אנשים חסרי חוש-הומור ואירוניה קאמפית - אל תתקרבו לאלבום החדש של דאפט פאנק. הוא לא בשבילכם ! אתם לא תצליחו לקלוט את הקריצה וחבל. גם לי נמאס מהלהיט Get Lucky. שיר קצת טריקי. הוא מתחיל בקטע של מתוחכם, וזה די מחמיא לך כמאזין. שיר שהעולם חיכה לו במשך 8 שנים ותוך שבוע הוא נהיה לדבר הצ'יזי והסחי הזה שכולם עושים לו רימקסים וגרסאות כיסוי. אבל Random Access Memories הוא ממש הרבה, הרבה יותר מזה. זהו אלבום מחווה, והוא נעשה במיומנות רבה, בעזרה של הרבה מאד מוזיקאים מוכשרים- מג'וליין קזבלנקס מהסטרוקס ועד נייל רוג'ר ופנדה בר. וזה ממש לא חשוב לדעת את זה, אפשר להרגיש בהאזנה שלכל שיר יש סגנון קצת שונה. וחיים משל עצמו.
בגדול זהו אלבום הצדעה לשנות השיבעים. לא רק לדיסקו של שנות השיבעים אבל בעיקר. הוא נשמע יותר כמו רפליקה, הרבה מאד איזכורים והשפעות..שאני לא מנסה אפילו להבין - כי למה לפגום בהנאה. Fragments of Time למשל נשמע כמו סטילי דן. Touch באמצע האלבום – מהווה לדעתי את השיא. זהו שיר מלא אלקטרוניקה קרחונית, אבל גם חמת מוג שכזו, מלאת אנושיות. שיר שיש בו מעברים שונים, מה שעושה אותו לאדיר כל-כך, חוץ מהקול של פול וויליאמס הותיק, הוא המעבר הפאנקי ג'אזי אחרי 3 וחצי דקות של שיר. זה אפילו לא מורגש שפתאום הוא מתפתח לשם, כי זה זורם נכון.
עוד שיא של האלבום הוא ג'ורגיו מורדור שמדבר על המהפכה הדיגיטלית שהוא עשה לדיסקו. ועל תחילת הקריירה שלו. יש בזה משהו מאד קסום, גם בגלל שהוא כבר מבוגר, וזה נשמע כאילו לקחו שחקן זקן שיספר על ג'ורג'י מורודור הצעיר. בקליפ פה. הוא מספר על כמה שדאפט פאנק פרפקציוניסטים לעומתו. וכמה זמן הם משקיעים בשביל להגיע לצליל המדוייק שהם רוצים בו.
אז אפשר לקחת את האלבום הזה ברצינות...אפשר, אבל אז זה מאד תלוי באיזו סוג של רצינות. אם זו רצינות שמבינה שזהו אלבום שסורק פרק מסויים בהיסטוריה של המוזיקה, ולהנות ממלאכת המחשבת של Daft Punk. זה דבר אחד. אבל אם אתם מחפשים פה אלבום שיעשה היסטוריה, אז הוא לא. אין בו שיר אחד, חוץ מ-Get Lucky, שישאר בזכרון של המוזיקה הפופלארית. אני חושב שגם בתור אלבום, הוא ידהה בתוך עשור. אני חושב שאם מייקל ג'קסון הוא פרינס היו מוציאים את האלבום הזה, הם היו מצליחים להעלות אותו דרגה אחת למעלה. אבל זה לא יכל לקרות, וחבל לחלום.
עדיף להנות מהאלבום הזה כמו מהדורת קיץ של מיץ פריגת: "אננס לימון ליים". עכשיו בחנויות ! הוא מאד טעים. יש לו טעם של קרטיב, אבל איכותי. וואיי איך בא לי גלידה.
סדרי העדיפות שלי בהאזנה למוזיקה הם קודם כל להקשיב לאלבומים שהם מאסט עבורי, ורק אחר-כך, אם יש זמן , לפזול לצדדים, לרעות בשדות זרים, ולהקשיב לאלבומים של מוזיקאים שאני פחות מכיר, ו/או שיש מאחוריהם פחות עניין ציבורי (להלן: הייפ). באמצע השנה, בערך, אתה מגלה שיש עולם שלם של מוזיקה שאתה מתעלם ממנו. זה תמיד מתחיל בהמון רצון טוב, וסקרנות, ונגמר בזה שאין טעם לשקר לעצמך - אף אחד לא יכול להקשיב לכל המוזיקה שיש בעולם. אבל יש דברים שמחלחלים. הטעם משתנה, מתעצב, ואם לא בסיבוב הזה, אפשר גם בסיבוב הבא, תמיד אפשר לנסות להתעמק במשהו אחר. אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום, מוזיקה שאפשר לטוס אליה. ארץ אחרת. מקומות אחרים. אם כי, מוזיקה היא תמיד טיסה, תמיד אל עולם גבוה, ונשגב יותר, מהחיים היום -יומיים שלנו.
Boards of Canada - חדש ! Boards of Canada - Reach for the Dead
כל החברים שלי עפים על בורדס אוף קנדה. אז אני אצא בקרוב להקשיב לחדש שלהם, שיקרא Tomorrow's Harvest, כשהוא יצא לאקרנים. בינתיים יש להם קליפ חדש של ...איך לא ? תעופה בין עננים.
µ-Ziq -חדש !
עוד קצת אלקטרוניקה מעוננת. אי.פי חדש של מיו-זיק. זהו שם הבמה של המוזיקאי מייק פרדינס (בכוונה הוא שם את האות היוונית הזו בהתחלה שרק אינטיליגנטים יקשיבו לו ? ). משנת 1993 הוא הוציא איזה 14 אלבומים ואי.פיז האחרון מלפני 5 שנים. µ-Ziq Mu-Ziq Muziq - XT
Mount Kimbie -חדש ! אם בא לכם צמד אלקטרוני אבל שונה לגמריי מדאפט פאנק. נסו את Mount Kimbie . את האלבום שלהם 'Cold Spring Fault Less Youth' אתם יכולים לשמוע בהזרמה מלאה ב-NPR. כמו הרכבים אלקטרונים רבים אחרים, גם הם מנסים לתת למוזיקה שלהם אוירה של מוזיקה חיה, גם באלבומים. וזה די מצליח להם, בגלל שימוש בכלים חיים וגם השירה שלהם. זה בולט במיוחד כשהם עושים ראפ. תוכלו להקשיב לכל האלבום בהזרמה ב-NPR
James Blackshaw - חדש !
צריך זמן ורוגע אמיתי בשביל להקשיב לג'יימס בלאקשואו. אני לא מחזיק מעמד אלבומים מלאים שלו, ומתחיל להשתעמם באמצע. אבל, להקשיב לקטע אחד זה ממש כיף. כמו לשוט בסירה על נהר..כמו לעוף מעל העננים (שוב) James Blackshaw & Lubomyr Melnyk - Tascheter
Queens of the Stone Age - חדש !
הם הוציאו כבר 4 קליפים של אנימציה לארבעה שירים מתוך האלבום החדש שלהם. זה האחרון מתוכם. גיטרות ושוב גיטרות.
Iceage - חדש !
איאן קרטיס נפטר השבוע לפני 33 שנים. בגיל 23 בלבד. כשחושבים על זה, קשה לתפוס כמה צעיר הוא היה. ואיזו השפעה עצומה יש לו, למרות חייו הקצרים. אבל להקות רוק מתחילות הרבה פעמים בגיל מאד צעיר. למשל להקת Iceage מדנמרק, התחילו בשנת 2008 כשחבריה היו רק בני 17. לפי חישוב שלי הם עכשיו בערך בגיל של איאן קרטיס. איזו מוזיקה הם עושים, אתם שואלים ? אז זה פוסט פאנק נוייז שכזה. אבל טוב Iceage - Burning Hand
She & Him- חדש !
ולסיום קליפ חדש של זואי דשנל. אני מאד אוהב אותה. כי הוא עושה מוזיקה פשוטה מתוך תחכום. כי היא חכמה. כי היא אינטלגנטית, כי כל מה שהיא עושה הוא גם מחווה לחוף המערבי וגם לסיקסטיז ולפיפטיז ולמוזיקת הפופ והסול וגם לתמימות ושמחת חיים. והכל עם שירים טובים ומקורים. אני חושב שהרבה מאד אנשים מאמינים שזה בדיוק כוס התה שלי. אז האמת היא שאין לי בעיה עם פופ, אבל מגיל 14 בערך הקשבתי להרבה מאד רוק. אבל אף פעם לא הגבלתי את עצמי מבחינה סגנונית. רק שיהיה פרימיום
בחודש יוני אלבום הבכורה של De La Soul יוצא בהוצאה מחודשת.נחשב לאחד מאלבומי הראפ הגדולים של כל הזמנים. כהוא יצא בשנת 1989, הוא נחשב לפורץ דרך מבחינה סגנונית. היום הוא נשמע עדין טוב אבל כמובן פחות "משוגע". כל הסימפולים כל המשחקים המוזיקלים של המפיק פרינס פול נשמעים עדין גאונים. אבל פחות. בכל זאת עדין ההנאה צרופה. אני לא מבין בראפ. אז התודה להמלצה מגיעה למי שמגיעה. תודה עדי. וכל האלבום להזרמה.
החיים שלי יותר מעניינים ממני
אישתי והבת שלי טסו סופשבוע שעבר לבודפשט, לקחו איתם את כל הבית והשאירו לי ולבנים שלי רק את הטאלק. רומזות לנו משהו על ריח הגרבים שלנו ?.בכל מקרה מאד מתחשב מצידן. הבת שלי ייצגה את ישראל באליפות העולם בהנחיית כלבים בתערוכות. ענף הכלבנות בישראל התפתח מאד בעשורים האחרונים. וזה עולם ומלואו של אילוף כלבים, וגידול כלבים ויש הרבה מאד פעילות של אנשים בתחום הזה שנפגשים על בסיס קבוע. אז היתה לי הזדמנות לקצת זמן איכות עם הבנים שלי. אבל הבונוס האמיתי היה שאנחנו בילנו את שישישבת שלנו באוהל בכינרת יחד עם החברים שלי מהטכניון. כולנו עם משפחות. מכירים כבר עשרים שנה. רוצים להיפגש יותר, אבל בקושי נפגשים פעם בשנה. אני שנשבע לכם שבחיים שלי הדופק שלי לא היה כל-כך רגוע, כמו שאני איתם. עם החברים האלה. אחרי 4 שנים אינטסיביות בטכניון ואחרי כמעט מחצית חיים אנחנו מכירים אחד את השני לפני ולפנים. וההרגשה היא מאד טובה...רעות..אני חושב שזו המילה התאימה.
השיר הסוגר את הפוסט הזה הוא המלצה של חברה טובה מהפייסבוק. לא טובה במובן של אני מכיר אותה מאד טוב, אלא טובה במובן שהיא ממש טובה גם במוזיקה וגם בכלל טובה. שיר גדול ! ענק !
מצטער שאני לא מתעכב על החדש של הנשיונל ועל דאפט פאנק. דווקא יש לי מה להגיד. אולי יותר מאוחר. בינתיים לא יכולתי לעצור את הסקרנות שלי, והייתי חייב להקשיב לאלבום החדש של אליסון מוייאט.
זה נמחק במספרי ההיסטוריה, אבל יאזו היו בעצם הצמד האלקטרוני הראשון. אולי הראשון בכלל, אבל בהחלט הראשון שבו יש זמרת עם קול גדול ועמוק, שמנגנת לרקע סינתיסייזרים. זה מעין אוקסימורון שכזה, שצלח מאד יפה. הרבה הודות לכישרון האדיר של וינסט קלארק, אבל לא פחות מכך, הודות לקול היוצא מן הכלל של אליסון מוייאט. בהמשך יוריתמיקס חיקו את הנוסחא המוצלחת, ואף העפילו על הצמד המקורי בכמות הלהיטים. הצמד יוריתמיקס חשוב כאן לסיפור, גם כי לאחר פירוק יאזו ולאחר פירוק יוריתמיקס, היתה תחושה שמי שישרוד פה יותר הוא החלק הגברי, שכביכול הביא את כל הכישרון לצמד. בפועל הסתבר שדווקא הזמרות הצליחו לעשות קריירת סולו ולא המוסיקאים המוכשרים שהיו איתם. זה קצת, אבל ממש קצת, מזכיר את האכזבה מג'וני מר, שעדין זוכרים לו חסד נעורים למרות שהוא ממש לא הצליח ליצור משהו משמעותי, לעומת מוריסי שהמשיך כאילו כלום, מצא מלחינים אחרים, מצא מפיקים אחרים..
מיד לאחר פירוק יאזו אליסון מוייאט הוציאה אלבום מופת בשם ALF, אשר באופן מפתיע לא היה אלקטרוני באופיו. אלא הכיל שיר סול בלוז המזכירים סטנדרטים של ג'אז מתחילת המאה העשרים אם כי בעיבוד עדכני. ובמילים אחרות, המקבילה האייטיזית לאדל. באותו השלב נראה כי הקריירה של אליסון מובטחת אולם באלבום הבא Raindancing (שגם רכשתי אותו) כבר באה הנפילה. השיר היחיד שהצליח בו הוא Is This Love שנכתב יחד עם דייב סטיוארט, מה..יוריתמיקס. אבל ההפקה הפופ-אייטיזית של האלבום ההוא היתה שפל שכזה, והשירים גם לא המריאו. מאז בעצם נפרדו דרכנו...אנני לנוקס הפכה לדיווה. ואליסון מוייאט כבדת המשקל (תרתיי משמע) התפוגגה
מאד הופתעתי לגלות שהיא מוציאה אלבום חדש, ולאחר כמה האזנות אני יכול לומר שהוא עונה על כל התקוות שלי ועל כל החששות שלי. מצד אחד יש בו המון שירים טובים, מצד שני ההפקה המוזיקלית נתקעה לה אי-שם.. כאילו שנות התישעים לא נגמרו אף פעם. במקום לחזור ל-Alf המשיכו עם הקו האלקטרוני-פופי המנופח. לאחר שמסננים את זה, מתקבל אלבום כייפי מאד.
קליפ למטה תוכלו לראות את אליסון מוייאט בסינגל הראשון באלבום. והשיר הבולט מתוכו. קצת קשה לי לראות אותה ככה אנורקטית (או שמא יש לומר: רעבה מתמיד). אני מקווה בשבילה שהיא שומרת על הבריאות שלה
המשך מפוסט קודם...
יש שני קריטריונים מבחינתי לאלבום טוב: שירים בלתי נשכחים או מסע לעולם אחר, כמו שסרט לוקח אותך, כמו ספר טוב, כמו חלום, כמו מציאות חלופית. מבחינתי מספיק אחד מהשניים בשביל שזה יהיה אלבום ששווה. כשאתה שומע שיר ואתה לא מבין איך העולם היה קיים בלעדיו, או שלחילופין אתה מרגיש שהוא היה שם תמיד, במגוון האפשריות האינסופיות של הקוסמוס הרוחני, אתה מבין שזו אדמה וארץ שרק היה צריך להגיע אליה, אבל היא היתה שם תמיד. זה לא קורה עם כל השירים בעולם. יש הרבה שירים שאתה מרגיש שהם מומצאים. כמו איים מלאכותיים. כמו בתים מדורגים. זה לאו דווקא עושה אותם ללא יפים. זה פשוט עושה אותם לפחות טבעיים. לילדי מבחנה של המוזיקה.היום אני רוצה לכתוב על שני אלבומים כאלה שכמה שהם שונים, אני מרגיש שאני עובר איתם את אותו התהליך. בשניהם יש שירים בלתי נשכחים. אבל בעיקר שניהם מעבירים אותך חוויה. Yeah Yeah Yeahs – Mosquito
אם קורט וייל מזדחל אליך, ומשתלט עליך, ללא התרעה מוקדמת. הרי מוסקיטו של יה יה יהז עושה בדיוק ההיפך. הוא די במוצהר מודיע שהוא הולך למצוץ לך את הדם כמו יתוש. שהוא יקח אותך לבמה קברטית, שעליה תעלה כריסטי היינד, מחופשת לקליאופטרה, ומאופרת לנינה האגן, ושתשיר בקולי קולות (כבר על הפתיחה) כמו אדל, אם צריך. אני לא עקבתי בדיוק אחרי הסיפור של האלבום הזה, ברור שזה אלבום קונספט, ברור שיש כאן הצגה. די קירקסית וטובה. זה לא אלבום קזואל בכלל, הוא לא מדבר על היום יום כמו קורט וייל. להיפך הוא היציאה להצגה. Mosquito משופע בשירים בלתי נשכחים, למשל Buried Alive עם הראפ של ד"ר אוקטגון, או Despair הנצחונים. אפשר להבין שכל ה-או אה שכאן עלול היה להיות יותר שיטחי. אבל באמת שהשירים יפים ומרגשים. למשל Always שמלטף לך את הלב בכל רגע, וגם Wedding Song המסיים. זהו אלבום, שעם כל עולם הדימיון הסכיזופרני שהוא מכיל, הוא אלבום שלוקח את הלהקה צעד אחד קדימה לעבר המיינסטרים. בראיון עימו מספר Zinner, אחד מחברי הלהקה, שהם ניסו לעשות שירים עם ליווי מינמלי. הרבה שירים אכן מתחילים כמו Subway בניסיון להיות The XX אבל בדרך-כלל הם מתפתחים ונעשים גדולים עד בומבסטים והימנונים. אין לי ספק ש- Sacrilege עם הסיומת הגוספלית שלו יתחרה כאחד השירים הפופלרים במצעדי הפזמונים השנה (יש לי מקום גם למילים עתיקות כאן). אבל בסופו של דבר שיר הנושא מוסקיטו נותן את הטון לשיגעון של האלבום.
אני גדלתי בפתח-תקווה. חצי מחומר הלימודים בבית ספר היסודי הוקדש לייבוש הביצות, הדברת הקדחת והיתושים. זה לא עוזר עכשיו בקיץ. יתוש אחד יכול לעקוץ אותי בלי רחמים, וכל האגדות על יואל משה סלומון לא יעזרו. להיפך הם רק גדלו במשך המאה ומשהו שנה שעברו. האבולוציה ודרווין שכללו אותם יתר על המידה. במיוחד היתושים של פתח-תקוה.
שורה תחתונה: אלבום טוב, למרות הפוזה. וממש לא חייבים לקלף אותה. היא חלק אינטגרלי מהחוויה.
יש שני קריטריונים מבחינתי לאלבום טוב: שירים בלתי נשכחים או מסע לעולם אחר, כמו שסרט לוקח אותך, כמו ספר טוב, כמו חלום, כמו מציאות חלופית. מבחינתי מספיק אחד מהשניים בשביל שזה יהיה אלבום ששווה. כשאתה שומע שיר ואתה לא מבין איך העולם היה קיים בלעדיו, או שלחילופין אתה מרגיש שהוא היה שם תמיד, במגוון האפשריות האינסופיות של הקוסמוס הרוחני, אתה מבין שזו אדמה וארץ שרק היה צריך להגיע אליה, אבל היא היתה שם תמיד. זה לא קורה עם כל השירים בעולם. יש הרבה שירים שאתה מרגיש שהם מומצאים. כמו איים מלאכותיים. כמו בתים מדורגים. זה לאו דווקא עושה אותם ללא יפים. זה פשוט עושה אותם לפחות טבעיים. לילדי מבחנה של המוזיקה.
היום אני רוצה לכתוב על שני אלבומים כאלה שכמה שהם שונים, אני מרגיש שאני עובר איתם את אותו התהליך. בשניהם יש שירים בלתי נשכחים. אבל בעיקר שניהם מעבירים אותך חוויה.
Kurt Vile -Wakin on a Pretty Daze
זהו אלבום הסולו החמישי של וייל אבל הוא השני אחרי אלבומו המצליח מ-2011 Smoke Ring for My Halo. אומרים שמוזיקה אמריקאית היא הדרך הטובה ביותר לעבור נסיעות בארצות הברית. אומרים שרק כשאתה נוסע בכבישי ארצות הברית אתה יכול להבין את המוזיקה הזאת. המיזוג המושלם בין פולק לרוק, עם מקצבים המותאמים בדיוק למהירות 65 מייל לשעה, בולמי זעזועים רכים מידי, והגה כוח רך. שני אלבומים שכאלה שהקשבתי להם לאחרונה בהמלצת אורי דביר - Huevos של Meat Puppets ו – Green River של CCR קרידס קלירווטר ריוויול - הם דוגמאות מצויינות. ונשאלת השאלה מה בכלל אפשר עוד לחדש באמריקנה ? שני האלבומים האלה, לדוגמא, יצאו ב-69 וב- 87, והם די מושלמים. ההבדל העיקרי הוא ש- Wakin on a Pretty Daze של קורט וייל הוא אלבום מדכא לכל הדעות. אלבום מצויין, אלבום מעולה, אבל לוקח אותך למטה... יותר למטה משם. וייל מספר שהוא הקשיב לדברים מדפרסים כשהוא כתב את האלבום הזה, ביניהם השיר Are 'Friends' Electric? של Gary Numan - נתון לא ממש ברור מאליו. מצד שני הוא אומר שאלה שירים על החיים רגילים. במובן הזה יש כאן המשך של המסורת וההשפעה של ברוס ספרינסטין, שהעביר את הרוקנרול מזוהר הנעורים, האלביס פרסלי, אל עבר Darkness at the edge of town. אני אהבתי את "להתעורר עם הלם משמעותי" יותר מ-"טבעות עשן להילה שלי", הקודם. משהו במרקמים ובטקסטורות הגיטרות הפריע לי באלבום הקודם. מהבחינה הזו הפשטות של החדש יותר נעימה לי. מצד שני זו חוויה לא קלה. אתה חושב שאתה מקשיב לאלבום. שאתה המרכז, ושהאלבום נועד לשרת את הווייתך, אבל באיזו נקודה המצב מתהפך, ואתה מתמסר לו, והוא עושה בך מה שהוא חושב לנכון. הקשבתי לאלבום הזה הרבה לפני שבועיים, כשירדו קצת גשמים, אז הוא אפילו יותר התאים.
הנה דוגמא אחת ליופי המדכא הזה. ואל תתרשמו מהבייבי פייס הזה. הוא יסובב אתכם ויהלום ברוחכם היטב:
בדרך כלל נבדק ונמצא פרימיום ביום שישי, אבל חג ! אז בוא נחגוג !!
Melody's Echo Chamber - חדש !
כשאתה רואה את הקליפ החדש של מלודיס אקו צ'אמבר, אתה מבין שפופ יכול להיות דרימי וטוב. ברור בהחלט שידיו של ..מטיים אימפאלה עשו את זה כה איכותי ופסיכדלי.
Laura Marling - חדש !
לאורה מרלינג ואדל התגלו לנו כשתי מוסיקאיות אנגליות צעירות בעשור הקודם. מה שכיף כל-כך עם לאורה מרלינג שלמרות ההתבגרות המוזיקלית שלה, ההתפתחות בהגשה ובמורכבות השירים, היא עדין, ואני מקווה בשבילנו שזה לא יקרה אף פעם, לא הפכה ממש לחלק מהמיינסטרים. בכל אלבום היא עדין מציגה איכויות מופלאות של פולק מעודכן. בשיר הבא אפשר להרגיש ניחוח של פלמנקו. הקליפ החדש עם ריקוד המחול דרמטי, בוער, סוער וסקסי. Laura Marling - Master Hunter
התרגלתי להיות עצמי - אלברט סופר - סינגל 2013
אני לא אוהב אנשים שמאוהבים בעצמם. כל אדם, גם אם הוא מצליח, צריך להיות לו ספק בכוח שלו. צריך להכיר את הפגמים של עצמו. להיות פריך באזורי הרגש. אני חבר של אלברט סופר כבר הרבה מאד זמן בפייסבוק. מוזקאי איש רוח שכזה. שגר בבאר שבע וביפו. ועכשיו יצא לו סינגל חדש, בלוזי משהו. שורף אותי כמו מוריסי. שיר שמתחיל במילים: "יש לי פצע לכל דבר" וממשיך ב: "יש לי זמן להגליד"..לא יכול שלא לגעת בנימי הנשמה. אהבתי את מה שהוא כתב על השיר -"התרגלתי להיות עצמי אינה הכרזה נינוחה על שלמות וקבלה עצמית.". מעין אריק סיני עגמומי שכזה: אלברט סופר -התרגלתי להיות עצמי
Lauryn Hill - חדש !
וכהמשך ישיר לאלברט סופר. לורן היל (כן זאת מהניינטיז) עם שיר חדש ואדיר שאומר שאנחנו (כלומר האמריקאים) הם חברה נוירוטית. האם וודי אלן לא אמר זאת קודם ? ככל שאני מבין את החברה האמריקאית, בלי אומנות, החיים שלהם אפורים יותר מקוקה-קולה. הוידאו התזזיתי הזה משתלב נפלא עם השיר והמסר. והשיר לא ניינטיז בכלל. לורן היל נשפטה לאחרונה על העלמת מס, ואת השיר הזה היא הספיקה להקליט דקה לפני שהיא נכנסת לכלא לתקופה של שלושה חודשים. אמיתי.
פסטיבל הג'אז בתל-אביב
הפסטיבל יתקיים בסוף החודש ויופיעו מוסיקאים בינלאומים מלהיבים ביניהם צ'יהירו יאמנקה היפנית. אני התלהבתי מהניקיון בהגשה, ומהסגנון המוסיקלי. שימו לב איך איך היא מחממת את הידיים לפני שהיא מתחילה לנגן Chihiro Yamanaka RTG
Space Oddity - מהחלל
אפילו ששמעתי את השיר הזה לראשונה בשנות השמונים. תקופה שבה הרגשנו עם התספורות שלנו, הבגדים המוזרים, סטאר וורז, וסטאר טראק שאנחנו ממש בחלל. השיר הזה עדין ריגש אותי אז כאילו הייתי בעצמי מפקד תחנת חלל שמקליט את השיר הזה. והנה אנחנו 30 או 40 שנה אחרי (מי סופר) ומפקד תחנת החלל. כריס הדפליד מקליט בחלל את ספייס אודינטי. אומרים שהוא הקליט שם אלבום שלם. השיעמום כנראה אכל אותו. ובכל זאת חייבים להודות שזה מרגש. וגם הוא שר לא רע [קישור].
יובל 25 ל-לאבסקסי
25 שנה לאלבום Lovesexy של פרינס. האלבום השני שהקשבתי לו הכי הרבה פעמים בחיי (הראשון הוא הלבן של החיפושיות). כשהוא יצא הייתי קצת מאוכזב ממנו. אחרי Parade שהצדיע לדקדנט הצרפתי, אחרי Around the World in a Day הפסיכדלי, אחרי Sign "O" the Times... הכפול שסיכם את כל מוזיקת הסול מאז ומעולם - ואשר הושווה ללבן של החיפושיות - אחרי האלבום השחור שנגנז על-ידי חברת התקליטים שלו. בא האלבום הזה שנשמע לי קצת דאנסי ומלוקק מידי. אבל מהר מאד הסתבר שהוא גאוני כמו הקודמים. בהוצאה הראשונה שלו בדיסק אי-אפשר היה לדלג בין השירים. פרינס הוציא אותו כרצועה אחת רציפה כדי שיקשיבו לכל האלבום כיצירה אחת. לי יש אותו בויניל. אבל הקשבתי לו הכי הרבה כקסטה. מה שכן מבחינתי זה היה האלבום האחרון של פרינס ששיגע אותי. אחר-כך כל אלבום שהוא הוציא נראה יותר כמו בנייה מתוכננת ומחושבת של רב אומן ששיכלל את הטכניקה שלו, והסגנון המוזיקלי שלו לקצה. רק שברגע שהוא מצא את עצמו, נגמר מבחינתי העניין.
קשה מאד למצוא ביצועים של Prince ביוטיוב. אני מניח שבגלל ענייניי זכויות יוצרים. אז נסתפק בקאבר של Mavis Staples, זמרת הסול הותיקה והאדירה שעבדה לאחרונה עם ג'ף טווידי. כאן העיבוד הרבה יותר קיצבי.
סטיבי וונדר חגג יומהולדת
סטיבי וונדר חגג השבוע יומהולדת. אחד המוסיקאי המוכשרים ביותר בעולם. אני מאד אוהב אותו. מאד אוהב את אהבת המוזיקה הטבעית שלו. שני אלבומים שלו שיש לי ושאני מאד אוהב אם Hotter Than July עם מאסטר בלאסטר שהוקדש לבוב מרלי. וגם פסקול של סרט Journey Through the Secret Life of Plants שאף פעם לא ראיתי ושמתאים לשבועות. Stevie Wonder - Black Orchid
The Cure - לא חדש !
כמה שכיף לגלות מוזיקה חדשה, לא פחות לגלות מוזיקה לא חדשה. למשל השיר הזה שהוא בי-סייד של תקליטון שהכרתי השבוע בזכות שרון רז. הוא קנה אותו בקסטה בזמן שהוא יצא. שיר יפה The Cure - The Exploding Boy
וזהו...תאכלו מכל פירות הארץ ולא רק חלב החיים יפים והמוסיקה פרימיום
כל הדיבורים על דפש מוד בכלל השכיחו ממני לכמה מוזיקה חדשה ומגוונת הקשבתי בשבוע האחרון. אה ..אתם גם רוצים ? אין בעיה ! אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום. הכל מכל וכל. רק תבחרו !
These New Puritans - חדש !
שיר חדש לפוריטנים החדשים. ניגשתי בחששות מסויימים.. אבל זה שיר טוב והם עדין טובים מאד. מעודן ומדוייק. כשמגיעה החצוצרה לקראת הסוף אני נמס כולי. זה חם על קר זה שקט על רגש.
Sharon Jones & the Dap-Kings - Retreat!
לפני שאיימי ווינהאוס הפכה לקדושה ולפני שאדל הפכה לזמרת הפופ המצליחה ביותר כיום, שרון ג'ונס כבר הקליטה אלבומי סול רטרו סיקסטיז מוקצעים. הנה שיר חדש שלה שנשמע כאילו ריי צ'ארלס כתב אותו אתמול
Tame Impala - Prototype (Outkast cover)
אני לא חסיד גדול של קאברים. אבל השבוע נתקלתי בערוץ נחמד ביוטיוב שנקרא Like a Version שבו מוזיקאים מעולים עושים קאברים חי באולפן. למשל Metric עושים קאבר מעולה לווילי נלסון. (אמיל היינס צודקת זה שיר פשוט שנשמע מושלם). וגם טיים אימפאלה עושים קאבר לאחד השירים המעולים של האאוטקאסט.
PERE UBU - חדש !
פר אובו. הוציאו את אחד האלבומים המעניינים והטובים של השנה. אם אתם לא מכירים אותם מקודם, קשה לי להאמין שתאהבו את האלבום הזה. אבל אם אתם ככן, אז לא תתאכזבו. כאן הם בהופעה טריה עם אחד השירים היותר טובים באלבום. זה חי וזה זז: PERE UBU Musicians Are Scum Live Bush Hall 23.04.2013
David Bowie - חדש !
הקליפ המדובר של השבוע שייך לדיויד בואי שמשחק אותה מדונה. אולי הגיל שלו 6(6)6 הכריח אותה לעשות קליפ כזה שהוא חילול קודש אחד גדול. אם זה היה על הדת היהודית היו אומרים שהוא אנטישמי.
David Bowie - The Next Day
Daft Punk + ג'ורג'יו מורדר = דיסקו
ג'ורג'יו מורדר אחראי להכנסת הסינטיסייזרים והאלקטרוניקה למוזיקה הרוק והוא מתארח גם באלבום שבדרך של Daft Punk. במיוחד לכבוד כך נערך עמו ראיון. שבו הוא מספר קצת על ההיסטוריה וגם על שיתוף הפעולה עם דאפט פאנק. קצת מוזר לראות זקן איטלקי חביב מדבר על מועדונים באיביזה כמו לאונרד ברנשטיין על התזמורת הסימפונית של אוסטריה. אבל בעיקר כבוד ! Daft Punk | Random Access Memories | The Collaborators: Giorgio Moroder
ואם כבר אז כך נראה הקליפ של הלהיט העכשווי. ספייס דיסקו נוצץ
Fitz And The Tantrums - חדש !
רק בשביל למצות את עניין הפופ בפוסט הזה. בפינת מייק בוגן הפעם: Fitz And The Tantrums מלוס אנג'לס. נשמעים קצת כמו דאריל הול וג'ון אוטס. אם אתם אוהבים לבבות נאון ורודים. אז האלבום הזה בשבילכם.
Comeback Kid live at the Koro, Israel 9/5/13
לפעמים מספיק הופעה אחת בשביל לנתץ את כל מה שחשבת על מוזיקת מטאל. נראה לי שהייתי נהנה מזה. מתחת לראדר היה צריך להתקיים אתמול פסטיבל Spring Break. פסטיבל מטאל עם להקות מחו"ל שבסופו של דבר בוטל מסיבות טכניות של הגברה, אבטחה ועוד. במקום זה להקת Comeback Kid הופיעו במועדון קורו. נשבע לכם שלא הכרתי קודם. אבל הקשבתי עד הסוף, ואני בטוח שהייתי נהנה מאד מהופעה כזו. כולל הסטייג' דייוינג.
פסטיבל הג'אז בתל-אביב - 29 במאי
לעומת זאת, פסטיבל הג'אז בתל-אביב, לא בוטל ! הפסטיבל, שיתקיים בסינמטק תל אביב, ייפתח ב-29 במאי ויימשך שלושה ימים. האורח הבולט יהיה הסקסופוניסט האמריקאי המעולה גארי בארץ, שניגן בין השאר בהרכבים של צ'ארלס מינגוס, ארט בלייקי ומיילס דייוויס והוציא עשרות אלבומים כמנהיג הרכב משלו, ששילב הארד־בופ, סול, פאנק ומוסיקה אפריקאית [קישור]
שלמה גרוניך - חדש !
נפרגן לשלמה גרוניך שהוציא קליפ אנימציה חדש ומגניב.
שלמה גרוניך - בנאליה לפני השקיעה
Beaches - חדש !
עוד קליפ אנימציה. להקת בנות. דרים פופ כזה. שיר חדש לקראת אלבום חדש. Beaches - Send Them Away
הרולינג סטונס וטום וייטס בהופעה
אין לזה באמת ערך אומנותי או בידורי רב מידי. זה יותר בקטע סלבריטאי נטו. טום וויטס מתארח בהופעה של הרולינג סטונס. מצד אחד: איך זה הולך ביחד ? מצד שני: זה הולך מצויין ביחד ! Rolling Stones with Tom Waits - Little Red Rooster
המחאה חוזרת
המחאה הזו קצת פיספסה את מטרותיה. יותר מידי סיבות להיות מבואס מזה שאין כסף ופחות מידי אפשרויות לשינוי. אם היו מתמקדים רק בהוזלת מחירי הדיור יכול להיות שהיה יוצא מזה משהו. אבל במקום זה קיבלנו את יאיר לפיד כשר אוצר. כל זאת ועוד התקשר לי לשיר הזה ששמעתי השבוע בביצוע הזה. עם הסולו האדיר של תום מורלו. Bruce Springsteen & Tom Morello - The ghost of Tom Joad
ובנימה אופטימית זו נסיים.. החיים יפים והמוסיקה פרימיום
הלהקה הכי טובה בעולם הופיעה אמש בפארק הירקון, והיא נתנה הופעה מעולה ! כבר בשיר השלישי אפשר היה להבין שנלמדו כל לקחי ההופעה הקודמת - אין ספק שפארק הירקון הוא מקום מצויין להופעות, בעוד שאצטדיון רמת-גן הזוועתי לא מיועד לכך. ב-2009 הם נתנו על ההתחלה איזה שבעה שירים מהאלבום הקודם והבעייתי שלהם, מה שעיצבן הרבה מאד אנשים. הפעם הם נתנו שני שירים מהאלבום החדש והטוב שלהם, ואחר-כך התחילו לשלב שירים מכל הזמנים. אני ניחשתי, כבר בשלב הזה, שבהדרן יהיה I Just Can Get Enough.
במסכי הוידאו אפשר היה לראות לא רק את הוידאו-ארט (שכלל בגלל המשחק עם המשולשים, אפקט של מגן-דוד-אדום) אלא גם את הלהקה מופיעה, וזה היה שידרוג רציני ! כך אפשר היה לראות את דייב גהאן מגיח בתחילת המופע, מזיע כולו, כמו שילוב מנצח של איגי פופ ומיק ג'אגר. יכול להיות שהוא לא רגיל למזג-האויר בישראל, אבל עדין לא לח ולא דביק ולא קיץ בכלל. לי נראה (ולא רק לי) שהוא התחיל את האקסטזה עוד לפני שהוא עלה לבמה, אבל מה אני מבין בזה. כשהוא שר לקראת סוף ההופעה את המילים של Never Let Me Down Again, הרגשתי שאני מבין אותו יותר מאי-פעם. בהמשך אפשר היה לראות גם מרטין גור שר בסולו אינטימי את Home שהיה לאחד משיאי הערב. אפשר היה לראות גם כמה הם התבגרו. היחיד שנראה נורמלי הוא אנדרו פלטשר. דייב גהאן נראה כמו כלב מוכה, ומרטין גור מתחיל להראות כמו קית' ריצ'ארד - מאופר עד לק שחור בקצות האצבעות שלו. קצת כמו שהיו מתאפרים פעם שחקנים בתיאטרון כדי שיראו אותם מרחוק. (נראה שהעל-מודע שלי מתעקש להשוות אותם כל הזמן לרולינגסטונס, כך נראה..)
אבל שלא תחשבו שאני מתלונן או משהו כזה, היתה הופעה מעולה ! היו כמעט כל הלהיטים, למעט Strangelove לא חסר לי כלום. השיא הנוסף של הערב היה Personal Jesus. שבו הקהל השתלהב (למטה יש קליפ). עוד לקח של דפש מוד מההופעה הקודמת בארץ היה לפלרטט עם הקהל. אנחנו צריכים את זה, זה חלק מההסכם שלנו עם כל מי שמופיע פה (וזה הסכם כתוב ! ואם שוקי וייס לא כותב את זה בחוזה ההפקה שלו עם אומנים אז שיכתוב !) - אתם יכולים לנגן מה שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים, רק תראו לנו קצת יחס חם, פה ושם. כל הזמן דורכים עלינו כל העולם ואישתו...אז, אם כבר הגעתם עד הלום, תנו יחס, ותראו איזה שפוטים שלכם אנחנו נהיה. אז היה 'שלום תל-אביב' כמה פעמים (לא יודע למה אומנים לא אומרים 'שלום ישראל !' או לפחת 'שלום תל-אביב-יפו', אבל מילא), וגם 'איפה אתם' (עשה שיעורים אצל שלומי סרנגה) וכמובן 'תודה רבה'. היו גם הפעלות, ידיים מצד לצד, יותר טוב מעודד אמר להרים ידיים. וכאמור, אפילו I just Can Get Enough שהיה כמו ממתק שנותנים לילד. אני בטוח שבאף מקום אחר בעולם לא היו כל-כך מבסטונים מהשיר הזה כמונו.
במהלך ההופעה היתה בעיקר אוירה שמחה, אבל היו גם כמה שירים שקטים שמרטין גור שר ברוך עם ליווי מינמלי, והיה גם שירים כמו Barrel of a Gun שמאיזה זוית שלא תראו את זה הפכו את המעמד לקצת יותר רציני ממסיבת חוף. לידי עמד ילד כבן 10 עם ההורים שלו, ואני פיניתי לו מקום. אפילו הרמתי אותו במו ידיי כדי שיוכל לראות קצת את הבמה. חששתי קצת מהערפל הזה במישור החוף שמדברים עליו כבר כמה ימים, אבל מה שהפריע לי לראות את ההופעה הוא בלוק בצורת בן-אדם, עם צוואר קצר וראש קירח שהצליח להסתיר חלקים שווים ביותר מההופעה. אני בטוח שאם הייתי מכיר אותו זה היה פחות מפריע לי. יש לי כמה חברים עם ראש קירח שגם כשהם עומדים לפני זה לא מפריע לי. המחיר העיקרי שרוב הקהל היה צריך לשלם הוא להקשיב כמעט לכל שירי האלבום החדש דפש מוד. אני מאד אוהב את האלבום, וכבר מכיר אותו היטב, כך שההנאה שלי היתה כמעט צרופה. מסתבר שאני לא היחידי
.
פתיחה
טוב. אני כותב את הרשומה הזו בפעם השניה. אז תעריכו. נמחקה לי ...ועכשיו אני משחזר אותה. מקווה שתהנו :)
הוא והיא
She & Him - חדש! זואי דשנל השנויה במחלוקת יחד עם M. Ward באלבום שלישי (או רביעי) שנקרא Volume 3. עם הזמן מסתבר שזה יותר אלבום של זואי דשנל וש-M. Ward הוא יותר בתפקיד המפיק המלווה. את רוב השירים היא כותבת וזה נשמע טוב יותר מתמיד. יותר ביץ' בוייז ויותר בכרך. דרך נפלאה לפתוח את הקיץ בשירים עם רוח סקסטיז שמחיים וגם אפורים לפעמים. זה שיר להיט מתוכו She & Him - Together
Small Black - חדש !
עשור שלם דישדשנו בלי לייצר שום דבר חדש. והנה בשנת 2010 נולד אחרי הריון ארוך (בן 10 שנים!) ובמזל טוב הצ'ילווייב. כמו בכל ז'אנר גם כאן היו דברים יותר טובים ופחות. סאמל בלאק היו מהמועדפים עלי. ועכשיו יש להם אלבום חדש מתוכו שיר חדש ומעולה שלא נותר ממנו כמעט שום קרירות גלית. Small Black - No Strange
מה זה שחור קטן וגדול ?
Local Natives - חדש !
מיקס חדש לשיר מתחילת השנה של הלוקאל נייטיבז. לקראת הופעה באוסטרליה הם העבירו את השיר למיקס אצל PVT המקומיים. שהוסיפו תופים אפריקאים אלקטרונים שמשנים את כל השיר
Eluvium - חדש !
אלבום שביעי וכפול ליוצר האמביאנט מפורטלנד, אורגון. ככל שהקטע הנפלא הזה מתפתח הוא נעשה יותר ארוך :) Eluvium - Don't Get Any Closer
ועוד המלצה של מייק בוגן
Andy Cato - Florence To Rome
מחצית מגרוב ארמדה הוציא אלבום בכורה, מייק אומר שזהו אלבום מסע שעובד מצויין בלילה או בנסיעה בכבישי אירופה הקרירה אבל גם בימים חמים שכאלה מקרר את הגוף והנשמה. קשה לבחור קטע אחד אבל האלבום כולו הועלה פה לטיוב Andy Cato - Florence To Rome
The Pretenders rockpalast 1981
ולסיום הופעה מצויינת של הפריטנדרז משנת 1981. לפעמים רפרטואר הרבה פחות חשוב מאנרגיות The Pretenders rockpalast 1981
וזהו..היו פה גם צחוקים וזה..אבל הכל נמחק. לא נורא. הכל לטובה. העיקר ש.. החיים יפים והמוסיקה פרימיום
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
