לעקוב אחר הפרימיום

יום חמישי, 2 ביולי 2009

דב גריזלי מנגן בחום


הקשבתי לאלבום החדש של Grizzly Bear בצהרי יום שרבי וחם במיוחד, בעודי נוהג ברחבי ארצנו הלוהטת. אלבום ממזג במיוחד. יש בו אסטטיקה מוזיקלית נעימה ואוורירית. יש משהו מסעיר בכך שאנשים צעירים עושים ומקשיבים היום למוזיקה שנשמעת משנות השישים. תגידו ביץ' בוייז, תגידו קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ותיזכרו שוב בפליט פוקסס. להקות שבקלות היו יכולות לסוע בוואן של פולקסווגן מצוייר ולנגן בוודסטוק. אבל זהו, שלא. כי לכל המופיעים בוודסטוק היה שפיץ. מג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין והאמת שאני לא זוכר אם בוב דילן היה או לא.
הסיבה שעד היום לא הקשבתי לגריזלי בר, היא שהם לא תופסים בשמיעה ראשונה. זה גם לא אלבום שיחזיק בעוד עשר שנים. זה אלבום שרק מי שחי היום ונכנע להייפ ולאזור חיוג ברוקלין יהנה ממנו היום, ואולי יזכר בו בעתיד בערגה. יכול להיות שהפליט פוקסס יזכו לחסד קצת יותר גדול, למרות שכידוע לכם לא התמכרתי גם אליהם. אבל עכשיו אני מקשיב לפליט פוקסס בחום הלוהט והוא מוצא חן בעייני. משונה, אך נעים מאד. כנשראה שהרמוניות קוליות=ים=בריזה=מנוח לראש.
ולגביי הגריזלי בר, מהנה ביותר, במיוחד בפרטים הקטנים. אני מוכן להקשיב עד שאמתמכר, או שלא.

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !