. שיודעת גם להוציא סינגלים מוצלחים וגם לעשות אלבומים מרתקים שהשפיעו על להקות רבות כמו Sigur Ros, Portishead, Catherine Wheel, Slowdive, Radiohead, Elbow ו- Death Cab For Cutie.  מעניין גם להשוות את טוק-טוק לדפש מוד. בעוד דפש מוד הלכה ושיכללה את הצליל האלקטרוני שלה, הוסיפה גיטרות, צליל תעשייתי ונגיעות של דאנס, אצל Talk Talk הפאזה האלקטרונית היתה רק שלב, שאחריו היה עולם מורכב ואומנותי הרבה יותר. השינוי החל כבר באלבום השלישי The Colour Of Spring in , אלבום הפרפרים משנת 86,  שהיה אקוסטי ברובו. אלבום שמאד אהבתי בזמן אמת. את  Spirit Of Eden רכשתי כשהוא יצא בויניל. נחשב עד היום לאחד האלבומים הדיכאונים אי-פעם.  אמביינטי, רוקי ובפרוגי במידה. אלבום שלא הצליח ובגללו נאלצה הלהקה לעבור לחברת Polydor.  בשנת 91 הם הוציאו את האלבום האחרון שלהם-  Laughing Stock , שהוקלט מאחורי וילונות מוגפים ובניתוק מוחלט מהסביבה. וזה עוד הבדל מהותי בין טוק-טוק לדפש מוד. יש משהו כייפי בלהקה כמו דפש מוד שיוצרת עוד ועוד ממה שאתה אוהב, ויש משהו נפלא במסת יצירה מוגדרת וסגורה כמו של Talk Talk שיש לה התחלה אמצע וסוף.  כמו שיש לחיפושיות.
אתם יכולים להבין לבד שאני מכיר את טוק-טוק די טוב, ובכל זאת התרגשתי מאד מהאלבום Natural Order הוא נשמע לי לא כמו אלבום אוסף אלא כאלבום ממש, כנראה גם בגלל שהיו בו קטעים נדירים שלא הכרתי. זה אלבום שנערך באופן אישי על-ידי Mark Hollis הסולן בעל הקול הייחודי והכותב העיקרי של הלהקה. זהו אינו אוסף להיטים, אלא להיפך, זהו אוסף שבו הוליס מלקט שירים מכל האלבומים שמשרטטים יחד תוואי שונה מהתוואי המוכר והצפוי של הלהקה. הוליס כאילו אומר: לזה התכוונתי. זה מה שרציתי להגיד. איך שמע לכם ? לי זה נשמע נהדר !
 
Talk Talk - John Cope

בילי בראג - חדש !
אם יש מודל אידאלי לסינגר-סונגרייטר זה יכול להיות בילי בראג. מחאתי, מרגש, חברתי, במשך שנים הוא היה מופיע רק הוא והגיטרה שלו. לא יודע אם אפשר לקרוא לזה פוסט-פאנק או גאראג', אבל ככה זה יצא גולמי ומהבטן. אותנטי וכן. בשנים של מרגרט תאצ'ר הוא היה בוב דילן של האנגלים. עברו השנים, הוא התבגר, גם אנחנו. מאד התפלאתי לגלות שהוא עדין פעיל ואף מוציא אלבום חדש שנקרא Tooth and Nails. הקשבתי לו כבר איזה 10 פעמים. הוא היה יכול להתפתח אחרת, לכיוונים אחרים, פחות אמריקאנה. אהבתי מאד מאד את יצירת המופת Mermaide Avanue שהוא קליט לפני כעשר שנים עם וילקו, אבל האמת שלא ציפיתי ליותר מידי מהאלבום החדש של בראג, ואמנם הוא סנטימנטלי יתר על המידה. מצד שני השירים יפים וטובים. שלא מביישים. הגיטרה העצבנית כבר איננה, זה יותר קאנטרי פולק סול כזה. יותר נורה ג'ונס. היו רגעים שזה גם שיעמם אותי נורא. אבל בכל זאת חזרתי להקשיב ולא בשביל לכתוב עליו, אלא כי רציתי. הנה שיר מאד ראוי: 
 
Billy Bragg - No One Knows Nothing Anymore

 
 
 

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !