שנת הלימודים התחדשה השבוע. אני לא יודע אם זה כזה באסה. במיוחד כי יש לי כבר ילדים. אבל האמת היא שחוץ מההוצאה הכספית זה היה די כיף להיות איתם. וכך יצא שבשבוע האחרון של החופש הגדול היינו יחד בטיול בירושלים. זה לא כמו שזה נשמע היינו בבית מלון חצי פנסיון ולא באיזה אוהל (ואנחנו דווקא אוהבים גם אוהל לפעמים), אבל בכל זאת בעיקר טיילנו וזה לא כמו קלאב בטורקיה.
מבעד לחלון המלון ראינו את גשר המיתרים. דרך-אגב, חוץ מאדריכלים גדולים כמו קאלטרווה שיוצרים ארכיטקטורה גרנדיוזית, כל אדריכלות הנוף הנוכחית של כבישים וגשרים היא מנימליסטית מאד. כזאת שלא רוצה שירגישו את המבנה בכלל, ושהכל ישתלב בנוף. אני מכיר את החלופה התכנונית של גשר הזה, והיא גשר דק ואלגנטי ללא כל מסה כמעט.
כבר יצא לי להכיר את ירושלים ביום-יום, עבדתי בה איזה חצי שנה, ולנתי במלון אימק"א פעמיים בשבוע. ירושלים של מטה - ובכל זאת היה הזוי. עבדתי מול דיפלומטים אמריקאים ואטרא קדישא וארכיאולוגים מרשות העתיקות. בבוקר גילינו קברים וסרקופגים וכדי חרס, ובערב ביקרתי אנשים כמעט חולי נפש, ובלילה הייתי בחדר כושר עם בני דודינו הנוצרים.
אך לטייל בירושלים זה בכל זאת שונה. וכהמשך ישיר למאמר הקודם שלי הסיפור שלנו כנראה שמישהו שמע אותי שם למעלה ונתן לי את החוויה הזאת. למדריך שלנו בטיול בירושלים קוראים צביקה מינה. השורשיות הארץ ישראלית ניבטת בכל קמט שלו. קיבוצניק לשעבר מקיבוץ סהר בצפון והיום ירושלמי. יותר מכל הוא הזכיר לי את מאיר אריאל. עם עור שזוף, סנדלים תנכיות, חיוך שובה לב ומכנסי חאקי הוא לקח אותנו לראות את ירושלים שלנו. התחלנו בהר הזייתים, ביקרנו גם בשכונת גילה ובהר חומה, בארמון הנציב ובפארק הזייתים שברמת רחל.
כשהיינו באוניברסיטה בהר הצופים הוא סיפר לנו כי בצעירתו הוא שמר על האוניברסיטה בהר הצופים, כאשר היא היתה מובלעת לפני 67. הוא גם לקח אותנו לבית הכנסת שבאוניברסיטה. בבית כנסת זה, במקום ארון קודש יש חלון ענק בגודל חמישה מטרים שמביט לעבר הר הבית. ושם הוא סיפר לנו איך הוא השתתף כצנחן בשחרור הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. כמה אנשים אתה מכירים שהיו במעמד הזה. נער הייתי וגם זקנתי וצביקה מינה הוא הראשון, ובינתיים גם היחיד. ואיזה זכות זו היתה לי. ואיזו זכות זו היתה לו להיות שם בשחרור הכותל, וזכות גדולה גם לספר על-כך כמדריך לישראלים ולאורחים מחו"ל. לספר את הסיפור שלנו. הוא סיפר לנו על הדרך מוואדי ג'וז למוזיאון רוקפלר אל שער האריות ולכותל. ועל החברים שנפלו. הוא קרא לנו את השיר של חיים גורי על הצנחנים הבוכים. עוד אנחנו עומדים בבית הכנסת מול החלון הענק ומשקיפים אל הר הבית, ואז הצטרפנו אליו לשיר ביחד את שיר המעלות (מי שהכיר בע"פ- אני לא). צמרמורת.
בדרך לקבר רחל הוא השמיע את ירושלים של זהב ושירים של יהורם גאון. כשהשיר על השר מונטיפיורי התנגן ממש התרגשתי, אני יודע שזה לא מוריסי, אבל זה אחד השירים שאהבתי כילד ואני אוהב עד היום. השיר הזה עובר דרך הפרעות ברוסיה, שנגע גם לשכן לספסל שלי באוטובוס שעלה מרוסיה, ועל המרכבה, ועל ירושלים, ועל ארץ ישראל ועל הקשיים שהיו פעם ליהודים ואינם עוד, ועל עזרה הדדית של יהודים, ועל יהודי אחד גדול נפש, שחי עד גיל מאה שנה ויותר, שהגיע לגדולה ולא שכח בשביל מי ובשביל מה (בשונה מכמה פוליטקאים אצלנו). היופי של השיר הזה שהוא לא פוליטי ואפילו לא על המדינה שלנו, אלא עלינו כעם. ואותי זה מרגש. והנה הוא בהקלטה קצת יותר מאוחרת ופחות מרגשת, אבל בכל זאת. זה אמנם ארכאי אבל כשתתחילו לנגן את זה, זה יצבוט אתכם בלחי וילטף בלב (ולמי שהתבאס מחר יהיה פה דיסקו!):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה