לא משעמם פה בכלל

מערכה ראשונה: אקדח בבית ספר

אנטון צ'כוב אמר פעם: "אקדח אשר מופיע במערכה הראשונה סופו לירות במערכה האחרונה". בהחלט לא משעמם פה. פסח עוד לא נגמר , המימונה היתה כאן רק שלשום, וביום וחצי שיש עד יום השואה: פרשת שחיתות במיליונים בירושלים כולל גורם בכיר מאד, פרשת ריגול/בגידה של חיילת שמסרה מידע לעיתון הארץ, ביום חמישי היו בארץ בערך איזה 10 תאונות דרכים בין השעה ארבע לשש בערב, ביקנעם אמא הגיעה עם אקדח לבית הספר ואיימה על תלמידות, ופרשת סחר איברים. העולם קטן והארץ שלנו עוד יותר קטנה, אז יצא שכל האירועים האלה גם השפיעו עלי: אני מכיר חברים של העצורים בירושלים, אני מכיר ילדים מבית הספר ביקנעם, אני מכיר מישהו שעשה השתלת כליה בחו"ל ואת עיתון ה"ארץ" אני לא סובל. אפילו כשאובמה החליט להתעמר בביבי זה השפיע עלי, כי אז המשטרה הקימה מחסום בקצה הצפוני של כביש 6, למניעת נסיעת אוטובסים למהומות בהר הבית – דבר שהאריך את משך הנסיעות שלי באותו היום בשעה, לפחות.
פעם כשהייתי סטודנט וגרתי במרכז, לפני הבחירות של רבין בשנת 1992, הגיע אליי לביקור בן-דודי מהמושב שליד נתניה, ואמר שבעצם זה לא כל-כך מעניין אותו כל הפוליטיקה הגבוהה, כי בתכלס זה לא משפיע על החיים שלו. כשהייתי קטן לסוע באופל רקורד הירוקה של אבא שלי את 40 הק"מ למושב שלו לקח איזה שעה ורבע, משהו כזה, אבל מאז הזמנים השתנו, הקצב השתנה, אנחנו כבר לא עיירה קטנה, וגם בעיירות קטנות אמהות נוסעות כמו משוגעות ברכב בשביל להסיע את הילדים שלהם בשיא המהירות מהצהרון לחוגים, ומגיעות לבית הספר עם אקדחים.

מערכה שניה: המיני ומוחמד עלי

אנטון צ'כוב אמר פעם: "יהיה מה שיהיה נושא השיחה, חייל זקן תמיד ידבר על מלחמה". בחול-המועד הייתי עם המשפחה שלי במוזיאון יצחק רבין. אי-אפשר שלא לאהוב ולא להעריך את האיש: הצניעות, המסירות לתפקיד, אהבת הארץ שהיתה בו, ובעיקר הביישנות הכבושה שלו עושים את זה. מרוב צניעות אין אפילו תמונת פורטרט נורמלית אחת שלו בעולם הזה. המוזיאון בנוי בצורה כזו שהוא מגולל את מסכת חייו של יצחק רבין במקביל להיסטוריה של המדינה. מי ששם-לב על הרצפה, גם היו תמונות מההיסטוריה המודרנית של המאה ה-20: המצאת הפנצילין וגם החיפושיות, הבקיני, המיני ומוחמד עלי. מה שנוח במוזיאון הזה הוא האוזניות שמופעלות אוטומטית עם הסברים, וגם הירידה בספירלה, שדי נוחה. מה שחשבתי כהלכתי שם הוא: שאת רוב ההיסטוריה של רבין אני הכרתי, ושחלק מהחיים שלו היו בעצם החיים שלי. במלחמת ששת הימים (1967) רבין היה בסה"כ בן 41, כלומר בגילי. אני נולדתי שנתיים לאחר מכן, ואת שאר ימי חייו אני מכיר כמקבילה לחיי. גם יצא לי לפגוש אותו פעמיים בחיי. פעם אחת כשהוא היה על במה בתקופת בחירות 1977, ופעם שניה כאשר הייתי חייל בימי מלחמת המפרץ, וכשהוא היה שר ביטחון. יותר מכל הוא היה כנראה מנהל טוב, פרגמטי וחרוץ, וחוץ מזה היתה לו את לאה רבין, שכנראה נתנה לו את כל הפוש. קצת מוזר שהוא הפך לסמל לשלום.

מערכה שלישית: אקדח יורה סטארטאפ

אנטון צ'כוב אמר פעם:"אומרים שלבסוף האמת תנצח; אך זהו שקר". לא רק מבסוט יצאתי ממוזיאון רבין, היו כמה דברים שצרמו לי, ושכדאי שגם אתם תדעו:
א. רבין זכה בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה בשנת 1992, בזכות התמודדותו של ישראל קיסר ש'גנב' קולות מפרס. איכשהו שכחו מזה.

ב. רבין אולי אמר בנאום הניצחון שלו בבחירות "אני אחליט ואני אנווט", אבל בתכלס הוא נגרר אחרי פרס. את אוסלו אישרו בכנסת על חודו של קול באמצעות קולות חברי הכנסת הערביים, שצריך לומר בגלוי שהם לא רק אזרחים שווים בפני החוק, אלא בעיקר פרו-פלשתינאים, בעצם אתם יכולים למחוק את ה"פרו". וגם את הסובארו של גולדפרב אני לא שוכח, אבל במוזיאון שכחו.

ג. באינתיפאדה הראשונה רבין היה שר ביטחון והוא אמר לחיילים, דבר ששודר גם בטלוויזיה, וששמעתי במו אוזני: "תשברו להם את הידיים ואת הרגלים". אני חושב שרבין הוא שותף מלא לכישלון של האינתיפאדה הראשונה, ולא רק בגלל המשפט הזה.

ד. הפרוספריטי בתקופת רבין נבעה מאישור הערבויות האמריקאיות שהובטחו לישראל עוד בתקופת שמיר, כסיוע לקליטת העליה. זאת בזכות האיפוק של ישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. זה לא בזכות תהליך השלום. שלום לא מביא כסף.

ה. רבין נבחר בעיקר בזכות הקולות של עולים חדשים שעוד היו בתקופת קשיי הקליטה שלהם, ורובן היו בארץ פחות משנתיים. היום כל העולים האלה מצביעים לליברמן. אתם יכולים להבין לבד, מה מפלגת העבודה מכרו להם.

ו. העצרת בכיכר, נערכה תחת הסיסמה "לא לאלימות", ונקראו להשתתף בה כל שורות הציבור. לא כל מי שהגיע לשם היה שמאל, למרות הבלונים של "שלום עכשיו".

ז. לא רק לרבין קראו בוגד, גם לבגין קראו רוצח, וגם לשרון קראו רוצח - בהפגנות סוערות שהתקיימו בעקבות מלחמת לבנון. בגין פרש בשל כך מראשות הממשלה (ולא בגלל שרון כמו שטוענים), ושרון עוד חי ויקום יום אחד ויתנקם בכולם. אני לא מקבל את תיאוריית ההסתה ואת האצבע המאשימה נגד הדמוקרטיה. להיפך היום כולם אומרים שדרכו של רבין היא דרך השלום, אבל זה לא מה שהוא הבטיח בבחירות, וכל ההפגנות נגדו היו במסגרת כלליי הדמוקרטיה, אחרת הן לא היו מתקיימות. גם אם הן היו מאד לוהטות.

ח. רבין הקים בשיא תקופת כהונתו ארגון שפעל מטעם השב"כ ושנקרא "אייל", ברשותו של אבישי רביב שכונה "שמפניה" ושתפקידו היה למשוך אליו ימנים קיצונים. הארגון הזה אחראי בן השאר להשרשת מושג ההסתה בציבור, למשל בכתבה בערוץ אחד שבה הציגו את הארגון המזוייף הזה כאילו הוא אמיתי. דרך-אגב להיות ימני ואפילו קיצוני זה לא פשע. כמו שלהיות שמאלני אפילו קיצוני זה לא פשע, וכל הקמת הארגון הזה מסריחה ממרקרטיזם, וגם לא מנעה את הרצח.

ט. רבין נרצח. כל העם התאבל עליו, גם אני, אבבל לא על תהליך אוסלו האומלל.

י. בליל הרצח, כמה דקות לאחר שהתקבלה הודעתו של איתן הבר, על התדהמה, ישב באולפן ערוץ 1, נציג של "שלום עכשיו" שאמר שעם כל הצער על רצח של ראש ממשלה, אירועים כאלה דווקא יוצרים מהפך בציבור, והאבל על מותו הטרגי של רבין המסמל את מוביל דרך השלום, יוביל לשינוי תודעתי שהוא מבורך – ממש סטארטאפ הוא יצר שם באותו הערב! על רבין עצמו לא נראה שהוא כל-כך הצטער, גם בגלל שרבין בכל זאת נתפס כמליטרליסט, וגם כי השמאל אף-פעם לא שכח לרבין את פקודת ה- "לשבור להם את הידיים והרגלים" שנתן לחיילים.

מערכה רביעית: כוח הרצון של מוחמד עלי

אנטון צ'כוב אמר פעם: "כשאין לנו חיים אמיתיים, אנו ממלאים את מקומם בחזיונות תעתועים." תמיד אהבתי את רבין, אבל אני חושב שכבר הבנתם שלא הצבעתי לו, ואני גם לא מצטער על כך. אני גם רוצה שלום עכשיו, אבל אני לא חושב שצריך לההרג על זה. משהו שבכל זאת רציתי לומר על השתלות כליה: זה שבמשך שנתיים אנשים מפרסמים בעיתון (!) מודעות שבהם אנשים מציעים תמורה כספית של 100,000 דולר לכל מי שיתרום איברים, ושהמשטרה לא שמה לב לזה, זה אפילו לא מפליא. אבל למה בעצם לא מעגנים בחוק תרומות איברים במענק ממשלתי מוגדר, למשל 50,000 שקלים לאיבר מאדם חי, ו-5,000 לאיבר מאדם מת. למה תרומות מוח-עצם זה בסדר, ותרומות אחרות לא? כל עוד יש אנשים צריכים כליות ויש אנשים שמוכנים לקבל על זה כסף, זה בלאו הכי יקרה.

מילה על מוחמד עלי שקשור ליום השואה: אני מאמין ברוח האדם, ובכוח רצון של האדם לטוב ולרע. ובשבילי מוחמד עלי הוא סמל לכוח רצון, היכולת העיקרית שלו היתה לאו דווקא לרקוד בזירה, ולמרות תמונות הניצחון גם לא נוק-אווטים איפיינו אותו, אלא ההתמדה שלו והאומץ שלו בכל קרב. כשהרבה אנשים רוצים שיקרה משהו טוב (למשל שלום) הוא קורה, כשהרבה אנשים רוצים משהו רע (למשל להרוג יהודים, או לפוצץ אוטובוסים) הוא גם כן קורה. הדבר היחיד שיכול להתנגד לכוח הרצון של אנשים, הוא כוח-רצון של אנשים אחרים.