"דארק אייטיז" הוא מושג יחסית חדש שאמור לתאר סצינה מסויימת של מוסיקה ותת-תרבות שהיתה קיימת בתל-אביב בשנות השמונים (ואולי גם באירופה). כל מי שיצא למועדונים הנכונים (הפינגווין והליקוויד וכו'..) התלבש בשחור, והקשיב למוסיקת פוסט-פאנק ניו-וייב לכיוון הגוטי .דוגמאות נבחרות הן הלהקות: טוקסידו מון מסן פרנסיסקו, ובאוהאוס שמאנגליה. כל זה התנהל כמובן במקביל להיפ-הופ ההארד-רוק, האינדי הנאו-רומנטיקה, הניו-וייב האלקטרוני , היורופופ ומייקל ג'קסון. מה שאופייני ללהקות הניו-וייב הגוטי האלה שהם נשמעו כמו איזה אבולוציה של דיוויד בואי בתקופה שהוא ובריאן אינו עשו אלבומים בברלין, באמצע שנות השיבעים, בהשפעת הקראוט רוק. לפיטר מרפי גם היה קול שהזכיר את דיוויד בואי. מי שאהב את המוסיקה הזו אז יכל לאורך השנים ועד היום למצוא להקות שמתאימות לצביון הזה. הדוגמא האחרונה והמעולה שהגיעה לאוזניי היא Moonface. שהוציאו אלבום השנה בשם הארוך Heartbreaking Bravery . אלבום די קומנקטיבי וכייפי מאד. למעשה Moonface הוא שם להקה שהיא פרוייקט שצד של Spencer Krug מלהקת Wolf Parade הקנדית. לא הייתי מנחש זאת לבד, למרות שבדיעבד ברורה ההשפעה.
יש שירים שאפשר להקשיב להם רק בדרך אל הים, אך נדמה שיש הרבה יותר מוסיקה שמתאימה ללילה ויותר מכך שירים שמתאימים לחורף. יכול להיות שזו רק אשליה, כי יש כל-כך מעט גשם בארצנו, כך שמיד עם בוא היורה אנחנו מוציאים מהארון לא רק את בגדי החורף והמטריות, אלא גם את כל שירי הגשם במעין תחושה של חגיגיות. קצת כמו פסח, קצת כמו אביב, וכך יוצא שבתחילת כל חורף יש יותר תחושה של התחדשות מאשר התכנסות.
אז הפעם בנבדק ונמצא פרימיום בהגשה חורפית. לא לגמריי אבל די...
Foals - Inhaler
הבלוג הזה מזוהה עם להקת Foals, התענוג כולו שלי. השבוע הסתבר לי שיש להם חצי מיליון עוקבים בפייסבוק, ואני מי אני מה אני איפה אני, ולכן ביום הראשון שהם הוציאו את השיר הזה היו לו כבר 122 אלף צפיות. אני מניח שהם לקראת אלבום חדש, שיר חדש וקליפ חדש שנשמע יותר רוקי ויותר גרובי, ועדין ...זה הם. אני נהנה מכל רגע [ותודה לשמחה שטרסלר שחגג השבוע יום הולדת וגם שלח לי את השיר להאזנה]
Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards
אני אוהב מאד את הבלוג "לגדול אחורה" של גלי גונן. השפיע עלי מאד בשנה האחרונה, ואני ממליץ לכם עליו שוב. אני גם אוהב את האלבום החדש של Tame Impala ועכשיו יש להם קליפ חדש לשיר הכי להיט באלבום, מרגיש כמו לגדול אחורה כזה. Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards
King Krule - Rock Bottom
קינג קרול הורס אותי עם הקול העמוק שלו. האנגלי והמדוייק שמזכיר לי כל-כך את בילי בראג. הוא זמר יוצר וכל מה ששמעתי ממנו עד עכשיו מחזיר אותי לנקודה מסויימת בתחילת שנות השמונים שבה טרייס ת'ורן שרה וטרי הול ניגן ופריאב ספראוט גם.
The Rolling Stones - One More Shot
עוד שיר חדש לרולינג סטונס לקראת אלבום האוסף גרררר. הנוסחא הידועה עובדת. כשמממתינים כל-כך הרבה זמן לשיר חדש של הרולינג סטונס, אז קשה לומר שהם שחוקים. למרות שאפשר היה לקוות ליותר The Rolling Stones - One More Shot
Lou Reed - Halloween Parade
השבוע היה חג ההלווין, וזה השיר הכי טוב שאני מכיר לחג הזה. מתוך תקליט אהוב של לו ריד. שקניתי יום אחרי שהוא יצא Lou Reed - Halloween Parade
Patti Smith מראיינת את Neil Young
פתי סמית' וניל יאנג כתבו ספרים השנה, וכך יצא שהם נפגשו בכנס האמריקני BOOK EXPO AMERICA שבו פטי סמית' כביכול מראיינת את ניל יאנג, אבל בתכלס הם משוחחים כמו חברים ותיקים. הם שני אנשים כאלה מקסימים והם מדברים על ויטנאם, על איך שיר נולד, על כלי נגינה, על סאונד ,על הופעות, על אופן צריכת המוזיקה בימינו, על חלומות ועל עישון...שווה כל רגע, ומזכיר לנו למה, בכל זאת, ולמרות הכל, טוב שאובמה, שמייצג יותר את אמריקה הזאת, ניצח השבוע בבחירות.
היפה והחיה
לנועה שמר יש הרכב שנקרא היפה והחיה ויש להם EP חדש, היא מלחינה אחרים כותבים גם את המילים. אהבתי את השיר הזה. מדבר אלי..
Brian ENO - LUX
את זה בכוונה השארתי לסוף. בריאן אינו מוציא אלבומים איטיים בקצב מטורף. אמביינט ועוד אמביינט ועוד אמביינט. אני אין לי הרבה סבלנות אבל יש בי סקרנות, והמליצו לי מאד על האלבום האחרון שלו LUX. נעשה ונשמע, מקסימום.. Brian ENO - LUX
כמעט סוף שנה, וכבר לא יוצאים יותר מידי אלבומים חדשים טובים. אני בטוח שפיספתי כמה לאורך השנה הזו, אבל בגדול הקשבתי לכל מה שרציתי להקשיב והיה יופי. אז יוצא שהתקופה הזו היא תקופה מצויינת להקשיב לאלבומים קלאסים, ובכל מקרה אני מקשיב כל הזמן לאלבומים מעולים מתקופות שונות והגיע הזמן לתת לזה מקום כאן בבלוג (ואל תדאגו המוטו של הבלוג הזה נשאר תמיד: המוסיקה הכי טובה והכי חדשה שיש היום בעולם).
יש אנשים שיש להם חשבונות עם אלוהים. איתי ברוך השם הוא יצא בסדר, עד עכשיו לא נעלמו מחיי אנשים יקרים ואהובים (טפו טפו טפו) שיחיו כולם עד 120. וגם בסך הכל הוא היה הוגן איתי בכל השאר... אבל יש לי חשבון גדול עם הזמן. זה לא רק מאז חוויתי את משבר גיל ה-40, זה מימים ימימה. אני כל הזמן מרגיש שהייתי יכול לעשות עוד דברים בחיי ופספסתי. ויש גם המון אלבומים שפספסתי. בעיקר משנות התישעים, אבל לא רק. אז עכשיו אני מקשיב להם בהנאה מרובה. היתרון בלא לשמוע אלבומים בזמן אמת הוא שבפרספקטיבה של זמן הרבה יותר ברור מה טוב ומה לא, ולמה כדאי מאד להקשיב, ומה לא חייבים. הסכנה היא כמובן בהתיישנות החומר, העולם מתקדם, הקונטסט משתנה ולא כל מה שהיה חדשני ומלהיב בזמנו, נשמע עדין מלהיב. אפשר אפילו להגיד שכל אלמנט של חדשנות שהיה נכון בעבר מאבד מערכו אם לא הקשבת לאלבום בתקופה הרלוונטית לחדשנות שהוא יצר. מה שנשאר זו המוסיקה בהקשר האל-זמני שלה. לטוב או לרע.
אז בזמן האחרון התחלתי להקשיב לבלר יותר ויותר מבלי לחקור יותר מידי מדוע זה קורה לי. ואז שמתי לב שבעצם יצאה להם קופסה לרגל 21 שנות פעילות. הקופסא מכילה בנוסף לכל האלבומים שלהם גם 3.5 שעות של בונוסים וקטעים נדירים, וגם די.וי.די עם תמונות והופעות. בעיקר למעריצי הלהקה השרופים. אני ראיתי בכך הזדמנות להקשיב להם ביסודיות. בזמן אמת לא התלהבתי מהם יותר מידי, קניתי את אלבום הבכורה שלהם Leisure (והיום אני אוהב אותו אף יותר), אבל אהבתי יותר את אואזיס, המתחנפים לאוזן.
אני חושב שמעריצי הלהקה מתחלקים בין אלה שאוהבים הכי הרבה את Modern Life is Rubbish לבין אלה שמעדיפים את Parklife. באופן אישי אני נהנה מאד להקשיב האחרון שהם הוציאו Think Tank . זה היה בשנת 2003, כנראה שבכל זאת אני מתחבר יותר לסחורה הכי טריה שיש.
פולק תמיד מקשר לי לקאנטרי ליער ולשדות חיטה יבשים. והנה להקה בשם Woods אפשר היה לצפות שהם ינגנו מטאל, אבל לא ! הם מנגנים פולק. סתם..הרי ברור שאם אין משהו שקשור למוות על גולגלותיו אין מדובר בלהקת מטאל.
הפולק של Woods נגוע בפריחצוצים של רעש מתוק, כדי להדגיש את אוירת ההום-מייד שלו. זה לא פולק של מרכז אמריקה אלא מברוקלין. הלהקה הזו קיימת משנת 2005 וזהו אלבומם החמישי. שנקרא Bend Beyond. האזנה שלי למוסיקה נעה בין התאווה לחדשנות, מצד האחד, לבין הרצון להקשיב לדברים שנעימים באוזן. והם עושים שירים נעימים Woods האלה. מזכירים לי את Band of Hourses רק פחות. הקשבתי להם הרבה בשבועיים האחרונים בעיקר בבוקר בדרך לעבודה. מסוג האלבומים שאתה מקשיב להם יור משאתה מצפה. אני לא נוהג לדרג אלבומים, אבל אתם מבינים לבד שזה ב- 3.5 כוכבים מתוך 5.
אינטרנט זה בשביל פנטזיות. מאז שהוא קיים, האינטרנט משמש מצע לפנטזיות. לא למימוש פנטזיות, אלא ליצירתם. מעצם מהותו כדבר וירטואלי ושאינו ממשי, הוא משאיר את הפנטזיות כמציאות מתמשכת. גם האפשרות לדבוק באנונימיות מאפשר לפנטז עולם צללים עשיר. מה שהתחיל מפנטזיות על מין התפתח לרשתות חברתיות שבהם אנחנו מפנטזים על אוכל ועל צדק חברתי ועל זה שיש לנו חברים. אפילו יצאה מזה מחאה לפני שנה וקצת..מחאה מפונטזת שנשארה וירטואלית - היחיד שהרוויח ממנה הוא צוקרברג. זה גם המקום לפתח את האלטר אגו שלנו ולפנטז שאנחנו שנונים וחכמים, אפשר גם לפתוח בלוג ולפנטז שאנחנו מלכי העולם ו/או יודעים לכתוב.
פתיחה 2
רק לפני כמה שנים ליהג ולעג אמנון אברמוביץ' למשה כחלון שנבחר למקום יותר מידי גבוה לרשימת הכנסת של הליכוד. כחלון נבחר במרכז הליכוד, ולא בפריימריז, ואברמובי'ץ אמר עליו שהוא בחור נחמד, אבל מה הוא יכול להועיל כחבר כנסת עם ניסיונו כבעל חנות למוצרי חשמל (או משהו כזה..). מאז כחלון הוכיח שהוא שם בזכות ולא בחסד, ושאפשר גם ממשרה די שולית , של שר תקשורת, לייצר מהפכות, אם אתה סוחר טוב. מאז ומתמיד השמאל הישראלי היה יותר אידיאליסטי והימין, יותר סוחרים טובים, ולדעתי זה באמת כל ההבדל היום בין ימין לשמאל. הימין נתפס כמי שמייצג את הצד של העם במשא ומתן מול הפלשתינאים/ העובדים הזרים/ אובמה, ואם ליברמן (שרון החדש ?) אומר שאפשר להחזיר את השטחים תמורת שלום, אז זה בסדר. השמאל, לעומת זאת, נתפס בעייני בוחרי הימין כפראיירים, פנטזיונרים, ילדים תמימים שלא בשלים באמת להתמודד עם המציאות, ובוודאי לא עם משימות כבדות כמו חתימת חוזה שלום או יציאה למלחמה. אז ע"פ הסקרים האחרונים למשה כחלון 13 מנדטים. זה לא פשיטת רגל של הדמוקרטיה, אבל זו בהחלט מראה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו ולא מאמינים לשיטה. יש מספיק גורמים שאחראים לכך, כמו שרון שנבחר לעשות דבר אחד ועשה דבר אחר, וגם כל מפלגות המרכז שהתפוגגו אחת אחרי השניה. מה שהעם שלנו מחפש היום יותר מתמיד זה פנטזיה של מנהיג. באין אף אובמה בנמצא אנחנו מסתפקים בלפיד, בליברמן, בסתיו שפיר ובמשה כחלון. כל אחד לפי טעמו, כל אחד לפי מוצאו, כל אחד לפי מה שהוא הכי מזדהה איתו.
פתיחה 3
מוסיקה היא הפנטזיה והמציאות גם יחד. כשאנחנו מקשיבים לה היא מרוממת וגורמת לנו להרגיש. אנחנו חשים אותה, אבל היא כולה רוח. כולה תנודות אויר ובייטים שהופכים לביטים ; הקשבתי לכל-כך הרבה דברים בזמן האחרון. אני אנסה להעביר לכם את זה בשבוע הקרוב ככל שאוכל. וכמובן, ככל שתוכלו אתם. אתם מוזמנים להישאר ולהקשיב.
The Jesus & Mary Chain, Tel Aviv
ההופעה שלהם בבארבי לפני שבועיים לוותה ברגשות מעורבים של מעריצים ותיקים. לרבים זה היה מימוש של פנטזיה אשר לווה באכזבה. בכל זאת, הבנתי שהם נהנו ולא היו מוותרים על זה. והנה עכשיו אפשר לראות את כל ההופעה ביוטיוב. [קישור]
IROCKE - פורטל הופעות חדש.
עוד לא הייתי בהופעת הולגרמה של ג'ימי הנדריקס. וגם לא תוכלו למצוא אותה ב-IROCK אבל תוכלו למצוא שם אלף הופעות אחרות שאפשר לפנטז אותם און ליין. אתר חדש שדורש הרשמה למי מכם שמעוניין לראות את ההופעות הכי טריות שיש. כשחושבים על זה, בעצם, כל הופעה אמורה להיות איזה מימוש של פנטזיה. אני באופן אישי מאד נהנה להקשיב לאלבומים. מאז שנות השישים אלבומים הם קצת מבויימים, אבל במקור הם היו דרך לנגן אצלך בבית הקלטה של הופעה בת שיר אחד או יותר. [קישור].
אלבום בהזרמה - Charles Mingus צ'ארלס מינגוס הוא בסיסט. לכאורה בס הוא לא כלי נגינה שממנו צומחים מלחינים או מוזיקאים גדולים. אבל הוא, וגם פול מקרטני וערן צור מוכיחים אחרת. לא יודע איך זה שתמיד מוצאים עוד קטעים נדירים מוקלטים, כנראה שהחבר'ה האלה נתנו הרבה עבודה והרבה הופעות. בכל מקרה זה יוצא עכשיו וזה ממש כיף להקשיב: Charles Mingus - The Jazz Workshop Concerts, 1964-65
OX4 - האוקספורדים
כל הלהקות הישראליות מפנטזות בזמן האחרון שהן להקות בינלאומיות. לפעמים זה גם מצליח להם. למשל האוקספורדים שנשמעים ממש טוב.
Benjamin Gibbard - Teardrop Windows
בנימין גילברד מקאב פור קיוטי. לא משעמם רק אותי, אלא גם את עצמו. לפחות הוא מצליח לעשות מזה קליפ הומוריסטי שבו הוא יורד על עצמו ומפנטז שהוא "רע". במובן הטוב של המילה. Benjamin Gibbard - Teardrop Windows
Das Racist - Girl Das Racist - Girl
מאז ומתמיד אהבתי בחורות במיני. אני זוכר יום עצמאות אחד שהייתי בכיתה ז' נסענו לתל-אביב העיר הגדולה. היה מאד שמח וקרנבלי ואז ראינו שלוש בחורות עם מיני מאד מאד קצר..אפילן החלפנו איתם כמה מילים לא זוכר מה..זה היה בצחוק... יש למיני פרופורציות אחרות לגמריי כשאתה בגובה אחר. ומיני זה גם תמצית כל הקליפ החמוד הבא, באוירת רטרו לאיינטיז. פנטזיה בצחוקיה
Taylor Swift - Mine
הבת שלי מקשיבה בריפיט לאלבום החדש של טיילור סוויפט. תופעה מוזיקלית ששווה התייחסות. היא שברה השבוע את השיא של אמינם מלפני 12 שנה כשאלבום הבכורה שלה מכר 1.2 מיליון עותקים בשבוע הראשון שבו הוא יצא, ועלה למקום הראשון במצעד המכירות של האלבומים. שירי פופ מתוקים, שלא עושים לי כבר שום דבר. לכולם יש קליפ שבו אפשר לראות נער נפרד מנערה. לא מזיק לאף אחד...התרשמו בעצמכם: Taylor Swift - Mine
Bettie Page - Queen of Pain בטי פייג' היא כוכבת פורנו חלוצה בתחום הסאדו מאזו. האמת זה נראה היום די תמים למראה רוב מה שהיא עושה. פעם גם כשראית בחורה ערומה השאירו לך עוד קצת לפנטז. שיר שגיליתי רק היום Bettie Page - Queen of Pain
Genesis - Carpet Crawlers
השבוע היה לשרון רז יום הולדת. עד שהכרתי אותו חשבתי שאני מכיר מוסיקה. היום אני יודע שאני רק בראשית של ראשית הדרך שלא תיגמר לעולם, וטוב שכך. בזכותו הכרתי המון דברים חדשים ישירות ובעקיפין. שנינו גדלנו באותה העיר ושנינו מאד אוהבים לאכול אותו פלאפל. מקור השראה גדול. והוא מאד אוהב את ג'נסיס והקדשתי לו את השיר הזה: Genesis - Carpet Crawlers
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
