פרימיום בריבוע- וילקו, פייסט, ניל יאנג ופול מקרטני

אם כבר אנחנו בהופעות, ולא שחסר לנו בארץ השנה טפו טפו טפו, קבלו שתי מנות פרימיום מופרזות במיוחד:
1. ניל יאנג מבצע את A Day In A Life יחד עם פול מקרטני.
2. וילקו יחד עם פייסט מבצעים את You and I אחד השירים היפים באלבום האחרון של וילקו.

אני עילג מידי בשביל להסביר כמה טוב זה עושה לי. אני לא יודע אם אני מתרגש מידי או שדווקא נרגע מזה. זה פשוט מושלם. יותר טוב מזה אין. יפה לראות את הזקנים האלה Keep on Rocking, וגם את וילקו ופייסט שכנראה איזה שיא שלהם.

סע מהר שלומי שבן

מזמן אבל מזמן לא הצטמררתי כך. המופע "אני ואתה בפארק" ביום חמישי התחיל כמו קריוקי כוכב נולד למתקדמים, והסתיים בצמרמורות.
כמו רבים גם אני אוהב את אריק איינשטיין אהבה עזה. הבחור לא רוצה לצאת מהבית בגלל בעיות נפשיות, כך אני מבין. בראיון מיוחד להופעה הוא אמר כמה דברים נורא חזקים: גם שהוא לא יכול להופיע כי הוא צריך בקבוק קוניאק לפני, וגם, בצניעות רבה, שנותנים לו הערכה רבה יותר ממה שמגיע לו. אז קודם כל שידע שהקוניאק השתפר מאד בעשרים וחמש שנים האחרונות, וגם שהוא כנראה לא היחיד שקשה לו. לפחות חלק מהאומנים שעלו אתמול היו מאד מאד מרוצים, ולא ברור ממה.
עד שלא היו לי ילדים לא הבנתי שאנשים הם יהלומים. יותר נכון לא הבנתי שגם אני יהלום. מנצנץ פחות או מנצנץ יותר, אבל יהלום. אריק איינשטין לא מבין שהוא כזה. זה לא הכל בזכותו, הוא יכול להמשיך להצטנע. יש בריאה שהיא מביאה את מה שהיא מביאה, וכמו שלא בוחרים משפחה, לא בדיוק בוחרים באיזה קופסה לצאת. אבל זה הרבה מעבר לכך, זה האופי, הנשמה, הדימיון, הנסיבות, הארץ שבה אתה חי, העולם והתקופה שאתה חי בה, הם מעצבים אותך, פותחים לך הזדמנויות ואתה יכול לעשות כמיטב יכולתך או שלא.
הייתי בהופעה לכבוד אריק איינשטיין בדשא. פגשתי שם את יעל ארד. היא לא היתה היחידה שבאה עם ילדיה. ישבנו כל ההופעה קרובים, אז בסוף אפילו החלפנו מילה, נראיית אמא טובה. זה לא שהיא מכירה אותי, אבל אני הרגשתי בדשא של VIP. היינו די קרובים לבמה. כשכנסיית השכל עלו היתה הרגשה שהביצועים עלו כיתה, ארכדי דוכין, נעם רותם עם תוכי יוסי, עלמה זהר, מוש בן ארי כולם ריגשו. אפילו שרית חדד שבאה בסוף לשיר סיום שהיה שמח וקצת חפלה, נתנה מה שהיה מאד חסר כל ההופעה. הקהל היה די מעפאן מהבחינה הזאת, בהופעה של M83 היו יותר מחיאות כפיים. ולפני הסוף עלה שלומי שבן ופשוט נתן ביצוע שלא שומעים במאה שנה. למעלה וידאו שמישהו הקליט, וכאן הקלטה פחות טובה אבל שאני יותר אוהב ומזדהה איתה. הנה מה ששלומי שבן אמר על זה לפני ההופעה.
היה מעניין לראות את הוידאו למטה שהוצג בהופעה, שהוא סשן/חזרה של חבורת לול בקטע מאד ביטלסי. לצערי אין דברים כאלה יותר היום. כולם נהיו סינגר-סונג-רייטרס. אני חושב שהיה נחמד אם היתה איזו להקה טובה שהיתה עובדת וקצת נותנת לנו לראות את הקרביים שלה.

והנה עוד מלא שירים מוקלטים בוידאו מההופעה

נבדק ונמצא פרימיום- תחילת סיכום העשור

Fleet Foxes - He Doesnt Know Why

הרב הצבאי הראשי אמר השבוע שיותר טוב שבנות לא תתגייסנה לצה"ל. אני מסכים איתו. לרוב הבנות שירות צבאי זה בזבוז זמן. עדיף שבנות ישראל (גם חילוניות) תשרתנה בשירות לאומי, בבתי-חולים, במוסדות חינוך וכדומה. אני הייתי נותן פטור גמור לבנות שממשיכות ישר לאוניברסיטה. כי בכל זאת המונה דופק ולהתחיל ללמוד בגיל 21, ולחשוב על ילדים בגיל 25, ולחפש את המיועד עד גיל 31 ואז, פתאום הכל מאוחר מידי, סתם חבל. מי שרוצה בכל זאת מדים, הצבא יקבל אותה בשמחה.
אין גם שום סיבה הגיונית שלא יהיה שירות לאומי חובה לכל אזרחיי המדינה. זה לא חייב להיות שלוש שנים, אבל משהו גם בחור חרדי, וגם בחור ערבי יכול לעשות למען הקהילה. בכל מקרה המצב שקיים כרגע, גם אם הוא נראה נסבל, יום אחד כמו המהומות באיראן, יתפוצץ לנו בפנים. כמה אפשר לסחוט רבע מהאוכלוסיה.

השבוע היה קצת יותר עומק ברדיו פרימיום להמונים:
1. רונה קינן בראיון בלעדי ומיוחד. לכבוד האלבום החדש שלה, הבאתי אותו שוב. הקשיבו לשיחת נפש נעימה שלי ושלה.
2. אלבום השבוע: השבוע היה השבוע שבו גילית את פליט פוקסס. שנה שעברה לא התחברתי אליהם. הם נשמעו לי מתוכנתים מידי עם כל ההרמוניות הקוליות המבוימות, סינטטים בשילוב של קרוסבי סטיל ונאש עם הביץ' בוייז, אומנים של אסטטיקה, של הפרטים הקטנים ללא רגש ונשמה. אבל השבוע לאחר שהקשבתי לגריזלי בר זה קרה. אני לא יודע אם זה טעם נרכש, כמו לבירה ולחילבה, או ליין להבדיל. שמא זה איזה סוג של סינכורניסטי - כשאנחנו חושבים שאנחנו שומעים משהו שחשבנו עליו, בעוד שלמעשה שמענו אותו קודם ללא משים. בכל מקרה פליט פוקסס התגלו אלי במלוא יופיים וזה כיף נורא. יש שם רבדים עמוקים שמתגלים בכל שמיעה. עוד עומק ועוד עומק, וזה כיף.
כאן אפשר להקשיב לכל האלבום שלהם.
3. היה גם פוסט מיוחד לזכרו של מייקל ג'קסון
4. חזרות להופעה של M83
5. וגם קצת שירי קאנטרי ערש לפני השינה

ברדיו פרימיום בטוויטר היו מריה והיהלומים בקליפ חדש לשיר יפה, רואישי סוקומוטו, TALK TALK בשיר ממיס, פייסט ווילקו בשיר הורס מהופעה (זה ירד מהרשת מי שראה ראה) ועוד

החיים שלי יותר מעניינים ממני: השבוע הייתי בהופעה של M83. כידוע לכם גונזאלס הרוח החיה והסולן של הרכב הלהקה רוצה לחזור לנעוריו, שלא לומר תקוע שם נפשית. לאור מותו של מייקל ג'קסון אפשר לומר שעדיף להיות תקוע בשנות העשרה מאשר להיות תקוע בילדות עד גיל 50. האירוניה היא שבמועדון שצמוד לברבי התקיים נשף סוף שנה של ילדי כיתה י"ב. כולם הגיעו לשם עם לימוזינה . הבנות לבשו שמלות יקרות והבנים חליפות מהודרות. ממש מגעיל. אני לעומת זאת הגעתי להופעה עם בדלי, בתי, שוגייזר ובני ובנות זוגנו, כולנו בסוף שנות השלושים תחילת ארבעים מנסים להיות ולהרגיש נורא צעירים.
ההופעה היתה ממש טובה, אפילו מעולה. שוגייזינג טוטאלי מלא בסים, נפוח ומהדהד. רק שהמוזיקה של M83 קצת מיושנת, אפילו הייתי אומר שזה B מיוזיק, על משקל B מובי. הסולנית של הלהקה אופרה בפס שחור על שתי העייניים כמו הקפטן השחור של סטאר טרק הדור הבא. היה שם מחשב אפל על הבמה, ומתופף מאחוריי פרגוד פרספקט שמכניס להכל חיספוס ועוצמה. זה היה קצת אירופאי, קצת יורומיוזיק, אייר לעניים. גונזאלס משחק אותה ג'ימי הנדריקס אלקטרוני ודי מצליח לו בזה.

אין ברירה, העשור הזה מתחיל להסתיים, ולכבוד כך יהיה ברדיו פרימיום להמונים פסטיבל סיכום העשור, בכל פעם סיכום של האלבומים הטובים של שנה אחרת. הולכת להיות חגיגה.
שבוע שעבר היה סיכום של שנת 2009 שהיתה עד כה, ועכשיו אני חוזר קצת לשנת 2008. אז סיכום מסודר של כל האלבומים הטובים של שנת 2008 קיים למעשה פה. אבל הנה תימצות של זה, וגם מעודכן בפרספקטיבה של זמן. אזהרה אחת קטנה. כיוון שהסיכומים האלו יהיו מתומצתים אז זה בוודאי לא מכיל את כל מה שאפשר לאהוב. וזה גם לא מצעד להיטים, אלבומים עם להיט אחד טוב לא יכנסו. יהיו כאן המלצות חמות ודי בנאליות, לפחות בשבילי, עם קצת הפתעות. אם תרצו: מדריך קטן להאזנה.
התעלמתי ממה שלא אהבתי אבל אני אציין שיש עוד אלבומים בולטים ב-2008 כמו ל פורטיהאד ואלבו, וגם מכאלה שאהבתי אך פחות כמו הוט-צ'יפ, ספיריטאלייזד, קאט-קופי

*Cold War Kids- Loyalty to Loyalty רית'-אנד בלוז מעודכן
אלבום שכאילו בכוונה, לא מתחנף בשום צורה, נשמע כמו נגינה בהופעה או באיזה סשן. עם הרבה אנרגיות חזקות שלא מתפרצות בבומבסטיות מיותרת. רית'ם אנד בלוז מאד אמריקאי אבל מהצד המחוספס של אמריקה. הצד של השיגרה הפשוטה של עיירות אמריקאיות באמצע המדבר, שמעולם לא הייתי בהם. מזכיר לי את הרולינג סטונס בתקופת הרית'ם בלוז שלהם. מזכיר לי גם את תום וייטס. מקום 20 לא מתאים לאלבום הזה, פשוט יש טובים ממנו. Cold War Kids - Against Privacy


Rachael Yamagata -Elephants - מרגש
אלבום שנכנס לרשימה ברגע האחרון, בעיקר בגלל שיש בו מספר לא מבוטל של שירים מעולים ואפילו כמה מושלמים. אז מגיע לו. ימאגטה מזכירה את פיונה אפל ואת טניטה טיקארם. יש קו דק בין מוסיקה מרגשת לקיטש ויש קו דק בין מוסיקה נוגה לשיעמום. למזלי ימאגטה ברוב המקרים לא עוברת אותו. וכאמור יש בו לפחות שיר אחד אלמותי Elephants.

The Herbalister-Same as It Never Was - היפ-הופ-סול-ג'אזי מגניב
כבר נגמר לי הכוח לשמוע מוסיקת היפ-הופ. זה נהיה טרחי, גולמני, פטפטני וסתמי. עד ששמעתי את האלבום החדש של Herbaliser שיצא השנה נקרא :Same As It Never Was. שם מתחכם שמתאים לתוכן האלבום. זה בעצם פארפרזה על Same As It Ever was. ה- Ever הוחלף ב- Never. ובאמת האלבום נשמע משהו חדש לגמריי אשר מבוסס על כל סגנונות המוסיקה השחורה שהיו עד היום. ג'אז, בלוז, לטיני, היפ-הופ וגם גוונים מוסיקה בלקנית ואפילו מוסיקה ערבית. אלבום רב תרבותי (אמרתי אובמה?).





My Morning Jacket -Evil Urge - אלטרנטיב קאנרטי למתקדמים
להגיד שזה האלבום הכי קרוב לוילקו השנה זה יהיה עוול. להקת האלטרנטיב קאנטרי עשתה לנו את מה שלבק היה קשה לעשות. אלבום רוק פולק קאנטרי מגוון יצירתי עם יציאות בסגנון אבבא, Highly Suspicious הוא יציאה אחרת לגמריי שמזכירה את אנימל קולקטיב. כיף שאפשר לחזור אליו בכל שנה.

Mystery Jets -Twenty One -רוק-פופ אנגלי סטיייל אייטיז
כן גיל נפלא 21. או שמא המאה ה-21? בכל מקרה השנה הזאת היתה המון שנות השמונים והאלבום הזה הכי שנות השמונים, אבל לא בגלל זה אהבתי אותו. הוא פשוט כיף, מאדנס אולי היו כייפים בשנות השמונים אבל הם היו על גבול הגרוטסקה, המיסטרי ג'טס פשוט כייפים. יש באלבום הזה כל-כך הרבה שירים טובים, בכל זאת אני יותר אוהב לשמוע אותם בבודדת ולא כאלבום. .

The Last Shadow Puppets -The Age Of Understatement - התזמורת הסינפונית של ארקטיק מאנקיז
אומרים שהאוייב של הטוב הוא הטוב יותר, אבל הבעייה האמיתית היא שהאויב של ההצלחה הוא הפחד מהכישלון. אלכס טרנר הוא סולן הארקטיק מאניקיז. קרוב לודאי להקת הרוק המצליחה ביותר בעשור הראשון של המאה ה-21. וללא ספק מגדירה איך נשמע רוק בתקופה זו. אבל אלכס טרנר לא פחד מההצלחה וכמו בן-אדם גדול הוא הקים הרכב אחר לגמרי The Last Shadow Puppets. שמושפע, לטענתו, מדיויד בואי של השנים המוקדמות מבחינה במוסיקלית, כמה סימלי זה. דיויד בואי הרי בכל אלבום חידש ועשה דבר שונה לגמריי. קצת יותר מידי כינורות בבת אחת אבל אחרי שמתרגלים לשירים אחד-אחד זה מעולה.

Lykke Li - Youth Novel - שבדית אישית לוחצת
אני אוהב את ליקה לי היא פוגעת לי בלב. ליקה לי היא דוגמא שמקול קטן אפשר לעשות מוסיקה טובה, וזאת במגמה הפוכה לכל תופעת הכוכב נולד למיניה. יש בה רוח נעורים, היא חמודה, מקסימה. צריך לראות את ההופעות ברחוב ובנוחיות שהיא נותנת. זה פשוט משובב נפש (ואני כותב את כל זה בביטויים של אשמאי זקן). זה אינדי. זה שבדי. זה מלודי. זה כיף. הבעיה היחידה היא שההייפ סביבה גדול מידי. אני לא בטוח שזה עזר לה להגיע עם גלי הים אל תחנות הרדיו בת"א. אצלי היא כבר חצי שנה ב-HOLD עד שהיא תסיים להתחנף לכולם ותחזור אלי להתייחסות קצת יותר אישית ופרטית. וזה הכל אפלטוני תאמינו לי.

Rephael Saadiq- The Way I See It - סול אינסטנט וינטאג'
אלבום סול מושלם של האדון רפאל הצדיק שמוכיח שפשוט יש לו את זה, והוא יכול בלי סוף לנגנן מוסיקת מוטאון יותר טובה מהמקור. הוא קורא לזה אינסטנט וינטאג'. זה שאתם מכירים את ג'יי זי ואתם לא מכירים את רפאל הצדיק זה כשל במערכת. ואפילו סטיבי וונדר מתארח אצלו באלבום.

Bon Iver -For Emma, Forever Ago - חורפי, מופתי בכל הרגש
Bon Iver שייכים למה שאני קורא: "שבט דוב המערות". "הלהיטים" מתוך האלבום לא תפסו אותי לאורך כל השנה. הקשבתי והתבאסתי, וגם דילגתי כי זה היה די מדכא. אבל בסוף השנה הקשבתי לכל האלבום כמו שצריך ביום סגרירי באוזניות מתחת לשמיכה וזה פשוט תפס אותי ולא יכולתי להפסיק להאזין, שוב ושוב. אלבום מופתי ש-Bon Iver ציירו בצבעי מים אפרפרים חומים עם שירים מעולים, בהגשה כנה אם כי עגמומית וסוודרית. אני לא מבין למה יש כל-כך הרבה להקות צעירות כאלה, ואני חושב שרובן לא ממש עושות את העבודה (לדוגמא הבלון שנקרא Fleet Foxes-אז מה אם יש להם הרמונויות?), אבל זה יפה שיש כיוון כזה, שהוא לא מסחרי, שהוא מהנשמה, שגם ב-2008 לאנשים צעירים צעירים אין רק דיסקו בראש. וקשה מאד לדרג את זה, כי כשאתה במצב רוח מתאים זה השמים, וכשלא אז: "באמאשכם עזבו אותי עם הדיכאון הזה". אלבום מופתי אמרתי?

Infadels - Universe in Reverse - פופ-רוק מדליק
את Infadels הכרתי לראשונה עם השיר המדליק Love Like Semtex שכבר חדר לי מתחת לעור והוא צרוב לי לעולמים בהארד דיסק של המוח. והשנה יש להם אלבום חדש עם הרבה שירים טובים שאחד מהם אפילו מזכיר את הנ"ל אך אף אחד מהם לא ממש באותה רמה של יצירת המופת הזאת. לאחר שהתגברתי על כך, התחלתי להנות מאלבום טוב עם הרבה שירי רוק/פופ כיפיים, כמו שאני אוהב, שמתאימים מאד לקיץ. כשהגעתי לשיר הנושא כבר התחלתי להמריא. ושמעתי את האלבום הזה די הרבה.

Adelle-19 - סול אישי בוסרי
גם גיל 19 זה כיף. לא כמו 21 אבל גם. גם לא כמו הכיף של הגיל שלי. כשתגיעו תבינו. אדל היא התגלית הטרייה של 2008. באלבום הבכורה שלה היא מוכיחה שני דברים: א. שמוסיקה צריכים להתחיל לשמוע מבילי הולידיי ב. שאפשר לכתוב מוסיקה נפלאה בגיל 19.
יש להיט באלבום שכולם מכירים Chasing Pavements. אבל מה שיפה בו הוא סיפורי האהבה הבוסריים שיש בהם איזושהיא נוסטלגיה ומתיקות סמיכה. ואני לא אוהב את דאפי וגם לא את לאורה מרלין אבל אותה כן.




Vampir Weekend גרייסלנד מודל 2008
בלי צחוק אם לא היה גרייסלנד של פול סיימון זה היה האלבום של השנה, אבל גם כך זה אלבום מושלם. מבחינת סגנון, מבחינת שירים. יצירת מופת שתשאר איתנו לעולמים. הבעיה שזה טריק משומש. מצד שני הם עשו את זה כל-כך טוב שנשאר רק לומר: אז מה אם גרייסלנד היה קודם? שמעתי אותו פחות ממה שמגיע לו כי הוא לא מפתיע ולא מסקרן עד כדי כך, אבל בכל עשרות הפעמים שהאזנתי לו הערצתי את האנשים שעשו אותו, למרות שאין להם צורה, ונהנתי בלי סוף. והנה אפילו פיטר גבריאל עושה קאבר שלהם כם Hot Chip

Cape Cod Kwassa Kwassa - Hot Chip & Peter Gabriel


The Hold Steady - Stay Positive רוק בטעם של פעם
אם הייתי מאצ'ו ישראלי טיפוסי, קצת מיושן כזה אתם יודעים, שמעשן מרלבורו (כבר לייט), שהיה לו פעם אופנוע, שגדל במושב או בקיבוץ, ששירת בחי"ר, הייתי בטח אוהב את האלבום הזה. ולמרות שאני לא מאצ'ו פיצ'ו, אני מאד אוהב את האלבום הזה. אומרים במקרה כזה "אלבום עשוי היטב", אבל זה יכול להטעות, כי "עשוי היטב" אומר בד"כ שאין לו שפיץ, ויש לו שפיץ! יש בו שירים טובים, והוא זורם כמו נסיעה באופנוע בערבות האין סופיות של ארה"ב. אלבום הרוק של השנה בטעם של פעם אבל בהחלט לא עבש.

MGMT Oracular Spectacular ממגנט ומלהיב
הנבואה הספקטקולרית של MGMT ממג'מנטת. זה היה יכול להיות אלבום השנה אם לא היו טובים ממנו. הוא כאן לא רק בגלל שהוא כזה טוב. למעשה יש בו בסה"כ 4-5 להיטים כייפים מושלמים ועוד כמה שירים שלא שווים יותר מהאזנה אחת. אבל השירים האלה חוץ מזה שהם ממש טובים, הם כל מה שהכי 2008 שיש. בעוד 20 שנה כשישאלו מה היה ב-2008 זה יהיה כמו הליגה האנושית MGMT ו-HOT CHIP.
אומרים ש- Mgmt מחקים כל סיגנון שיש, שהם עושים מוזיקה חייזרית וגלאם רוק- אלקטרו-גיטר- פאנק -סבנטיז-עתידני. לי הם מזכירים את הרולינג-סטונס ואת דיויד בואי. אז מה זה אומר על 2008. סלט?

She & Him -Volume One תמים וגאוני
כשזה טוב זה טוב, וכשזה פשוט ומושלם זה גאוני. זואי דשאנל ו-M.Ward הכינו אלבום קאנרטי-רוק-פולק עם שירים פשוטים ושירה כנה בלי מניירות שפשוט עושים טוב על הנשמה בלי טיפת מאמץ או זיעה. וזה מספיק.

Foal - Antidoots - מופתי

הסייחים היו במקום ראשון במצעד של 2008 לא רק כי באופן מושכל אני יכול לומר שמכל הלהקות החדשות (אנחנו בכל זאת ב-2008) הם עשו אלבום שהוא בעל סגנון ייחודי, חדש (!) שהוא ניו-רייב עם נגיעות ג'אזיות , ובעצם בזה אמרתי הכל: אין ניו-רייב ג'אזי, שהוא פאנק-דאנס מושפע מרוק-מאת' ומינימליזים פיכודלי. זה פשוט משהו חדש ומצויין, ומגובש (!) ושלא כמו Late Of Pier שעשו אלבום מתוזז, שלא כמו Of Montreal שעשו אלבום מחורבש, שלא כמו Mgmt שהם עושים משהו בעצם קצת ישן-חדש, ובכל מקרה חצי מהאלבום שלהם לא שווה, ושלא כמו פורטיהאד שעשו אלבום שקשה להאזנה - Foals עשו אלבום כייפי ובכל זאת רציני. לי זה נשמע הכי 2008, וכבר כתבתי ששומעים את משק כנפי ההיסטוריה. אבל לא בגלל זה הוא פה, אלא בגלל שהוא מופתי ויש בו שירים טובים, ואני פשוט אוהב אותו. אני מעריך שגם בעוד 20 שנה אני אשמע אותו, אם עד אז לא אתחרש לגמריי.

דב גריזלי מנגן בחום

הקשבתי לאלבום החדש של Grizzly Bear בצהרי יום שרבי וחם במיוחד, בעודי נוהג ברחבי ארצנו הלוהטת. אלבום ממזג במיוחד. יש בו אסטטיקה מוזיקלית נעימה ואוורירית. יש משהו מסעיר בכך שאנשים צעירים עושים ומקשיבים היום למוזיקה שנשמעת משנות השישים. תגידו ביץ' בוייז, תגידו קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ותיזכרו שוב בפליט פוקסס. להקות שבקלות היו יכולות לסוע בוואן של פולקסווגן מצוייר ולנגן בוודסטוק. אבל זהו, שלא. כי לכל המופיעים בוודסטוק היה שפיץ. מג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין והאמת שאני לא זוכר אם בוב דילן היה או לא.
הסיבה שעד היום לא הקשבתי לגריזלי בר, היא שהם לא תופסים בשמיעה ראשונה. זה גם לא אלבום שיחזיק בעוד עשר שנים. זה אלבום שרק מי שחי היום ונכנע להייפ ולאזור חיוג ברוקלין יהנה ממנו היום, ואולי יזכר בו בעתיד בערגה. יכול להיות שהפליט פוקסס יזכו לחסד קצת יותר גדול, למרות שכידוע לכם לא התמכרתי גם אליהם. אבל עכשיו אני מקשיב לפליט פוקסס בחום הלוהט והוא מוצא חן בעייני. משונה, אך נעים מאד. כנשראה שהרמוניות קוליות=ים=בריזה=מנוח לראש.
ולגביי הגריזלי בר, מהנה ביותר, במיוחד בפרטים הקטנים. אני מוכן להקשיב עד שאמתמכר, או שלא.

רונה קינן בראיון - מבטיחה ומקיימת

לרונה קינן יצא אלבום חדש. לפני פחות משנה היא הסכימה להתראיין לרדיו פרימיום להמונים ודיברנו על המוסיקה שלה, על הכתיבה שלה, על האלבום החדש שהיא הוציאה, על מוסיקה שהיא אוהבת, על ההופעה של פול מקרטני והיה מאד כיף. אחת השיחות הכי כייפיות שהיו לי מעולם. זה היה בסוכות במסגרת פרוייקט אושפיזין שערכנו החבר'ה הבלוגרים. יש בידיי ראיון עם רונה קינן שאחרים כתבו עליו שהוא הראיון הכי טוב שעשו איתה, אז אני חייב, לפחות, לקיים את חלקי בעיסקה הבלתי כתובה בינינו ולפרסם אותו כמה שיותר.
האלבום החדש של רונה קינן נמכר עכשיו במבצע בטאוור רקורד. זה אלבום קונספט. המוזיקה מופקת בצורה צנועה, אקוסטית, כמו מוזיקה ישראלית בטעם של פעם (הכי קופץ לי לראש מתי כספי וכמובן חווה אלברשטיין), עם גוון ג'אזי קל, וקטעים סטייל פט מטיני בלילה אחד בפריז, אלא שהמוזיקה היא בכלל לא הסיפור כאן. הסיפור הוא דמות בשם יואל שמייצגת למעשה את עמוס קינן, אביה של רונה. כמו הרבה ליהוקים אחרים של אלוהים (יאיר לפיד וטומי לפיד, רמי וריטה, יהודה ונינט, פארה פוסט וראיין אוניל) גם הליהוק הזה נשמע מומצא לגמריי. אבל הוא לא. אני חייב לומר, שלמרות פועלו הרב של עמוס קיינן אני לא מרגיש שהוא מספיק נמצא ביומיום של ההוויה הישראלית הנוכחית. הוא לא הראשון שהיה ונעלם פתאום, ובעצם הוא לא נעלם פתאום, הוא פשוט דואך, וכשאנשים גוועים לאיטם זה כואב.
שתי מתנות אל יש לרונה קינן, האחת היא אופן ההגשה של קול הלבד שלה, שנשמע בעת ובעונה אחת מדוייק, טיפה מרוחק ומקצועי ,אך יחד עם זאת מרגש. והמתנה השניה היא האופן המלא שבו היא חווה את החיים ומביעה אותם בכתיבה והנגינה. במילה אחת: עומק. כשרונה עברה את כל יסוריי גילויי האהבה, התרגשנו, כאבנו ושמחנו איתה, ועכשיו כשהיא עוברת את מה שהיא עוברת, היא נותנת לנו מבט נוסף אל עומק ליבה.
יש לי גם ביקרות על הדיסק החדש, הוא היה יכול להיות מונגן באופן קצת פחות מאופק ויותר מתלהב. ואני לא מתכוון להכנסת קלידים, ואווירת MGMT, אלא לאקורדים יותר שמחים, לשבירת קצב ובניה שלו וכדומה (אני לא מוזיקאי, אז קשה לי בדיוק להסביר) . כנראה שרונה חשבה, די בצדק, שזה לא ראוי, או שזה לא מתאים לקונטקסט של הקונספט.
היה מאד מתאים מאד לראיין את רונה קינן בחג סוכות. כי חג סוכות הוא החג שבו אנחנו עוזבים את ביתנו את כל הסטטוס והנוחיות, ויורדים אל החיים האמיתיים, אל הפשטות הטבעית והבריאה, ששכחנו.

כאן אפשר לקנות את האלבום שלה : http://www.songs.co.il/

אתר של רונה קינן : http://www.ronakenan.com/ בו אפשר גם לשמוע שירים וגם לקרוא ביוגרפיה

רונה קינן בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki

מייספייס של רונה קינן: http://www.myspace.com/ronakenan בו אפשר לשמוע שירים באנגלית וגם לראות סרטונים.

הראיון הוא טלפוני . החלק הראשון התקיים כשהיא חזרה במונית מהופעה. והחלק השני לאחר שהיא נכנסה הביתה. מה שהיה מאד מתאים לאוירה. בסוכתי בבייתי רבו שני חתולים באמצע הראיון והכל מוקלט: הראיון התקיים לאחר חצות ולפניי תחילת הראיון גם ירד הגשם הראשון ומה מתאים יותר מכך..

ראיון עם רונה קינן 15.8.08 לאחר חצות- חלק א':

ראיון עם רונה קינן 15.8.08 לאחר חצות-חלק ב':


הנה תמליל הראיון (אבל יותר כיף להאזין , לא בגלל הקול שלי (כן יש לי קול) אלא בגלל שלה):
חג שמח ושנה טובה!
חג שמח!
לפני הכל אני רוצה לומר כי לכבוד הוא לי ואני מאד מודה לה על הראיון.
בכיף!
אז לפני שנה הוצאת את האלבום השני שלך "עיינים זרות" שכמעט כולו או שכולו שירים שכתבת והלחנת.
נכון, יש שיר אחד שהוא בהלחנה משותפת עם ערן וייצר
זו היתה שאיפה שלך מלכתחילה להיות סינגר-סונגרייטרית?
זו לא היתה שאיפה זה פשוט מה שקרה. אני כותבת שירים מגיל 11 ולא היה שלב לפני הקריירה שלי או תוך כדי הקריירה שלי שבו שקלתי להיות אומן מבצע, זה היה לי ברור שאני כותבת שירים ושאני שרה אותם
אז זה פשוט התפתח?
כן, אני שנים כותבת שירים קודם זה היה באנגלית ואח"כ בעיברית, אבל האלבומים שלי, אלא אם כן אני אחליט לעשות אלבום שהוא כולו קאברים, או שפרוייקט שהוא באופן מכוון רוצה לקחת חומרים של מישהו אחר.. עד אז זו בריירת מחדל הרצויה שלי אז האלבום הבא שלך יהיה כנראה גם משירייך?
כן בוודאות הוא כבר כתוב
איך שיר נולד אצלך מהמילים מהמנגינה או ביחד?
זה משתנה היו תקופות ארוכות שזה התחיל ממנגינה מהתקשקשות כזאת על הגיטרה באמצע היום ואיכשהו זה היה מוליד שיר, דווקא התקופה האחרונה כשהתחלתי לכתוב את האלבום החדש, שבקרוב אני אקליט אותו, התחיל איזשהו תהליך שמתחיל מטקסטים, ולאחרונה זה קורה לי יותר ויותר אני ממש מרגישה שינוי, איזשהו שיפט במגמה
זה באנגלית או בעברית ?
בעברית. כרגע אני הולכת ומתחפרת בתוך העברית וככל שאני מתמידה עם זה אני מרגישה שאני משתפרת ומגיעה לרמות גבוהות יותר ולעומקים רציניים יותר
כי בהתחלה זה היה באנגלית אני מבין..
כן, כן די הרבה שנים. גם בהופעות הראשונות שלי לבד (זה היה באנגלית)
חלק ב'
וברגע שעשיתי את המעבר קצת קשה היה לחזור אחורה, ואני לא פוסלת את האפשרות שאני אחזור. יש גם המון שירים שנאספו במשך השנים ולא נכנסו לאלבום הראשון. שירים שהופעתי איתם שלוש שנים. עם טריו בתיאטרון תמונע. חלק גדול מהקהל שהיה פוקד את ההופעות האלה קצת התמרמר על זה.
זה גם קשור למה שמישהו אמר שהתמסחרת. זה היה באותו נושא?
היו גם דיבורים מהסוג הזה. אלו היו טענות משולבות כאלה. ברגע שהתחלתי לכתוב חומרים חדשים וברגע שהתחלתי להרגיש את הקשר לשפה (העברית), זה הפך גם לאתגר להצליח לכתוב טוב יותר. יש איפשהוא באופק הרחוק אני רואה איזה רגע שבו אולי אני אאסוף את השירים באנגלית ואכתוב כמה חדשים ואז אני אקליט אלבום באנגלית לזכר הימים היפים.
אני יכול לומר משהו באופו אישי?
בוודאי
אני מאד שמח על הכיוון הזה, כי אני חושב שהערך המוסף שלך ומה שאת נותנת בעברית, כבר הרבה מאד שנים שאני לא מוצא את זה בארץ. בהגשה. באונטניות של העברית, ובאנגלית זה קצת יותר קשה, אני חושב.
נכון, זו בדיוק הסיבה שקצת קשה לי לחזור אחורה. כי יש איזה משהו אתה יודע..אני נורא אוהבת לעשות קאברים באנגלית, וזו מוזיקה שגדלתי עליה, והיא הרבה יותר בדם שלי, אבל מצד שני אתה לומד על עצמך באופן מפתיע שמה שמכונה הזמר העברי נמצא בדם שלך בין אם אתה יודע את זה או לא, בין אם רצית את זה או לא. בין אם גדלת על זה... ופתאום אתה מתחיל לגלות שיש לך בעצם שורשים
כן.. ואת באת באמת מבית מאד תרבותי של כתיבה ושל ספרים
כן אבל לא ממש עניין אותי מוסיקה עברית. אני רצית לשמוע דיויד בואי, זה כל מה שרציתי
ומה עוד השפיע עליך?
בגילאים האלה: בואי, ביטלס, תום וייטס, בשלב יותר מאוחר פיטר הארווי גם קלאסיקות רוק כמו פינק פלוייד היו תקופות של ג'אז
מה האלבום הראשון שקנית?
לא ממש זוכרת, כי שמעתי תקליטים שהיו לי בבית. עברתי על כל הביטלס. היה לנו בבית תקליט של ג'ון מקלין אמריקאן פיי שטחנתי אותו. וסופרטרמפ וכל מיני ..אמריקאנה כזאת של שנות השיבעים
זה מזכיר, אם אפשר להתלות באילנות גבוהים, את אהוד מנור שהוא שיא הכתיבה הישראלית העברית והוא תמיד אמר שהוא אהב את המוזיקה האמריקאית ואת פול סיימון וזה היה הכיוון שלו, ובעצם הוא ניסה לעשות את זה בעברית ויצא לו נורא ישראלי
כן זה נכון כי יש משהו ברוק הישראלי שהוא הושפע מאד ממה שקרה בארה"ב בשנים האלה. זה מגמות שמשתנות עם השנים אז היום תשמע יותר פופ ישראל שמתכתב עם..
איזה פופ ישראלי את מכירה? אני לא מכיר בכלל. אני חושב שמה שאין ישראלי, זה פופ.
לא חושבת . זה תלוי איך אתה מגדיר? כל דבר שהוא מוסיקה פופלרית הוא פופ.
אה... כי אני מפריד בין רוק לפופ
דברים שמנסים לשלב מגמות של R&B עם אלקטרוניקה לייט
איזה אלבומים הכי אהבת השנה (זרקתי לה כמה שמות של אלבומים לועזיים)
MGMT אני אהבתי. אבל בתקופה האחרונה אני ממעטת לשמוע אלבומים. יש תקופות של הסתערות שאני מתחילה להשלים פערים, ויש תקופות כמו התקופה האחרונה של כתיבה, שאני נורא נורא מרוכזת באלבום החדש אני כותבת, זה לא מוחלט אבל אני מגלה שזה קצת א...
יש התכנסות?
כן ..אני מרגישה שזה מפריע לי חשיפה של דברים אחרים. כי אני נורא נוחה להשפעה ואני מרגישה שישר זה מתרגם אצלי ל..אם אני שומעת משהו שנורא נורא מרשים אות,י אני מיד אכתוב שיר ואני אצליח לשמוע משהו מזה בתוך השיר שכתבתי. איכשהוא לאחרונה אני מעדיפה קצת לנקות את האזניים.
אני מבין את זה לגמריי זה נשמע לי הגיוני
אבל אני מאד אוהבת את הכיוונים האלה, את כל ה-HOT CHIP. כמה שזה שונה מהדברים שאני עושה, זה נותן לי איזה סוג של בלאנס ביחס לרוב הדברים המדכדכים שאני שמעת בשאר הזמן.
מהם הדברים המדכדכים שאת שומעת?
Iron & Wine, M Ward...
She & Him את מכירה?
כן, למרות ששמעתי את זה רק פעם פעמיים, לא חזרתי לזה המון.
(פה יש הסבר שלי מה אני מוצא משותף בין She&Him ורונה קינן)

היית בהופעה של פול מקרטני?
בוודאי!
ומה הכי אהבת?
בשבילי BlackBird היה השיר גרם לי להבין שאני רוצה להיות מוסיקאית. שמעתי אותו בגיל 9, ואני ממש יכולה להגיד שזה שיר ששינה לי את החיים.
בבלוג שלי כתבתי ביקרות על ההופעה של פול מקרטני וכתבתי ששיא ההופעה היה Blackbird ורק זה היה שווה את הכסף
(והיא מסכימה) לגמריי. זה פשוט שלמות. זה שיר של פעם בהרבה זמן
והוא גם עשה את זה יפה
והוא גם עשה את זה נורא יפה. ואני הייתי עסוקה בלצלם את זה. ואני אף פעם לא מצלמת בהופעות, אבל הפעם אני הרגשתי שאני חייבת. בגלל שראיתי את ההופעה הזאת ב-VOD וכבר ראיתי את הרגע הזה שהוא עושה את Blackbird אז כבר עברתי את הרגע של להיות על סף דמעות. וצילמתי את זה ואח"כ הטלפון הזה אבד. יחד עם הוידאו, ומאד התאבלתי על זה.
כן אני מאד התאכזבתי שלא יצא בסוף באיזה וידאו או משהו דרך ערוץ 10 או אפילו בהקלטה של אחד ערוצי הרדיו של גל"צ או קול ישראל.
היתה הופעה מעולה בכל מקרה.
מאד אהבתי את Windmills of your mind (אני מכיר את זה מאלבום של Colorfield שאני שומע לפחות פעם בשנה) ואת "בסוף כולם יודעים" שמגיע עם התקליט בונוס
Windmills of your mind זה שיר מתוך סרט The Thomas Crown Affair.
אלה שירים שאת בחרת?
אני בוחרת את הקאברים. גם בהופעות אני אוהבת להחזיק את עצמי עירנית עם לזרוק כל פעם איזה קאבר אחר. במשך השנים עשיתי המון הופעות אני עשיתי ממש עשרות קאברים אני לא ממש זוכרת, אבל את אלה באמת החלטתי להכניס לאלבום.
קראתי שאת מאד אוהבת לקרוא ספרים, מטבע הדברים בבית שאת גדלת. את חשבת לכתוב ספר?
לא ממש. אין לי כל-כך אספירציות בתחום הזה אני חייבת להגיד. אני מרגישה שלכתוב שירים זה מקצוע בפני עצמו, ואתה יכול להגדיש לו את החיים, ולשחות במים מאד עמוקים בתוך הדבר הזה שנקרה כתיבת שירים. אני לא מרגישה צורך שהבד שפרוס לפני יהיה גדול יותר. אני לא צריכה לכתוב יותר. אני גם לא חושבת שאני אהיה טובה בזה.
מה התחביבים שלך?
אין לי תחביבים. אני ממש בנאדם משעמם מהבחינה הזאת. אני אוהבת לאכול..
לבשל גם?
לבשל גם וללכת למסעדות. ולאכול יש מקום די מרכזי בחיים שלי.
אבל את נורא.. די רזה
הדעות חלוקות (צוחקת)
טוב כל אחד רוצה להוריד 5 קילו בכל זמן נתון (גם אני צוחק)
אבל אין לי..אני לא ממש חובבת ספורט אתגרי. או שאני מנגנת או שאני בבית, או חולשת מול הטלוויזיה, רואה סרטים או קוראת ספרים. אולי חבל יכול להיות שהייתי צריכה לפתח לעצמי גם איזה תחביב
מישהו כתב באחד הביקורות על האלבום שלך. שזה אלבום כזה של בית. שנורא נעים לשמוע אותו בבית. למרות שלי זה לא כל-כך יוצא אני יותר שומע אותו יותר בניסעה ומאד נהנה, אבל זה נותן תחושה כזאת של בית
זה נכון. אני בעד הבית. לא משנה אם זה בית שלך או בכלל בית במובן הפיזי. אלא ליצור לך איזה מרחב שהוא פרטי שאתה יכול לסגור את הדלת מאחוריך אמיתית או הדימיונית ולהתכנס. כיוון שאחד הדברים היחידים שאני יכולה לעשות כשאני לבד, ולא להרגיש בודדה - זה לנגן, יוצא שהשירים הכי טובים נכתבים בבית, בקיצור.
אחרת איפה? תום וייטס אני זוכר שפעם אמר שהוא נוסע ברחוב ועולים לו כל מיני רעיונות והוא חוזר הביתה וכותב אותם.
כן, יש אנשים שכותבים במקומות מאד מוזרים. תוך כדי נסיעות, תוך כדי הליכה. יש שנכנסים לאולפן עם התחלה של איזה רעיון וכותבים את ההמשך. להקות המון עובדות ככה מלחינות שירים באולפן.
תוך כדי עבודה. כמו שהביטלס עשו. אבל בשביל זה צריך הרבה כסף. לא?
כן אבל ב-2008 זה פחות עניין של כסף. יש הרבה ש..אבל כאן אנחנו חוזרים לנושא של הבית כי אם האולפן הוא בייתי. אז בעצם יוצא שאתה עובד בסופו של דבר בבית.
אבל להקה זה אחרת, לא?
כן זה אחר לגמריי. זה ממש עולם אחר.
וכשאת כותבת טקסט זה תהליך איטי או שזו סערה כזאת שאת עוברת. כי השירים שלך באלבום האחרון "עיינים זרות" היו מאד אישיים, ונשמעים כמו חוויה שעברת. אני היית מתאר לעצמי שאת כותבת אותם באיזה 10 דקות ואח"כ משפצת אותם עוד ועוד
כן זה משהו כזה. לא הייתי אומרת 10 דקות אבל זה בדרך כלל תהליך כזה..
באיווחה אחת?
שירים שאתה מרגיש שהם טובים שהנחת את העט או את הגיטרה זה בד"כ שירים שבאים בבת אחת. זה סוג של פרץ כזה. ואתה יודע בוודאות שיש פה שיר שהוא ברמה אחת מעל שאר השירים שכתבת עד עכשיו. ובד"כ שירים שאתה ככה מתחיל להיתעסק איתה, מתמהמה ולא מצליח לגמור לכתוב את הבית, ולא מצליח להגיע לפזמון, הם בד"כ השירים שהם גם פחות חזקים. אני לא יודעת איך להסביר את זה. את "עיניים זרות" כתבתי, ככה בסוג של פרץ כזה של 20 דקות.
הוא מאד מרגש אותי
תודה
בכלל בעיקר מרגש אותי השירה שלך, המוסיקה שלך, זה מרגש. גם ההגשה מרגשת. יש הרגשה פנימית שזה משהו אמיתי. וזה לא רק אצלי ראית באינטרנט כמה שחפרתי, שזו תגובה של הרבה מאד אנשים.
כן, כן. יש לי מזל. יש לי קהל מאד מסור ומקסים ואנשים שהם באמת..יש דיאלוג כזה. אני מרגישה שאלה אנשים שאתה מדבר אליהם והם שומעים. ולפעמים אתה גם שומע אותם גם בלי שהם בהכרח ידברו.
ראיתי שיש לך פורום רונה קינן בתפוז
כן, כן הם מקסימים אנשים צעירים מתוקים
זה יותר נוער?
אני לא יודעת בהופעות שלי שי קהל מאד מעורב יש גם אנשים מבוגרים יש כאלה מגיעים עם ילדים יש צעירים יותר. הקהל שלי גם השתנה במשך השנים. כי בתקופה שלפני האלבום הראשון היו חלק פרצופים שאני רואה בכל הופעה ופתאם הפסקתי לראות והגיעו פרצופים חדשים, גם אנשים מתבגרים. חלקם התבגרו יחד איתי והם יצאו מהשלב הזה של להיות פנאטיים ולהגיע לכל הופעה. זה גם עניין של גיל הרבה פעמים. התחלתי בגיל 18 והיו הרבה אנשים בגיל שלי והיום שאנחנו כמעט בני 30, גם הרגליי ההופעות שלנו הם אחרים. החברה בפורום אני חושבת שהם לפניי צבא. אבל אני גם נורא מתרגשת לראות גם סבים וסבתות בהופעות שלי. זה נורא כיף.
אני חושב שמבחינת קהל אם את ממשיכה באותו קו (הכוונה היתה לאוטנטיות) זה רק ילך ויגדל כי זה משיק למיינסטרים, אבל בגלל שזה כזה אותנטי.... (הפסקת קרב חתולים)
אז האלבום הבא יהיה באותו קו?
לא האלבום הבא יהיה אחר לגמריי.
מופק יותר?
לא להיפך. מופק פחות. מתוזמר קצת. מבוסס אקוסטית ושירה ואילוסטרציות כאלה.
כמו Last Shadow Puppets או שלא בכיוון?
זה לא הולך להיות תזמורתי גראנד, אלא דווקא קאמרי. ודברים בניחוח קצת ישן. זה סוג של אלבום קונספט.
(קרב חתולים בשיאו)
זה יהיה אלבום שמגולל סיפור חיים של דמות אחת מיום היוולדה עד יום מותה, זו ערימה של 12 שירים שכולם סביב הטיפוס הזה. זה הולך להיות אלבום שונה הטקסטים הם שונים בתכלית מהטקסטים האישים שלי. הרבה בגלל שקצת נמאס לי מעצמי אחרי האלבום האחרון.
החשיפת יתר?
לא...הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לשמוע את עצמי מדברת יותר. הייתי צריכה להשתיק את עצמי וכאילו להמציא איזו דמות ולכתוב על מישהו אחר. כי היה איזה סוג של נבירה סביב איזה לופ סביב שאלה אחת ונושא אחד שהגיע לאיזה סוג של מיצוי באלבום "עיניים זרות". והרגשתי שאם אני לא אחתוך דרסטית לאיזשהוא כיוון אחר אני מסתכנת בלשעמם את עצמי.
זה משתלב החיים האישיים שלך שעכשיו את יותר בזוגיות טובה?
גם, גם. אני בטוחה שזה משפיע שיש איזה סוג של נחת בתחום הזה. שהאזור הזה בחיים רגוע אז ..
אני שמח לשמוע. כי לפני שנה בראיון אצל טל גורדון היה לך כבר משהו
כן אנחנו כבר ביחד שלוש שנים
יפה, ולקראת הסוף, מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה
אני מאחלת לעצמי שהאלבום הזה יוקלט וישמע בסופו של דבר כמו שאני מדמיינת שהוא יכול להישמע ושהוא ייצא ואני אוכל כבר להרגיש שאני מוסרת אותו לעולם.
ומתי זה יקרה
אנחנו נכנסים להקליט ממש בקרוב. אני מניחה שהוא ייצא לקראת האביב. עבודה..שתהיה איזה אנרגיה יצירתית שלא תיפסק. בד"כ בתקופות האלה שאתה מסיים פרויקט גדול יש הרבה פעמים סוג של ריק איזה בור, איזו מן תקופת יובש. ואני מאד מקווה שאני אצליח להתחמק מזה ולהמשיך פשוט לייצר וליצור. וגם אולי למצוא לעצמי איזה תחביב או שניים. אולי למלא את החיים בדברים אחרים, למרות שאני לא בטוחה שיש צורך.
גם אני לא בטוח
באופן כללי אני הייתי רוצה שהסכסוך יפתר
ושלום עולמי..
ובעיות האקולגיות והמשבר הכלכלי (זה בחיוך)
אני מודה לך ומאחל לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך.
חג שמח שנתראה שמחות
לילה טוב
לילה טוב