כל מי שהיה בהודו מספיק זמן, יכול להעיד שזה לא רק עולם שלישי, זה בעיקר עולם אחר. שלא צריך להגיע למאדים בשביל לפגוש אנשים עם מערכת ערכים שונה לגמריי, ואפילו עם תפישת גלובליזציה שונה לגמריי. הם רואים סרטים אחרים, שומעים מוסיקה אחרת, נושמים אויר אחר (לא ידעתי שיש לי חוש ריח עד שהגעתי להודו), ובעיקר מאמינים בדברים אחרים. קרוב לוודאי שהקדושה של הפרות בהודו היא מהדברים היותר מוזרים שיש בעולם. פרות (ושוורים) מסתובבים ברחובות בתנאי תחלואה ירודים, ללא קורת גג, ללא מזון, מפריעות לתנועה, וכמובן מפרישות הפרשות - איזה קדושה יש בזה, לאלוהים או בעצם לפרות פיתרונים. אף-אחד לא באמת יודע למה הפרות קדושות (מישהו בוודאי יודע, אבל לך תמצאו אדם ספציפי בין כמעט מליארד וחצי אנשים). הן קדושות כמו כל הפרות הקדושות המטאפוריות, כי ככה זה. ע"פ האמונה ההינדית הפרה היא סמל לאדמה, בגוף הפרה יש 330 מיליון (!!!) אלים ואלות. והם גם מאמינים שהנשמה לובשת דמות אנוש לאחר שהתגלגלה מהפרה. אז אם אתם מרגישים קצת מלאים לפעמים, או רעבים יתר על המידה, תדעו מאיפה זה בא.
לעומת זאת בארצנו הקטנטונת, שהיא גם ארץ הקודש אבל לא של הפרות, עושים מעשים מאד פרקטים בבשרם. הסטקים הפכו ליותר ויותר משובחים עם השנים (אם מישהו התרגל יתר על המידה לאנטריקוטים משובחים, ובא לו להיזכר בטעם של פעם, הוא יותר ממוזמן לקנות "סטייק עין" קפוא בסופר, ולהיזכר כמה שזה היה נורא). אנחנו גם הארץ עם ניצולת החלב הגבוהה ביותר לפרה, ולמרות זאת בחודשי הקיץ, בגלל החום הפרות אינן מספיקות לספק את כל כמות החלב שאנו גומעים ולכן מוסיפים לנו ביוגורטים אבקת חלב. השנה ניכר היה גם מחסור בחמאה, ואפילו בשוקו. או כמו שנאמר: אם אין שוקו תאכלו עוגות שוקולד.
אז פרות קדושות ברחובות אין לנו, אך כמדינה צעירה שאך זה סיימה את מאבקה לעצמאות, עם מיתולוגיה של התיישבות, עם מיתולוגיה של תקומה, של שכול וקורבנות, יש לנו המון פרות מטאפוריות קדושות. את כולן אחת לאחת החלו לשחוט בעשור וחצי האחרון עיתונאים, וסתם מארחים בטלוויזיה שקוראים לעצמם עיתונאים. בשם הפוסט מודרניזם, או בשם הדמוקרטיה (להלן: השמאל הישראלי). מה שבטוח ששחטו פה כל מה שהיה ניתן לשחוט, וגם מה שלא. מטרומפלדור ותל חי ועד למשה דיין, מליל הגשרים ועד לאנטבה, שום דבר כבר אינו קדוש חוץ מה-"שלום" והעיתונאים. השלום, כידוע לכם, זה לא באמת שלום, אלא מילת קוד שאומרת: "שטחים תמורת מדינה פלשתניאית", או לחילופין: "מצפון נקי תמורת איומי טילים על גוש דן". עיתונאים לעומת זאת עדין כאן ובתור הפרה האחרונה של העדר, צריך לחשוב אם היא נותנת עוד חלב, ואם היא לא מפרישה כבר יותר מידי צחנות.
יום אחד עוד ניזכר בערגה, שהיה פעם מקצוע כזה שנקרא עיתונאי - כמו סנלדר, נפח ודן שילון, אין לנו באמת צורך בהם. כמו מצלמות סטילס, כמו מודעות אבל, כמו פקסמיליה שחוצבת את מילותיה בתבן של האלקטרוניקה. כל מי שהאזין יום אחד רצוף לחדשות ברדיו יודע שאת מה שנאמר בחדשות בשעה שבע בבוקר, חוזרים עליו שוב ושוב עד חצות חצי מיליון פעמים. חדשות אמיתיות, כאלה שאנחנו צריכים לדעת עליהן כמו שריפה בכרמל, או אפילו התאונה של אבי כהן מתפשטות בתוך רגעים לאוזניהם של "המנותקים מחדשות" כמו להבות בצמרות עצים . בשביל מה צריך עיתון כשיש אינטרנט? בעידן התקשורת המהירה, כמספקי ידיעות, אין צורך ביותר מתריסר עיתונאים. כמראיינים צריך חצי תריסר. יש משהו פשיסטי בזה שהעתונאים חושבים שאנחנו צריכים אותם כמובילי דעת קהל. היום כשכל אדם יכול לפתוח בלוג ולהביע את דעתו, היום כשיש כל-כך הרבה תחנות רדיו. למה אני צריך את סימה קדמון שתעוות כל נתון סטטיסטי שמגיע לידה? למה אני צריך את יאיר לפיד שיהיה לי אח גדול? למה אני צריך את רזי ברקאי כאופוזיציה לוחמת, כששלי יחימוביץ' כבר חברת כנסת?
הוידאו הרג את הרדיו-סטאר אבל העיתונאים עשו חריקירי לעצמם. הם הפכו את עצמם לפחות ופחות רלוונטים ככל שהחדשות הפכו יותר לבידור ולצהוב. כי אם כבר חדשות מהסוג הזה אז יש את גיא פינס, והאח הגדול.
לא צריך להסכים עם כל מה שתשמעו כאן, אבל זה פי-אלף יותר סאטירה מארץ נהדרת:
2 תגובות:
איל, עוד מעט גם בלוגרים כמונו לא יהיו פרימיום
לממה אתה מתכוון?
שהרמה תלך ותרד?
אני חושב שהמדיום הזה (בלוגים) נמצא בדיוק בנקודת המבחן הגדולה שלו, עכשיו כשיש את הפייסבוק והטוויטר, אז באמת רק מי שיש לו מה להגיד צריך בלוג. היתרון העיקרי של בלוג (לעומת עיתון), שהוא לא עולה לאף-אחד כסף.
לגבי העיתונות, יש כרגע משבר, אנשים לא מוכנים לשלם על עיתון, כי הוא לא באמת נחוץ וכי נייר זה כבד.
הדבר המבורך ביותר שיקרה כשלא תהיה עיתונות מרוכזת, שהכוח של הספינולוגים ירד, או שדווקא ההיפך, לך תדע...
הוסף רשומת תגובה