אני חושב שרק השנה התחלתי להתייחס לביטלס כאל נוסטלגיה. בכל זאת עברה חצי מאה... כשאני התחלתי להקשיב להם ברדיו בתחילת שנות השבעים, בתור ילד, אז הפירוק שלהם היה די טרי. בתחילת שנות השמונים כשגיליתי את הפן היותר בוגר ואפל שלהם - כפי שגם באה לידי ביטוי בסידרה הרדיו של יואב קוטנר ברדיו, 'מסע קסם מסתורי' - עדין לא התחוללו המהפכות הגדולות של המוסיקה, עוד לא היה היפ-הופ, טכנו וכו'.. והחיפושיות עם כל הפסיכדליה שלהם נשמעו יצירתים והרפתקנים (איזו מין מילה זו הרפתקה ?). מה שנשאר מהם בתודעה הכללית כיום, הוא זיכרון מתוק, ואפילו מלוקק, בצורת מחזמר שנקרא LOVE.
אבל, כל אוהד אמיתי של החיפושיות לא ישכח להם לעולם חסד נעורים. גם אם כיום אני מעדיף לשמוע משנות השישים יותר מוסיקת סול, קרידנס קלירווטר ריבייבל, וקינקס, אני עדין משמיע לילדים שלי קודם כל את החיפושיות. אף אחד לא יקח מהם את זה שהם היו הכי חשובים והכי מובילים, ואת זה שהם ידעו לשלב בצורה הכי מופלאה קסם של מלודיות עם מסתורין של אוונטגארד.
פול מקטרני הוא אדם מאד עסוק לבן גילו. וככל שהוא מתבגר הוא גם זוכה לחסד ועדנה. בין לבין הוא מצא זמן להוציא מחדש את מסע הקסם המיסתורי ההוא. שהוא במקור כמה תקליטונים שיצאו ביחד וגם סרט. הכל מגיע לאחר עריכה דיגיטלית או אנלוגית, או ווטאבר, חדשה, באיכות מעולה. במארז שכולל דיסקים DVD וגאדג'טים בצורת תקליטוני וניל במונו. יחי הוינטאג' !
יש בכלל דבר כזה 'סתם שירים' ? משהו השתנה בהרגלי ההאזנה שלי בשנה האחרונה, זה נעשה במודע, אני מקשיב לפחות מוסיקה. אני מקשיב לפחות אלבומים, ואני נותן לכל סינגל את הכבוד שלו. אני כבר לא מחליט אם אני אוהב או לא אוהב שיר לפי 30 השניות הראשונות שלו. לכל שיר יש את הסיפור שלו וצריך להתייחס לכולו כמכלול. במקביל אני מרגיש שקצתי בסתם שירים, כלומר בשירים שלא מוסיפים ולא מורידים, כאלה שאין בהם משהו מיוחד. אני עדין נותן לאינטואיציה שלי לעבוד בשבילי, אני עדין מתלהב ו-'מתאהב' בשירים, אבל הגעתי לאיזו תכולה ועכשיו אני מסנן יותר מבעבר. זה רק מעצים את חווית האזנה. אני מוסיף רק מה שיש לו ממש להוסיף. אז לגבי השירים שיהיו פה היום. לרוב הם לא כאלה מונומנטלים, חוץ מהשיר של דינוזאור ג'וניור ופרייטנד ראביט. אבל איזה קליפים ! ובכולם כוח נשי שעושה את העניין למה שהוא
Dinosaur Jr. - Watch The Corners
השיר הזה היה כבר פה והוא טוב בפני עצמו. בוידאו רואים רומן נעורים בין נערה שעובדת בסופר לנער שעובד איתה. זה נעשה דרך האתר Funny Or Die. זה לא כזה מצחיק אבל יש פה קטע כזה שהילד הרע משנה את הפיקסלים של כל דבר שהוא נוגע בו, ויש אבא שמגונן. חמוד נורא.
Frightened Rabbit - State Hospital
השיר הזה דווקא משהו, וגם הקליפ
Grimes - Genesis
הבת שלי בת 14 נכנסה לאובססיה בעקבות הסרט משחקי הרעב. היא ראתה אותו פעמיים, וגם בלעה את הספר שעל-פיו עשו את הסרט וגם את שני ספרי ההמשך. הספר האחרון היה די מדכא, כך שמעתי. אני בעצמי לא רציתי לראות את הסרט הזה בגלל הרעיון האכזרי שעומד בבסיסו, אבל בסוף ראיתי. בסך הכל זה עשה לה טוב היא אפילו התחילה לכתוב ספר בהשראה של זה. אתמול היא שאלה אותי: אבא למה בעצם יש הגבלת גיל להכינס לסרטים, אבל אין הגבלת גיל לקריאה של ספרים. לא ידעתי מה לענות לה.
הקליפ החדש של הגרימס הוא אגדתי כזה והזכיר לי את כל העניין. הם ביימו אותו בעצמו ואין לו עלילה ברורה אבל יש בו אסתטיקה עתידנית וגם נחשים ומיסתורין
Peaking Lights - Dreambeat
נערה צעירה מכירה את העיר הגדולה. זה מתחיל ברכיבה על אופנים מהים. עם גופיה שחורה ושורט ג'ינס ומסתיים במסיבה פרועה בו היא נכנעת לקצב המכשף
Killer Mike - Untitled
בכל מה שקשור להיפ-הופ קצת קשה לי להבחין בין טוב לרע. כי אני די בלימוד פה. כלומר את קניה ווסט ואווט קאסט אני אוהב, אבל לא לכך הכוונה. מה שקנה אותי בשיר הזה הוא הקול הנשי. זה מה שעשה אותו לדעתי.
Bleeding Rainbow - Pink Ruff
אני אוהב את הוידאו הזה יותר משאני אוהב את השיר. לא קורה בו הרבה רק תצלום פנים של אישה, אבל זה מספיק. אני לא יכול להגיד שבשיר הזה אין משהו מיוחד
Santigold
מי שבהחלט לא עושה שירים רגילים היא סנטיגולד. כאן היא מתארחת בתוכנית טלוויזיה. מסתבר שהיא התחילה את הקריירה שלה כסקאוטרית של חברות תקליטים. היא נשאלה ע"י קולברט האם היא היתה לוקחת סיכון ומחתימה את עצמה בחברת תקליטים, כשהיא עבדה בזה ? היא ענתה תשובה די לא צפויה (יש רק כן או לא - מה כבר יכול להיות לא צפוי ? )
. ויש גם שיר מתוך האלבום האחרון שלה
Amiee Mann - Charmer
אני ממש לא מתלהב מהשיר הזה, אני מכיר כמה אנשים שנחשבים בעיניי כמאד מבינים שאוהבים אותה. אבל לא בגלל זה הבאתי אותה אלא בגלל שהקליפ הזה שווה צפיה. מה אפשר לעשות כשאתה צריך להופיע ואין לך כוח ? אולי שרובוט כפיל יעשה את העבודה בשבילך ? זה רעיון !
The Joy Formidable - Wolf's Law
קצת איכזבו אותי פה עם השיר הזה, אבל הקליפ שנראה כמו פוסטרים בשחור לבן הוא קיטש די כייפי, וגם כאן יש זמרת.
הופעות פרימיום - סטיבן מלקמוס
אני לא ילד ניינטיז וכמה שאני מנסה לחוות את הניינטיז היום ככה זה בלתי אפשרי. זה לא רק עניין של גיל, אלא בעיקר עניין של תקופה. מה שהיה נכון וחדשני אז, נשמע היום מחוץ להקשרו ומיושן. היתה הופעה מצויינת נהנתי נורא. יש לסטיבן מלקמוס אישיות היו התלוצציות עם הקהל היתה אוירה נכונה. רב האנשים לא הכירו את רוב השירים שהיו, או שהם לא היו המועדפים עליהם ובכל זאת היתה אחלה חפלה, גם בגלל הנונשלנטיות והאוירה אבל בעיקר בגלל שמלקמוס יודע להפליא כל-כך יפה בגיטרה, כך שזה לא משנה בכלל מה הוא מנגן. נמרוד מטאפס טאפס מסכם זאת הרבה יותר טוב ממני. ואני מסכים עם הדברים שנכתבו גם בוואלה, למעט הפיסקה האחרונה.
אתמול הייתי החתונה של דתיים. ישבנו כל הגברים ביחד אחרי שעה התחלנו לדבר על אובדן הנעורים, כולם התגעגעו לרווקות...מי שנפרד ממנה לפני ארבע שנים ומי שנפרד ממנה לפני ארבעים שנה. פגשתי איזה דתי ניהליסט.. הוא אמר לי..החיים הם הבל הבלים, כי מעפר באת ולעפר תשוב, ושכל אדם הולך למות כשרק חצי תאוותו בידיו..וזה במקרה הטוב..מיד התעודדתי. ככה רצה אלוהים הוא אמר, ואם מה לעשות, ככה זה. מאחורי הפרגוד רקדו נשים ובחורות כאילו באולם אחר לגמריי. אחר-כך אחותי סיפרה לי שהדתיות השתוללו כמו במסיבת רווקות רק בלי חשפן. בעצם ..כאילו עם חשפן.
פגשתי שם את הבת של של בת דודה שלי. אני זוכר שהיא נולדה. הם גרו ממש לידנו. עכשיו היא נשואה עם ברסלב. היא אמא כבר לחמישה ילדים, עדין יפה, עדין חתיכה, אבל בלבוש צנוע, שיער אסוף במטפחת, שרוולים ארוכים וכו'..כל-כך שמחנו להיפגש אחד עם השני, אבל לא יכולנו אפילו ללחוץ יד. בטח שלא להתנשק או להתחבק. אז חייכנו. אחר-כך ראיתי את בעלה משחק עם הבן הקטן שלהם. שנמצא בעגלה, כאילו שהוא אייפד.
כל הדרך לבית שמש וחזרה הקשבתי לאלבום החדש של בלוק פארטי. עולם אחר. עולם שבו אין הפרדה בין גברים לנשים, עולם שבו הסולן הומו. זהו האלבום הרביעי של Block Party וכך הוא גם נקרא Four. אבל בשבילי זה בדיוק האלבום הראשון שלהם שאני אוהב אהבה שלמה ומלאה. בכל האלבומים הקודמים שלהם היתה הרגשה שיש משהו בעייתי בהפקה. שיש צורך ברמיקס או משהו, ועכשיו עם המפיק אלס ניופורט, מפיק בריטי שעובד בניו-יורק, יש הרגשה שהם מצאו את מה שהם חיפשו. אלבום הסולו של Kele היה ניסיון לעשות מוסיקה אלקטרונית רוק-דאנסית. באלבום Four הם בחרו בגיטרות. וזו בחירה מצויינת. אולי הם התכוונו להישמע כמו נירוונה אבל הם נשמעים כמו Muse. הם אף פעם לא הפסיקו בעצם להקליט אבל זה נשמע כמו אלבום הקאמבק שלהם. אהבתי את השיר הבא:
כל-כך הרבה דברים קרו השבוע הזה, והוא טס כל-כך מהר. בתחילת השבוע התקיים טקס סיום האולימפיאדה, שנראה כאילו התרחש לפני עידן ועידנים, באמצע השבוע הודעה על כך שפסטיבל הלולופלוזה יתקיים בישראל ! אח"כ הופעה של הווקמן, ובין לבין התרעות בסיני, כן להפציץ את איראן או לא להפציץ את איראן. אחרי שאתה חוזר מחו"ל זה פתאום נראה פחות נורמלי לחיות בטירוף של הארץ שלנו. חזרתי גם פחות סבלני לכל האנשים שלא עובדים בארץ הזאת, ולכל אלה שלא משרתים, ולכל אלה שמתפנקים ולא מוכנים לעבוד בעבודות פשוטות. פתאום הרגשתי שכל הפערים כאן בין חילונים שמאלנים, לבין דתיים מתחרדים, ובין ערבים שבכפרים הוא גדול מידי. שאין לנו תשתית משותפת מספיק חזקה. שלא כמו בארצות הברית האתוס שלנו הולך ומתפוגג, ויאיר לפיד לא יכול להציל אותו. מי שעוד משמש כדבק לכל זה הוא הגבר המזרחי הישן שמקשיב לשלמה ארצי וגם הולך לבית הכנסת מידי פעם. עליו אנחנו נשענים שבתור מסורתי יחזיק במקומנו ידיים לדתים, ושבתור מזרחי יחזיק ידיים לערבים, ושבתור יהודי יקשיב יחד איתנו למוזיקה לועזית. אני חי לי באקספיזם תרבותי כמעט מוחלט והאמת שלא בא לי, פשוט לא בא לי להיות אחר. יש לי מספיק חברים סחים בעולם, שיעזרו קצת.
הפעם הנבדק ונמצא פרימיום בעיקר קליפים מהממים ומצחיקים ובהמשך שירי פולק-רוק-אינדי חדשים. בכל זאת אנחנו פה, בשביל לחיות. אז עד המלחמה הבאה, בואו נעשה חיים !
Aphex Twin - Windowlicker - אזהרת צפייה !
כל אמא היתה שולחת אותם לצחצח שיניים. קליפ לא חדש לאפקס טווין, שגיליתי השבוע. קליפ שנראה כמו קליפ היפ-הופ למרות שזאת בכלל מוסיקה אלקטרונית, של המוסיקאי האירי הלבן Richard David James. יש כאן קטעים די זוועתים של נשים עם גוף מושלם אבל עם פנים של גבר. באמת שזה לא לעבודה, אבל יש כאן המון הומור
Three Loco – We Are Farmers - אזהרת צפיה !
רדנקס הוא ביטוי לפאלחים האמריקאים הלבנים. והנה הם מוכיחים שגם הם יכולים לעשות ראפ ולהיות קולים. קליפ מצחיק לאללה
AZEALIA BANKS - VAN VOGUE
היתה אצלנו כבר זאתי. לא שייכתי (היוטיוב שייך). פה היא פחות חמודה ויותר סקסית. מתוך אי.פי שנקרא 1992. הרבה אנרגיות, R&B, קצת טוב, כריזמה, זה עובד !
POLICA - DARK STAR
שיר קיץ שהגיע פתאום משום מקום. איזה כיף !סינטיפופ ממיניאפוליס. למעשה הקליפ חדש, השיר פחות. למי אכפת. בחצוצרות. אני אין לי צד אפל, אני כולי כהה. מה שכן הכפות רגלים שלי לבנות, כשהן לא מתלכלות.. כן ? דונט בי אאיוול. בי דארק.
Stephen Malkmus - בישראל !
השבוע זה השבוע שלו. הוא מגיע לארץ להופיע בבארבי ב- 22.8. סולן פייבמנט לשעבר. שלפני כבר קריירת סולו ארוכה. אם אתם רוצים להכירו לעומק אז ברי ברקו הכין מיקסטייפ שלו בלוג של יאיר יונה [קישור]. והנה שיר אחד בהופעה חיה:
Bill Fay - Jesus, Etc
בקרוב אלבום שלישי לביל פיי. הקודם היה לפני 40 שנה. הוא סוג של ניק דרייק שלא מת ולכן אתם לא מכירים. ג'ף טווידי מוילקו משתתף באלבום. יצא לו כבר שיר אחד שווה. ועכשיו שניים נוספים . חידוש לשיר הישועה של וילקו
Alt j ∆ - Tessellate
אני שונא את הפרסומות לחומוס שבתחילת כל סרטון ביוטיוב. אנשים לא חושבים שחומוס גדל בסופר. אנחנו לא כאלה מטומטמים ואנחנו לא צריכים שאיזה סחי יגיד לנו את זה. Alt j זו פקודה במקינטוש שעושה ∆. זו גם שם של להקה חדשה מקימבריג'. ותודה למייק בוגן וארז סובל שהפנו את תשומת ליבנו. רוק-פופ-פולק-אינדי רך כזה
Eternal summers - You Kill
שאלה שעלתה לי בראש אחרי שצפיתי בוידאו הזה: יש מישהו שבכלל מצליח לעבור את הנעורים האלה כמו שצריך ? או שזה אבוד מראש. יש לי חבר שאני חושב שכן, היה בסדר בלימודים, יצא עם מספיק נערות, התאהב בנערה נכונה..זה הסתיים בחתונה בגיל 20. ועד היום הם מאוהבים, חיים באושר ובאושר אולטראסחי, מה רע ?
Kate Bush Running Up That Hill (A Deal With God) 2012 Remix
אהבתי מאד שגם בטקס הסיום של האולמיפיאדה הקדישו הבריטים את רובו למוסיקה שלהם. יש להם בהחלט במה להתגאות. השבוע הבנתי גם שבעצם אימג'ן הוא בעצם שיר ניהליסטי. ושאני ניהליסט בעל כורחי. הייתי מוותר על כל אקזיסטנציאליסטים הזה, בחיי, ומעדיף להיות סחי מאמין אם אפשר. בלטו בהעדרותם דיוויד בואי וקייט בוש. כלומר, השמיעו את השירים שלהם אבל הם בעצמם לא הופיע וחבל. קייט בוש הכינה גירסת רמיקס חדשה שאחד מהשירים המכוננים של חיי. קצת יותר קיצבית. אני מעדיף את המקור, ובכל זאת שיר של מדליית זהב
איזה כיף להיות בבית ! הייתי אולי יכול לראות את הווקמן לפני כמה שבועות בוושינגטון DC, משם הם הגיעו במקור, אבל אין כמו להיות בבית, בבארבי. זה הרגיש קצת כמו ערב כיתה, אולי כמו פרום -The Walkmen היו הלהקה ששכרנו למסיבה -Hamilton Leithauser אפילו לבש חליפת פיפטיז יצוגית, עם עניבה והכל.
אני לא הייתי היחיד שצפה בקהל בהופעה הזו יותר מבדרך-כלל, כשאתה רואה את ההתלהבות, את המסירות, את האהבה למוסיקה, וגם האהבה שיש בין האנשים, אתה לא יכול להתעלם מזה. היו שם כל-כך הרבה אנשים שאני מכיר מהאינטרנט. את רובם כבר פגשתי בעבר והיה כזה כיף להיפגש.
הייתי, וגם לא הייתי, אתמול בהופעה. למוח שלנו יש נטייה לשמרנות ומצד שני צורך לגיוון. מהבחינה הזו מוסיקה וסקס הם היינו הך. מבחינה אבולוציונית אנחנו רוצים אישה שתראה כמו אמא שלנו (גם אם לאמא שלנו יש שפם), וכשאנחנו כבר נשואים הרבה שנים, אנחנו נוטים להימשך לאנשים שדומים לבני הזוג שלנו. מצד שני יש לנו צורך בגיוון, ובלי גיוון אנחנו משתעממים ומאבדים עניין. במוסיקה זה אותו הדבר, המוח האנושי גורם לנו לאהוב דברים שדומים למוסיקה שאנחנו רגילים אליה, לטעמים מוכרים. בגלל זה יש הרבה מאד אנשים שאוהבים אותו ז'אנר, בגלל זה יש הרבה אנשים שאוהבים רק מוסיקה שהם מכירים, בגלל זה יש כל-כך הרבה שירים מאותם 4 אקורדים. מצד שני יש לנו נטייה להתרגש יותר ממוסיקה חדשה. כאמור, כל עוד היא דומה למה שהמוח שלנו רגיל להקשיב לו. מי לא מכיר את תחושת העונג בבקיעה של עטיפה של דיסק. מי לא מכיר את הצורך להקשיב עוד ועוד לסינגל חדש ומדליק.
מהסיבה הזו אני לא מוכן לוותר על הנאה ממוסיקה, רק בגלל שאני לא משתכנע בהאזנה ראשונה. אני רוצה לאתגר את המוח העצל שלי. לפעמים המסע שאנחנו עוברים הוא התגמול הגדול ביותר. בכלל, כל דבר שאתה מתאמץ בשבילו גורם לסיפוק והנאה. הדוגמא שמהדהדת לי בראש תמיד היא מהפכת הביבופ של הג'אז. כשצ'ארלי פארקר התחיל לנגן בסקסופון כמו בירד, אז היית צריך להתעלות אליו בשביל לחוות את האומנות האוונטגרדית הזאת. אלא שלהפעיל את השכל זה לא מספיק, צריך שכל העסק יעבוד, גם המערכת הלימבית. ושם מתחילה בדרך-כלל הבעיה.
חן הוניג ואיילת הרצג בגן עדן
זו פעם שלישית או רביעית שאני הולך להופעה בבארבי ללהקה שיש לי רגשות מעורבים כלפיה, או בעצם אני אוהב את הצליל שלה, אבל אין לי רגשות כלפיה. אני בא מוכן להתאהב. היה כיף, באמת. אבל לא עפתי. המתופף שלהם היה אחד המתופפים הטובים והמתלהבנים שראיתי אי-פעם. הסולן שר בכוונה יתרה ובגרון ניחר. הגיטרות מרחפות כמו פסקול של דיויד לינץ' בטווין פיקס. היו שם כל המרכיבים, אבל היתה חסר לי איזה אילתור, היה חסר גם קאבר. ובכלל הפלייליסט היה קצר, אם כי ייצג נאמנה את האלבום האחרון וגם להיטים מאלבומים קודמים. אבל עד שאתה נכנס למוד..זה נגמר.
אסור לי להיות יותר מידי סחי בהופעות זה פוגע לי בריכוז. כאחד שסובל מהפרעת קשב (רק לאחרונה הבנתי זאת) אלכוהול דווקא מגביר לי את הריכוז. למעשה בשביל להיות סחי אני צריך ריטלין, אבל גם קפאין ואלכוהול עושים את העבודה. ובמקרה דנן שתיתי בירה ושוט לפני ההופעה, אבל עד שזו התחילה התפוגג הכל.
עמדתי בשורה השניה מול הבמה, ולפני עמדה הבחורה שהכי נהנתה ממנה, היא הכירה את כל המילים, צילמה המון תמונות, וגם וידאו, ורקדה בלי הפסקה. בסוף, הוקדש לה שיר ההדרן האחרון. היא ביקשה אותו במכתב ללהקה יום קודם, ואז היא ביקשה גם בקול, והם הבינו שזו היא, והיו דמעות ואושר ובכי. אח"כ הסתבר לי שהיא קוראת קבועה של הבלוג. והיא כל-כך שמחה לפגוש אותי. הנה כי כן, יש לכל זה סוף טוב. ואת ארבעת השירים האלה מההופעה אני באמת אוהב מכל הלב:
היתה גם תקרית זריקת התחתונים לבמה. תחתונים די גדולים בצבע בז' אולי מישהו גנב מסבתא שלו וחמד לצון. כי אף על-פי שחזייה יותר מעוצבת הרבה יותר קל לזרוק אותה. לזרוק תחתונים זה הרבה יותר הקרבה. קשה לי מאד להאמין שמישהי הורידה באמצע ההופעה, אויך בכלל ? ואח"כ להסתובב בלי..לא הגיוני :)
שתיתי בבקבוק כזה בארצות הברית... יופי של בקבוק, פיכסה של בירה
אני משתדל מאד לצפות באולימפיאדה. בתנאים בלתי אפשריים ממש (הפירוט בפוסט הקודם) כאלה רגעי התעלות יש שם. אנשים מתאמנים 4 שנים בשביל 10.37 שניות. זה מדהים בעייני. אהבתי מאד לראות את גמר מאתים מטרים לנשים, איך שאליסון פליקס שהגיעה גם לגמר המאה מטרים, ניצחה במרוץ המאתיים בהפרש מדהים. גם בריצות היותר ארוכות, כמו הגמר 10,000 מטר, הייתי במתח שלא הייתי בו מזמן באף משחק כדורגל או משחק כדורגל בשנים האחרונות. המועמדים הטבעים לזכיה היו האצנים מאתיופיה (חומר למחשבה: למה בעצם אין לנו אצנים אתיופים משלנו באולמפיאדה ?) אבל בסופו של דבר ניצח בריטי ממוצא ניגרי, ובמקום השני אצן אמריקאי, דווקא לבן. ואני אומר דווקא כי זה כביכול סותר את כל התיאוריות האבולציוניות בנושא ריצה. הוא גם שונה מאד במבנה שלו משאר האצנים, רובם נמוכים ורזים, והוא גבוה ומעט יותר חסון. מאד התפאלתי מזה, ובכלל זה לא דבר טבעי שהאמריקאים עדין ממשיכים להיות המובילים במקצועות האתלטיקה. מה שמוכיח שלמרות שהם העם הכי צרכני בעולם, הם נשארו עדין העם הכי חרוץ והכי עובד קשה בעולם. ולמרות כל התפנוקייה שהם נמצאים בה כל הזמן, יש להם כוחות ומוסר עבודה וזה מה שבאמת הופך אותם למעצמה.
אבל כשזה מגיע למוסיקה האמריקאים ממשיכים לחיות בעבודה הקשה שלהם, ולפעמים מפספסים את כל היצירתיות. לא פלא שהם אימצו כל--כך הרבה להקות אנגליות, הרולינג סטונס, למשל, נחשבים כבר לגמריי אמריקאים. דרך-אגב, טקס הסיום אתמול באוליפיאדה היה מלא במוסיקה בריטית אבל הגרנדיוזיות היתה אמריקאית. בעצם לא בדיוק, הם הצליחו לעשות את זה גדול מהחיים אבל לא פומפוזי וגרנדיוזי יתר על מידה. לא יודע למה דיויד בואי הופיע בהולוגרמה ? צריך לדאוג לבריאותו ? אבל כשג'ון לנון הופיע פתאום במסך עם המשקפיים שלו, אז הבן שלי אמר: 'אבא תראה ! הביאו את הארי פוטר לאולימפיאדה !' אי-אפשר לקחת מהאמריקאים את פיתוח שני היסודות העיקרים של המוסיקה המודרנית שהם הבלוז והג'אז, ובכלל כל המוסיק ה השחורה התפתחה שם, אבל באייטיז כשכולם היו עסוקים בניו-וייב, מוסיקה גוטית קודרת, אינדי, סמיתס, ודפש מוד, באמריקה המשיכו בהארד-רוק. בזמנו חשבתי שזה מאד פרימיטיבי מצידם, אבל לאחרונה התחלתי להקשיב למוסיקה הזו. אם היתה אלומפיאדה להארד-רוק, אז ללא ספק ששלושת הלהקות הבאות היו מגיעות לגמר..מי היתה מנצחת זה כבר תלוי בטעם אישי
AC/DC - High voltage
אייסי די סי הגיעו דווקא מאוסטרליה אבל כך התחיל המסע שלי וזה אלבום מצויין שלהם. זה אלבום הבינלאומי הראשון שלהם שיצא בשנת 1976. בשביל 1976 זה יצירת מופת
Motorhead-Ace Of Spades
ולסיום מוטראהד הבריטית, נחשבת ללהקת ניו-וייב של הרוק הכבד הבריטי, היא התחילה בשנות השבעים אבל רוב פעילותה היה באייטיז וזה אלבום משנת 1981
Motley Crue - Too Fast For Love
כבר מהעטיפה אפשר להבין את הכיוון הטראשי שמוטלי קרו האמריקאים מלוס אנג'לס לוקחים אותנו. אחרי שהייתי באמריקה הבנתי מה בעצם מהות ה-"חלום האמריקאי", והוא : אתה עובד כל-כך קשה ובשביל מה בעצם? בשביל קצת לחם שעשועים, בשביל חיים הוגנים, ואם כבר אתה הולך לראות הופעה, אז שזה יהיה מעבר ומעל לכל דימיון, שזאת תהיה פנטזיה, שיתנו עבודה ! כי עבדנו קשה כל השבוע ועכשיו אנחנו רוצים לבלות!
וזה האלבום הכי טוב שלהם (שיר אחד לא מייצג, צריך להקשיב לאבלום כולו)
כל שבוע כמו קופסה של הפתעות האינטרנט הזה..בחיי שלא ציפיתי לכלום, והנה איזה מבחר כייפי של שירים חדשים..ממש כיף.
Freddie Gibbs & Madlib - Shame - אזהרת צפייה
יום שבת היום...יום מנוחה, זמן להתעלות רוחנית..ובואו נאמר שיש לי בעיה עם המסרים הערכיים של הקליפ הזה, הוא מאד...גס (אין לי מילה אחרת) , במובן של מילים וגם של מיניות וסמים. מצד שני הוא מדליק בעיניי, השיר מאד יפה וערוך טוב מוסיקלית, והשילוב של הכל עובד. מאד התלבטתי אם להביא אותו לכאן. אז בואו נסכם שלא צריך לנסות בבית. אפשר להשיג בחורות גם בלי קוקאין. לפחות אין כאן אלימות, אבל באמת בושה (כשם השיר). וזאת לא אהבה.
שיר חדש שאני אוהב של ג'נס לקמן אחרי "אחרי אריקה אמריקה". המתקתקות השבדית.. אפשר לעשות ממנה שוקולדים. אני יודע מה זאת אהבה, והוא יודע מה זה לא..כל אחד והידע שלו
גילוי נאות: תמיד אהבתי את השם של הלהקה הזו יותר מהשירים שלה. גם את קומון איילין לא אהבתי. התרגלתי אליו, הוא שיר של סחים ולא הבנתי למה שמים אותו בפינגוויין, וכולם מתלהבים (ואני מתכוון אז בימים השחורים, הקודרים והמונכרים ההם), השיר קומון איילין הוא גר שני בלוקים מ-U IN THE ARMY NOW. אבל עובדה שהתרגלתי. ועכשיו יש להם אלבום חדש, השיר הזה יפה. אהבתי:
אנטוני הגארטי מספר את הסיפור של השיר בליינד בהופעה עם הרקולס אנד לאב אפייר בלנודון. פעם ראשונה שהוא שר אותו בהופעה - וזה קרה רק לפני כמה ימים. ופתאום כשהוא מדבר הוא נשמע מאד בן אדם ולא המפלצת הזו מ "הענק וגנו" שהוא יצר סביב עצמו.
Talib Kweli - Push Thru Feat Kendrick Lamar and Curren$y
אתם מכירים את השירים האלה שמתחילים כאילו שהם שני שירים. משהו לא קוהרנטי קורה בהם, אתה מנסה לסגור וידאו אחר במקביל ואז את מגלה שזה הוא לבדו. אמרתי לכם שאני מתחזק בהיפ-הופ. לאט לאט. באמת שלאט. אהבתי את ניו-יורק שבקליפ. הייתי רוצה לחיות במנהטן, או בסן פרנסיסקו, הייתי רוצה לבלות שם ושם שבוע בכל שנה, אבל בלי הג'ט לג, ובלי הטיסות
יש לי בעיה עם ראפ לבן..הוא לא מרגש אותי. אינטילגנטי מידיי. ההופעה של WHY? בארבי היתה הופעה מצויינת שלא נהנתי בה. היו עוד כמה הופעות מצויינות שהייתי בהם שלא נהנתי מהם. בדיעבד אני מבין עכשיו את הדרך שעשיתי מאז. אבל הנה ל-"וואיי?" יש שיר חדש ואני אוהב לראות את יוני וולף כמו שמאריקאי צריך להיראות. כשהוא היה בארץ הוא נראה לי רזה מידי.
ג'ט לג או לא ג'ט לג השבוע עברתי דירה. למעשה זה קרה אמש. ורק עכשיו סיימנו, פחות או יותר את הפריקה. הפעולה של מעבר דירה דומה לפעולה של מתיחה וכיווץ של שרירים, פעולה של מאמץ של שרירן בחדר כושר שמרים משקולת כבדה. אתה מכווץ את כל תכולת חייך לתוך ארגזים, ואז פושט אותם חזרה לדירה חדשה. המון מאמץ נלווה לתהליך, אבל עכשיו הכל נגמר ולכבוד האירוע שתיתי 4 קוקטיילים של קמפרי, והמוח שלי מרגיש כמו המוח של סיד בארט כשהוא הגיע להקלטות של פינק פלוייד לאחר פרישתו.
אהבה היא גשר מזהב (כולם עוברים, כולם עוברים, ואחרון נתפס)
ארבע עשרה שנה שלא עברתי דירה. אני דווקא בן אדם שאוהב שינויים וחידושים, והנתון הזה יכול אולי להפתיע, אבל הוא קשור לרצון אחר שלי שהוא לחיות חיים כמה שיותר פשוטים (לא שזה תמיד מצליח לי). כשאתה כבר עובר דירה את עורך מסע לתוך חייך. אתה עובר על כל הספרים שקראת ועל אלה שלעולם לא תקרא, כמו ספר המיקוד והקמה סוטרה (קיבלנו במתנה, ולא ניסינו בבית). כל הידע שצברתי במשך 4 שנים של הטכניון הצטבר לו ב-10 קלסרים עבי קרס שהתעקשתי לשמור. מה שיש שם כבר מזמן לא נמצא אצלי בראש, ועכשיו זרקתי אותם לפח. מצאתי גם את יומן המסע שכתבתי בטיול שלי בהודו ובבורמה. כתבתי אותו לפני 16 שנים ומאז לא קראתי אותו. גם עכשיו לא עשיתי זאת. מצאתי גם את כל המסמכים של המסירה של נתב"ג 2000 (בשבילכם טרמינל 3) לרשות שדות התעופה. וגם את הבקבוק הראשון של המים המותפלים במתקן ההתפלה בחדרה (נכון להיום הוא המתקן הכי גדול בעולם).
למזלנו עברנו לדירה בבנין שלנו. למעשה זו הדירה של חברים מאד טובים שלנו, היו לנו הרבה ארוחות משותפות בבית הזה לפני 7 שנים. ההרגשה היא של חיים בבית מלון. בבית שהוא זמני ולא שלך, וזה די כיף. בינתיים אנחנו חיים בתנאים די מצומצים, אין לנו טלוויזיה וגם לא אינטרנט. למעשה אני משדר לכם את הכל עכשיו במורס.
כיוון שאין לי זמן להקשיב למוסיקה, עולים לי לראש המון שירים מהעבר. אין לי מושג למה. מפריע לי שלא עולים לי שירים מהשנים האחרונות, האם זה בגלל הזיכרון, האם זה בגלל שאני לא טוחן אותם מספיק דק. אני מניח שגם וגם. אבל השירים הישנים שעולים לי לראש בהחלט עושים לי טוב. רציתי לשים לכם את "עוברים דירה..לוקחים גיטרה ..את הזיכרונות", אבל אין אותו ביוטיוב. אז קבלו את זה:
לפני 22 שנה בערך אבא שלי היה בפעם הראשונה בחיים שלו בארצות הברית. הוא היה בגיל שלי. הייתי בטוח שאני אגיע לשם הרבה קודם. יש לנו בסלון תמונה של אמא שלי ושלו בתחפושת של אמריקאים מהמערב הפרוע שהם צילמו אז בדאלאס, טקסס. הבגדים לא שלהם, אבל הפנים של אבא שלי...כל-כך מזכירות את שלי, רק שאמא שלי נתנה לי עוד טיפה יופי. אבל חוץ מזה קופי. כשהם חזרו הייתי בן 18 בערך, והם הביאו איתם סיפורים על אקאפולקו ועל ניו-אורלינס. הטיול שלהם היה שונה לגמריי משלי. הם הביאו איתם המון דיסקים, נשארו לי עד היום אלבומים של אלביס, וקלטות מניו-אורלינס, וגם מיקסטייפ שהכין בן דוד של אבא שלי לאמא שלי עם שירים של ריי צ'ארלס. לכל זה אני הקשבתי הרבה יותר מהם, ואלה היו הרסיסים של הטיול שהתפזרו על חיי כמו אבקת קסמים. ניו-אורלינס נשארה פנטזיה בלתי ממומשת, אני מאד רוצה לסוע לשם, אבל בלי הילדים. לבלות ערב במועדוני ג'אז, לשתות כמה שיותר בירה..או יין.
נזכרתי בכל זה, כיוון שפרנק אושיין הוא מניו-אורלינס. הוא היה כותב סתרים לטיפוסים כמו ג'סטין ביבר, ג'ון לג'נד, והיו לו שיתופי פעולה עם ג'יי זי ועם קניה ווסט באלובמם המשותף האחרון. עכשיו הוא מוציא אלבום בכורה Channel Orange עם 17 רצועות של כישרון מתפרץ. מיד עולים שמות כמו פרינס, OUTKAST, מרווין גיי וסטיבי וונדר. זה אלבום שהוא הרבה יותר R&B, אבל עם נגיעות קלות של היפ-הופ. אהבתי במיוחד את Sweet Life, Bad Religion אנדריי 3000 המלך מופיע הופעת אורח מעולה ב- Pink Matter. אבל כל האלבום מצויין. אלבום עם מסרים חברתים ואווירה סקסית, ושמתאים במיוחד להאזנה בלילה.
אני שונא את הביטוי "גדלו עלי". אבל אחרי לבטים רבים, והאזנות חוזרות. הגעתי למצב שאני שומע את השירים האלה שוב ושוב, ועדין חוכך בדעתי, אם לא חסר כאן משהו.. ואז הרגשתי שזה עושה לי טוב. אז אני מניח שאם זה מה שזה עושה, אז זה בטח לא רע. לא התחברתי לאלבום הקודם שלהם אבל שני השירים האלה, הם מאלבום חדש שבדרך שיקרא Shields. ואני בסוג של התמכרות אליהם. אז אולי זה לא טוב ?
יש לי את הג'ט-לג הכי מעאפן בעולם, אני לא מצליח להרדם עד ארבע לפנות בוקר, אבל מתעורר כמו גיבור בשעה 8 וחצי (גם כן) בבוקר. אני מבלה באזור הדמדומים - חצי ער וחצי ישן, חצי חי וחצי מת מעייפות. אין ברירה חייבים הלילה להשתכר (סתם. אני אף פעם לא משתכר, אבל בכל זאת התעוררתי הבוקר עם האנג-אובר).
כל תעתועי הזמן שעוברים עלי מתקשרים לשיר חדש שאני מתלהב ממנו, Nothing But Time, מתוך אלבום חדש של Cat Power בשם Sun. השיר הזה הוא מחווה ל- Heroes של דיוויד בואי, ומתארח בו גם איזה זמר. נשמע מוכר..אני בטוח שתזהו. נהיה נודניק הזמר הזה בזמן האחרון, עם כל שיתופי הפעולה שהוא משתתף בהם בסיטונות, אבל כאן הוא ממש מרים את השיר עוד רמה אחת למעלה.
אני אוהב שירים על זמן -זמן הוא הזדמנות לעשות משהו, או לחוות משהו. אבל כשהוא עובר, הלכה ההזדמנות ואז..אז זה כבר עצוב, ומאוחר מידי.
כל האלבום הזה נכתב, לכאורה, בעקבות פרידה מהחבר שלה Giovanni Ribisi (לא מכיר אותו אישית) וזו הסיבה אמיתית שהיא לא הגיעה לישראל. באמת חשבתם שמעניין אותה המצב הפוליטי פה ?
האלבום הזה הופק ע"י מרשל והיא גם ניגנה בו כמעט על כל הכלים. אלבום קיצבי קצת אלקטרוני. שנשמע ממוצלח ביותר.
עכשיו כולם להזיל דמעה יחדיו, ונתאבל על כל הזמן שהתבזבז לנו בחיים לשווא.
ע"פ סימן שלי (אגדו דיכאונות זה כאן)..בי-ח-ד. עכשיו !
Cut Power - Nothing But Time שיר זה הוסר בגלל שלא בא להם שאני אשים אותם. אז לא צריך.
אם נחשוב על זה לרגע, אז מבחינה סטטיסטית יש הרבה יותר סיכויים למצוא מוסיקה "ישנה" טובה, מאשר מוסיקה חדשה טובה. וזאת מהסיבה הפשוטה שמוסיקה "ישנה" היא בעצם כל המוסיקה שהצטברה עד היום בעולם, והמוסיקה החדשה היא רק חלקיק קטן שמתווסף לכל המאגר העצום הזה. יש רק שני דברים קטנים שמקלקלים את הטענה הסטטיסטית הזו: הדבר הראשון הוא שבכל שנה יש יותר יותר אלבומים ויותר ויותר שירים חדשים שיוצאים. זה קשור לכך שאנחנו צורכים יותר ויותר מוסיקה, מאז שיש אינטרנט ואייפוד, אבל גם לכך שהיום הרבה יותר קל להקליט אלבומים ושירים. די- ג'י ידוע אמר לי פעם שבכל יום יוצאים אלף שירים חדשים, לעומת כמה עשרות בלבד שהיו יוצאים בעבר בתקופת התקליטונים מוניל. אבל, מה שלא השתנה הוא כמות השירים הטובים שיוצאים היום. לטענתו, בשבוע אחד יוצאים רק עשרה סינגלים טובים, וזה לא משנה כמה שירים חדשים בסך-הכל יוצאים.
מה שבעיקר משנה את כל הנחת היסוד של הדיון הוא שמוסיקה חדשה היא לעולם מעודכנת ורלוונטית לתקופה שבה אנחנו נמצאים, יותר מכל תקופה אחרת. זה עניין של סגנון, של צליל של תקופה והתפתחות מוסיקלית. כן, המוסיקה מתפתחת היא מתקדמת לאן שהוא, היא עוברת מסע בזמן, יחד עם כל ההיסטוריה האנושית. קשה לי להאמין שמישהו היה מתלהב מג'ניס ג'ופלין בימינו, סרג'נט פפר נשמע לגמריי מיושן בימינו, ואם היה נולד ג'ימי הנדרקיס חדש, אז היו קוראים לו פרינס. מלבד זאת בהאזנה למוסיקה חדשה יש תהליך של גילוי, לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. וחלק מהנושא הוא מה הקולקטיב כיום שומע. והקולקטיב שומע את מה שהוא שומע עכשיו, ולא את מה שיצא לפני עשר שנים.
אבל היום בנבדק ונמצא פרימיום נשתדל לפסוח על כל הסיעפים ולהנות מכל העולמות. גם חדש וגם בציר ישן וטוב:
Arctic Monkeys - London Olympic Games 2012
אז הקולקטיב העולמי צפה בטקס הפתיחה של המכביה, סליחה, האולימפידה. שבו הופיעו כל המוזיקאים החשובים בהיסטוריה של אנגליה. ורק אני לא צפיתי בכך. אז אם למישהו יש קישור לטקס הפתיחה אני אשמח. מה שהצלחתי למצוא זה את הארקטיק מאנקיז שגם חידשו שיר של הביטלס על הדרך.
John Cale - I Wanna Talk 2 U
משפט של אימהות שהילדים שלי לימדו אותי: "אני לא רואה שאתה מקשיב לי"..אני אוהב את השיר החדש הזה של ג'ון קייל. באופן כללי כל הכבוד לו. אני מעריך אנשים מבוגרים שממשיכים ליצור. יכול להיות שכאשר אגיע לגיל יותר מופלג מגילי אחשוב אחרת...שזה שמן לנוח, אבל בינתיים אני מצדיע לותיקים
Rick Ross – Hold Me Back
בפינת הראפ היום ריק רוס. כמה דחפו לי דיסקים של ראפרים בכל פינת רחוב בניו-יורק, לוס אנג'לס וסן-פרנסיסקו. עוד לא יודע להבדיל בין טוב לפרימיום, אבל זה אמור להיות טוב. אני אוהב את הגוף האתלטי שהוא מציג ברוח האולימפיאדה
Van Morrison - The Way Young Lovers Do
השבוע היה ט"ו באב הייתי פטור ממנו עקב העייפות מהטיסות, אבל איזה כיף זה להקשיב לשירי אהבה כאלה טובים ביום כזה [ותודה לרון שהעלה אותו מהאוב] Van Morrison - The Way Young Lovers Do
Mirel Wagner - To The Bone
אהבה זה כואב. זה כואב כשאתה אוהב, וזה כואב כשכבר לא אוהבים אותך. שיר פולק-שחור ערום חדש ויפה.
Mighty Mike - Imagine a jump //John Lennon vs. Van Halen
ולסיום דוגמא מדהימה לאיך שאפשר ליצור מוסיקה "ישנה" משהו חדש ויפהפה. מאשאפ חולני של אימג'ן של ג'ון לנון עם ג'אמפ של ואן אלן [ותודה לאמיר שמצא את זה]. עוזר לי להתענג על החלק של הטיול בקליפורניה.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
