זכרונות ילדות הם דבר מופלא. את בגין והשלום עם מצרים אני זוכר כחלק בלתי נפרד מחיי, למרות שהייתי כולה בן 9. באותה תקופה ישראל זכתה בארווזיון וגם בגביע אירופה לאלופות. בשנת 1976 רינה מור היתה למיס יוניברס, והראנו לכפר הגלובלי שגם לשכונה שלנו יש מה להציע. מלחמת יום כיפורים, לעומת זאת, שהתקיימה רק כמה שנים קודם לכן, לא זכורה לי כלל, חוץ מכך שאבא שלי צבע את הפנסים הקידמים של הסובארו שלו בצבע כחול שקוף (זו היתה השנה הראשונה שהביאו סובארו לארץ). בדיעבד, קישרתי את זה להאפלה שעשו על כל הערים, כדי שמטוסי האוייב לא יזהו היכן הן. כיום, עם כל הטכנולוגיה המתקדמת, זה נשמע טיפשי, אבל אז זה היה, כנראה, אפקטיבי, גם בגלל שכמעט לא היו מכוניות. כשהייתי ילד בשנות השיבעים ההורים שלנו סיפרו לנו איך הם חיו בתקופת הצנע. לנו בקושי היה במכולת גבינה צהובה, גבינה לבנה וקוטג', אבל הם ידעו לספר לנו על תלושים, ועל אבקת ביצים שקיבלו במקום ביצים ועל אבקת עוף שהם קיבלו במקום עוף. בשנות השבעים היו קונים בכל בוקר חצי לחם שחור או חצי לחם לבן (לא פרוס !) ועדין לא היה דבר כזה שנקרא יוגורט. הגלידה היתה נמכרת מאוטוגלידה שהיה מוכר גם את חבילות הגלידה. הגלידות היו ארוזות בעטיפות קרטון והיו רק שני סוגים: שוקו וניל או פונץ' בננה. קרטיבים היו רק אסקימו לימון וארטיק לוקס. אני לא מדבר על כך שלא היה פקס, מיקרו או אינטרנט. לא היה לנו אפילו טלפון! לא היה טיימר לבויילר, ואף אחד, ממש אף אחד, לא חשב שכדאי לשים משהו בפריזר חוץ מגלידות !שבוע שעבר שוחררו סוף-סוף הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפורים, וזו גם היתה הזדמנות להיזכר בכמה מהדמויות המיתולגיות של המדינה הזאת: משה דיין, בר-לב, יגאל אלון, גולדה מאיר, אבא-אבן. יצחק רבין ופרס היו האחרונים שבהם, ובאותה תקופה, הם היו עדין מאחורי הקלעים. ובכל זאת היום אנו זוכרים רק את רבין (בגלל רצח), ואת פרס (בגלל הותק). את מה שאני חושב על רבין כתבתי כבר בעבר בעקבות ביקור במוזיאון רבין:" אי-אפשר שלא לאהוב ולא להעריך את האיש: הצניעות, המסירות לתפקיד, אהבת הארץ שהיתה בו, ובעיקר הביישנות הכבושה שלו עושים את זה. מרוב צניעות אין אפילו תמונת פורטרט נורמלית אחת שלו בעולם הזה." אבל יש לי גם המון ביקורת עליו. הביקורת העיקרית היא שהתדמית של המנהיג הדגול שדבקה בו נבעה מכך שהוא היה קבלן ביצוע של מהלכים היסטורים, מתוך היגררות אחריי המצב, מתוך ראייה "פרגמטית" ולא מתוך חזון עצמאי שהוא ייצג. זו לא היתה האג'נדה שבשמה הוא נבחר, או שבשמה הוא האמין, עד שלא היתה לו כביכול ברירה. הוא החליט שלעשות שלום עם הפלשתינאים זה אומר להביא את ערפאת ליהודה ושומרון, הוא שהחליט שבכדי שלא יהיו פיגועים צריך להביא לכאן עובדים זרים (כן, מה ששמעתם ! עובדים זרים זו המצאה של רבין !) אבל אייקון הוא אייקון, ואנחנו משליכים עליו תכונות שאנחנו חושבים שצריכים להיות לו. כשהוא חי הוא היה הביטחוניסט שפנה לשלום, ולאחר שנרצח הוא בעצם קידש את השלום.
הזכרון של ג'ון לנון דומה מאד לזכרון של רבין, הוא זכרון שמועצם בגלל הרצח. הוא זיכרון של אייקון. כשלנון נרצח הייתי בן 11, בקושי ידעתי מי אלה החיפושיות, כלומר הכרתי אותם כלהקת פופ, ולא כמה שתואר לאחר מכן ב"מסע הקסם המיסתורי" של יואב קוטנר. החיפושיות הם ללא ספק ממעצבי המאה הקודמת, לא רק מבחינה מוסיקלית, אלא גם מבחינה היסטורית וחברתית. אבל כמו רבין גם ג'ון לנון, כדמות עצמאית ,לא היה הדמות הכי חשובה במוסיקה של התקופה שלו, כל עוד הוא חי. ג'ימי הנדריקס, בוב דילן ואפילו פול מקרטני היו יותר חשובים. אני זוכר שכשג'ון לנון נרצח, נרעדו אמות הסיפים של העולם כולו. ההתרגשות אחזה גם בי. הרגשתי שנפל דבר. הוא היה המפורסם הראשון שנפטר בימי חיי, ונושא ההתנקשות הוסיף עוד מימד של קדושה. עם הזמן הכרתי אותו יותר, ובדיעבד כאילו היה תמיד חלק מחיי. ייחסו לו המון תכונות מופתיות שהאמנתי להן, בגלל ההתמסרות המוחלטת של המוסיקה של החיפושיות למהפכת האהבה של שנות השישים. ג'ון לנון מצידו הוציא את אימג'ן וגם בנה לעצמו תדמית של אני שם זין על המימסד, ועושה מה שבא לי כממשיך דרכם של אומנים כמו פיקאסו. אישיותו האגוצנטרית, המגלומנית והניירוטית יצרה תמהיל שכל אחד יכל גם להתפעל ממנה, וגם להיזדהות איתה דרך השירים. כמנסח שירים וכמנסח תרבות, אתה בכל זאת מצפה לקצת יותר מהמלך, אבל כמו דמויות מיתולגיות מהתנ"ך וכמו משה דיין, הוא היה בעיקר אדם, בשר ודם, עם יצרים ופחדים, דמות שאפשר להתחבר אליה. אני מאד אוהב את השירים של ג'ון לנון, ואני חושב שהוא גאון. מזל שהחיפושיות התפרקו כשהם עדין בשיא, כי כך יצא שהיצירה שהם השאירו נגמרה כשהיא מושלמת (במובן של פרפקט). בדיעבד, הפירוק של החיפושיות אפשר לנו גם להבין יותר טוב את כל אחד ממרכיביי המשוואה בנפרד, את תרומתו ואת חוזקותיו של כל אחד מחבריי הלהקה. אנחנו צריכים להודות למישהו על שנתן לנו את האפשרות בזאת. מזל גם שג'ון התחיל להרכיב את המשקפים העגולים האלה, אחרת מי היה זוכר אותו? ג'ון לנון היה צריך להיות השבוע בן 70, והוא נרצח כשהיה יותר צעיר ממני, וואיי כמה שזה מפחיד.
השיר הזה שג'ון לנון שר Working Class Hero, נוגע לי בלב, יותר מהרבה שירים אחרים שלו. חשבתי שג'ון לנון כזה. היום אני מבין שלא ממש. בארץ גם אי-אפשר להיות גיבור מעמד הפועלים, כי מה זה אומר בכלל? להיות ירוחם משל? להיות עמיר פרץ? להיות צ'רלי ביטון? להיות מסעודה משדרות? כאן לא אנגליה, לטוב ולרע. היום אתה מנהיג פועלים ומקים הסתדרות, מחר אתה ממסד וצריך לנקות לך את האורוות. היום אתה צ'רלי ביטון ומחר את משה פרץ.
גם Jealous Guy מאד יפה.
וכמובן Watching The Wheels שאני חי על-פיו, בסופו של דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה