יש שני קריטריונים מבחינתי לאלבום טוב: שירים בלתי נשכחים או מסע לעולם אחר, כמו שסרט לוקח אותך, כמו ספר טוב, כמו חלום, כמו מציאות חלופית. מבחינתי מספיק אחד מהשניים בשביל שזה יהיה אלבום ששווה. כשאתה שומע שיר ואתה לא מבין איך העולם היה קיים בלעדיו, או שלחילופין אתה מרגיש שהוא היה שם תמיד, במגוון האפשריות האינסופיות של הקוסמוס הרוחני, אתה מבין שזו אדמה וארץ שרק היה צריך להגיע אליה, אבל היא היתה שם תמיד. זה לא קורה עם כל השירים בעולם. יש הרבה שירים שאתה מרגיש שהם מומצאים. כמו איים מלאכותיים. כמו בתים מדורגים. זה לאו דווקא עושה אותם ללא יפים. זה פשוט עושה אותם לפחות טבעיים. לילדי מבחנה של המוזיקה.
היום אני רוצה לכתוב על שני אלבומים כאלה שכמה שהם שונים, אני מרגיש שאני עובר איתם את אותו התהליך. בשניהם יש שירים בלתי נשכחים. אבל בעיקר שניהם מעבירים אותך חוויה.Kurt Vile -Wakin on a Pretty Daze
זהו אלבום הסולו החמישי של וייל אבל הוא השני אחרי אלבומו המצליח מ-2011 Smoke Ring for My Halo. אומרים שמוזיקה אמריקאית היא הדרך הטובה ביותר לעבור נסיעות בארצות הברית. אומרים שרק כשאתה נוסע בכבישי ארצות הברית אתה יכול להבין את המוזיקה הזאת. המיזוג המושלם בין פולק לרוק, עם מקצבים המותאמים בדיוק למהירות 65 מייל לשעה, בולמי זעזועים רכים מידי, והגה כוח רך. שני אלבומים שכאלה שהקשבתי להם לאחרונה בהמלצת אורי דביר - Huevos של Meat Puppets ו – Green River של CCR קרידס קלירווטר ריוויול - הם דוגמאות מצויינות. ונשאלת השאלה מה בכלל אפשר עוד לחדש באמריקנה ? שני האלבומים האלה, לדוגמא, יצאו ב-69 וב- 87, והם די מושלמים. ההבדל העיקרי הוא ש- Wakin on a Pretty Daze של קורט וייל הוא אלבום מדכא לכל הדעות. אלבום מצויין, אלבום מעולה, אבל לוקח אותך למטה... יותר למטה משם. וייל מספר שהוא הקשיב לדברים מדפרסים כשהוא כתב את האלבום הזה, ביניהם השיר Are 'Friends' Electric? של Gary Numan - נתון לא ממש ברור מאליו. מצד שני הוא אומר שאלה שירים על החיים רגילים. במובן הזה יש כאן המשך של המסורת וההשפעה של ברוס ספרינסטין, שהעביר את הרוקנרול מזוהר הנעורים, האלביס פרסלי, אל עבר Darkness at the edge of town. אני אהבתי את "להתעורר עם הלם משמעותי" יותר מ-"טבעות עשן להילה שלי", הקודם. משהו במרקמים ובטקסטורות הגיטרות הפריע לי באלבום הקודם. מהבחינה הזו הפשטות של החדש יותר נעימה לי. מצד שני זו חוויה לא קלה. אתה חושב שאתה מקשיב לאלבום. שאתה המרכז, ושהאלבום נועד לשרת את הווייתך, אבל באיזו נקודה המצב מתהפך, ואתה מתמסר לו, והוא עושה בך מה שהוא חושב לנכון. הקשבתי לאלבום הזה הרבה לפני שבועיים, כשירדו קצת גשמים, אז הוא אפילו יותר התאים.
הנה דוגמא אחת ליופי המדכא הזה. ואל תתרשמו מהבייבי פייס הזה. הוא יסובב אתכם ויהלום ברוחכם היטב:
Kurt Vile - Never Run Away
המשך יבוא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה