ילדי הסקויה

הספר מוקדש לתמר "הבן-אדם שלי", כלומר שלו

אנשים קוראים ספרים כי הם לא רוצים לחשוב על העבודה שלהם, ולא רוצים לחשוב על המחויבויות שלהם, ולא להכין ארוחת ערב לילדים שלהם, ולא לסדר את הכביסה –תגידו לי: זה יפה ??

אני קורא בימים אלה את הספר "ילדי הסקויה" שכתב גון-בן ארי. אני לא יודע איך לקרוא ביקורת ספרותית, כל שכן לכתוב כזאת, ולכן אני אכתוב על הספר כמו שבלוגר צריך לעשות:

מי שמסתובב כאן מספיק זמן בבלוג, בוודאי שם לב שאין הרבה ישויות ציבוריות שיש התייחסות אליהן. יוצאים מן הכלל הם יאיר לפיד וגון בן-ארי (כיום אני קונה את עיתון ידיעות אחרונות בסופ"ש בעיקר בכדי לקרוא אותם). את יאיר לפיד אני קורא מאז שהוא היה בגיל 26 ואני בן 19. הוא היה כותב במעריב כמו בלוגר, לפני שהיתה המילה הזו. הוא הגיע למה שהוא הגיע, מגיע לו וכל זה, אבל הוא פחות מעניין מיום ליום, נהיה דוד כזה.

את גון בן-ארי (איזה שם !) הכרתי מביקורות האלבומים שהוא כותב ב- 7 לילות, ואני חושב שמאז שהוא ויהודה נוריאל שם, המוסף הזה הפך למגזין ממש טוב. נגנבתי מההבנה של בן-ארי במוסיקה, מהאבחנות המוסיקליות ובעיקר מהמכתיבה השנונה (שזו מילה קטנה על כתיבה שאתה אוהב, אבל גם המילה אהבה קטנה על אהבות אמיתיות). את גון-בן ארי גם פגשתי בהופעה של להקתו "ברמלאי" בלבונטין ושם הוא חיבק אותי (לא יודע למה), אבל מאז אני אוהב אותו יותר (כן, ככה אני מוכר את עצמי בזול).

אני לא יודע אם "ילדי הסקויה" הוא הספר הכי טוב שהוא יכתוב אי-פעם (אני מניח שלא), אבל הוא נתן בו את כל מה שאפשר לתת בספר: "ילדי הסקויה" הוא ספר על השואה, הוא ספר על ילדים שיחיו עד גיל 100, בעצם עד גיל 1000, למה לא? הוא ספר על אלוהים וספר על אהבה. את חברותי בפייסבוק התחלתי בגלל המלצה של גון, אבל הוא בעצמו לא מפרסם שם סטאטוסים מתחכמים במיוחד, וגם אין לו בלוג. את כל ההברקות שלו הוא ניתב אל "ילדי הסקויה" שנכתב קצת כמו שורת סטאטוסים אינסופית, ומזכיר מאד כתיבה בלוגרית. הוא אינטרנטי, וטכנולוגי, רק חסרים בו לינקים, אבל זה לא נחוץ, כי גון בעצמו מזפזפ בדיוק בקצב שדור הפרעת הקשב מכורים לו. כיוון שמדובר בגאון (או באדם מאד חכם, שנון, סקרן, יצירתי וכו'...), אז הוא כותב דברים שראויים לניירות קשים. עד עמוד 30 הוא כותב על אהבה באופן הכי פואטי, רומנטי ואינטלקטואלי שיכול להיות – משהו שאני אשנן לעצמי בשארית החיים הקצרים שנותרו לי (יחסית ל-1000 השנים של גיבורי הספר). הוא מפרק ומחבר מילים לחלקי הברות שמרכיבים כמו פאזל שלם-חדש, הוא כותב על אלוהים דברים חכמים שלא כתבו עליו עד היום !!! הוא מצחיק, מאד, עם הומור שחור בדרך-כלל (עמוד 159: "הוא הסתובב ואמר לעיוור,'בעצם, אם אתה לא רואה כלום, איך תדע כשתמות?' 'אפשר לשמוע' השיב העיוור. ' אה, נכון."), ובעיקר יש כאן סיפור (אפילו שלושה שנשזרים זה בזה), בכל זאת זה ספר. בעמוד 149 הוא אולי מגלה כמה סודות מאחורי הקלעים: "אסור שהכל יהיה בסדר יותר משתי שורות".

אם גון בן-ארי היה בגילי הוא היה מבין שאין טעם לחיות עד גיל 1000, ולא היה כותב את הספר הזה בכלל: בגיל 25 אולי הכל נראה טרי וכיף, בגיל 41 אתה ממצה. כל החיים שלי חיכיתי שתגיע ההתפכחות של החיים האלה.. התבונה הזו. ובאמת היא הגיעה אחרי גיל ארבעים, באופן די מפתיע, הייתי אומר. עכשיו כשהיא פה, אני לא מרגיש שום דבר כמו שהרגשתי פעם. בשביל מה הייתי צריך אותה? חשבתי שאני אוכל להבין איתה איך לעשות הכל, אבל ההיפך הוא הנכון: אי-אפשר לעשות איתה שום-דבר! אני שואל את עצמי למה? אני עדין צעיר ובריא, יכול אפילו לרוץ, אולי אפילו לרקוד, אז למה שום דבר לא מרגיש כמו פעם? מה בעצם השתנה? אין לי תשובות.

פעם הייתי מקנא באנשים כמו גון, היום אני שמח לראות שיש מישהו שחי את החיים עם כל הויטאליות שבהם, קצת כמו שאני מסתכל על הילדים שלי. זו אמפטיה במובן הכי בסיסי שלה. כך דרך-אגב אני מרגיש גם עם גיאחה ואביעד מהאייפוד רעב. אומרים שבגיל 60 מרגישים אותו הדבר על גיל 40, ובגיל 1000 על אלה בגיל 980 - קצת יותר מידי משומש..לא?

אפשר לקנות בצומת ספרים. נגמר המבצע עמבה במאה, אבל יש מבצע אחר, וזה ילדי הסקויה לא ילדי הסקודה.