 |
| אל תדאגי אמא זה רק יתוש שמדגדג נורא (כן, בטח) |
יש שני קריטריונים מבחינתי לאלבום טוב: שירים בלתי נשכחים או מסע לעולם אחר, כמו שסרט לוקח אותך, כמו ספר טוב, כמו חלום, כמו מציאות חלופית. מבחינתי מספיק אחד מהשניים בשביל שזה יהיה אלבום ששווה. כשאתה שומע שיר ואתה לא מבין איך העולם היה קיים בלעדיו, או שלחילופין אתה מרגיש שהוא היה שם תמיד, במגוון האפשריות האינסופיות של הקוסמוס הרוחני, אתה מבין שזו אדמה וארץ שרק היה צריך להגיע אליה, אבל היא היתה שם תמיד. זה לא קורה עם כל השירים בעולם. יש הרבה שירים שאתה מרגיש שהם מומצאים. כמו איים מלאכותיים. כמו בתים מדורגים. זה לאו דווקא עושה אותם ללא יפים. זה פשוט עושה אותם לפחות טבעיים. לילדי מבחנה של המוזיקה.היום אני רוצה לכתוב על שני אלבומים כאלה שכמה שהם שונים, אני מרגיש שאני עובר איתם את אותו התהליך. בשניהם יש שירים בלתי נשכחים. אבל בעיקר שניהם מעבירים אותך חוויה.
Yeah Yeah Yeahs – Mosquito
אם קורט וייל מזדחל אליך, ומשתלט עליך, ללא התרעה מוקדמת. הרי מוסקיטו של יה יה יהז עושה בדיוק ההיפך. הוא די במוצהר מודיע שהוא הולך למצוץ לך את הדם כמו יתוש. שהוא יקח אותך לבמה קברטית, שעליה תעלה כריסטי היינד, מחופשת לקליאופטרה, ומאופרת לנינה האגן, ושתשיר בקולי קולות (כבר על הפתיחה) כמו אדל, אם צריך. אני לא עקבתי בדיוק אחרי הסיפור של האלבום הזה, ברור שזה אלבום קונספט, ברור שיש כאן הצגה. די קירקסית וטובה. זה לא אלבום קזואל בכלל, הוא לא מדבר על היום יום כמו קורט וייל. להיפך הוא היציאה להצגה. Mosquito משופע בשירים בלתי נשכחים, למשל Buried Alive עם הראפ של ד"ר אוקטגון, או Despair הנצחונים. אפשר להבין שכל ה-או אה שכאן עלול היה להיות יותר שיטחי. אבל באמת שהשירים יפים ומרגשים. למשל Always שמלטף לך את הלב בכל רגע, וגם Wedding Song המסיים. זהו אלבום, שעם כל עולם הדימיון הסכיזופרני שהוא מכיל, הוא אלבום שלוקח את הלהקה צעד אחד קדימה לעבר המיינסטרים. בראיון עימו מספר Zinner, אחד מחברי הלהקה, שהם ניסו לעשות שירים עם ליווי מינמלי. הרבה שירים אכן מתחילים כמו Subway בניסיון להיות The XX אבל בדרך-כלל הם מתפתחים ונעשים גדולים עד בומבסטים והימנונים. אין לי ספק ש- Sacrilege עם הסיומת הגוספלית שלו יתחרה כאחד השירים הפופלרים במצעדי הפזמונים השנה (יש לי מקום גם למילים עתיקות כאן). אבל בסופו של דבר שיר הנושא מוסקיטו נותן את הטון לשיגעון של האלבום.
אני גדלתי בפתח-תקווה. חצי מחומר הלימודים בבית ספר היסודי הוקדש לייבוש הביצות, הדברת הקדחת והיתושים. זה לא עוזר עכשיו בקיץ. יתוש אחד יכול לעקוץ אותי בלי רחמים, וכל האגדות על יואל משה סלומון לא יעזרו. להיפך הם רק גדלו במשך המאה ומשהו שנה שעברו. האבולוציה ודרווין שכללו אותם יתר על המידה. במיוחד היתושים של פתח-תקוה.
שורה תחתונה: אלבום טוב, למרות הפוזה. וממש לא חייבים לקלף אותה. היא חלק אינטגרלי מהחוויה.
Yeah Yeah Yeahs – Mosquito
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה