שבוע ששעבר ברחתי קצת עם המשפחה מהבית, מהקירות, מהטלויזיה, מהמחשב, מהבלוג כדי לתפוס קצת שלווה בחוץ. לפני כמה שנים יצא לי לחבר גשר כזה שבין ראש השנה לשבת, באוקטובר, בחוף בכנרת שהיה נטוש כמעט לגמריי. זה היה כמו בסיני. שלווה גמורה. חלום.
ניסיתי לשחזר את החויה. אמר מי שאמר פעם: ההיסטוריה היא חד פעמית. כשהיא חוזרת על עצמה אז היא פיאסקו אחד גדול (ראו מלחמת המפרץ השניה). והארץ שלנו היא כמו צוללת צפופה שאנשים ישנים בה בשיטת המיטה החמה - עוד לא הסתיים ראש השנה וכבר התחיל איד- אל פיטר. חג שמגיע בסוף הראמדן ומתחיל במולד הירח. כלומר בדיוק בראש-חודש. לא פלא שיש פה כל-כך הרבה אירועים בחדשות. פשוט צפוף פה. דרך-אגב בגלל שהלוח המוסלמי מבוסס על חודשי ירח, וזה לא בדיוק שנת שמש אחת, יוצא שהחג שלהם זז כל שנה. אצלנו, למי שלא יודע, יש תיקונים שמסדרים את זה ככה שבסוף אנחנו מתאפסים על שנת השמש. בד"כ ראש השנה נופל בסוף ספטמבר.
למרות שהחוף לא היה מלא עד כדי כך, היה מספיק עמוס. 3 מרבצי אוהלים של חמולות. אחד עם רמקולים גדולים, אחד עם דרבוקה, השלישי סתם צועק. גם הכביש היה די קרוב והכנרת די רחוקה. ב9:00 בבוקר היה כבר עשן סמיך של כבש. ככה זה כל עם והבשר שלו. לאמריקאים בשר בקר, לערבים בשר כבש ואנחנו אוכלים בעיקר עוף.
הלילה היה הרבה יותר מפחיד. המשפחות שהגיעו לחגוג את החג היו בעצם די נחמדות, וגם רובם רק באו לנפוש ביום. בלילה לעומת זאת היו חבורות של צעירים, גם כן מוסלמים . חלקם שתו לשוכרה יתר-על-המידה. באו להתהולל, עם יצאניות יהודיות שדיברו עברית צברית בלי טיפת מבטא. באמצע הלילה, התחילה מהומה, צעקות, קללות, אחד שבר בקבוק על הריצפה ואיים על שני. וזה קרא למשטרה שבאה ועצרה אחד מהם או את שניהם. חבורה אחרת של צעירים ערבים התפלאו למה הוא קורא ליהודים. הלכתי לדבר איתם, כדי להתיידד עם הצד השפוי של החוף. בחורים טובים, צעירים דתיים, ערבים ממזרח ירושלים, מהעיר העתיקה. הם לא שותים.
בלי קשר לימין ושמאל אי-אפשר להתעלם מכך שאנחנו חיים עם ערבים בארץ. בשכנות עם מדינות ערב ובשכנות עם ערביי ישראל. והבעיה עם שכנים שכמו בבית משותף, אתה נתקל בהם במעלית עם האשפה ביד, או כשהם מפריעים לישון או כשיש פיצוץ בצינור של המים. בקיצור שכנים זה בד"כ צרות. מזל שיש חומוס. אחרת לא היינו יודעים עליהם כלום.
הגיע הבוקר. התברר לי שהיצאניות היהודיות היו אתיופיות. היה לי עצוב. הורדתי על פניי את משקפיי הפולירייזד. משקפיים שמכניסים רק קרני אור בזוית 90 מעלות. כך שכל העולם נראה כמו .. מסך מחשב. ~אח~ שוב הרגשתי בבית. נכנסתי למים. שם קצת יותר שקט. יש תמונת נוף מרהיבה של 360 מעלות שבכל זאת אי-אפשר להכניס למחשב. אולי רק במילים: היינו בצד המזרחי של הכנרת, מצפון לדרום נראה הר האושר (יש מקום כזה), צפת, מגדל, צוק התקווה ( הצוק הזה דומה מאד לצוק שבסרט של דיסני), טבריה. בצד דרום כשקו החוף נפגש עם קו המים, נראו מרחוק מכוניות ואוהלים חונים כמו אבנים מפוזרות על החוף, כמו שיירות גמלים ואוהלים מתקופת אברהם אבינו, כמו בדואים, כמו ברג'אסטן שבהודו. בין החוף הזה לחוף שלנו מפרידים סלעי בזלת שנראים כמו אבנים קטנות, כמו בונבונים משוקולד מסודרים בשורה על החוף. בקו שמעל הבונבונים, צמחי מים שחיים כבר מזמן בלי מים, ומעליהם עצי דקל ואקלפטוסים. ומעל הכל הרי הגולן, שלהפתעתי יש בהם כרמי זיתים, ופרדסים ואפילו שדות חרושים על גבי מדרונותיהם.
בהמשך החוף יש שימשיות עם ענפי תמר וסוכת מציל מעץ בצבע ירקרק שמח. נזכרתי בשירים של אביב גפן: "גאון מי שהמציא את ה.." וגם "על הכנרת בשקיעה.."
אחרי הצהרים התחילו להגיע צעירים אמריקאים, וגם הרבה ישראלים ותיקים ורוסים, וגם כמו בהזמנה: חבורה גדולה של תריסר אתיופים בני עשרים מכל הארץ: צחי, שמרית, דיקלה, הילה, אבי. איך שמחתי לקראתם. ערימה של חבר'ה על הדשא. חלקם זוגות נשואים. רובם עם עברית צברית בלי טיפת מבטא. מזל שאין ערוץ באמהרית. חבל שיש ערוץ ברוסית, חבל שאין ערוץ ערבי-ישראלי וחבל שערוץ התכלת לא היה מסחרי- הכל הפוך. חלם. במקום שהתקשורת תאחד בין האנשים היא מפרידה.
מהר מאד התחברנו, עם החבר'ה האתיופים. הם כיבדו את בתי הרעבה בפיתה עם נקניק (לא יודע למה היא היתה רעבה, צליתי בצהרים אוכל לשתי משפחות). גם הם שתו הרבה יותר מידי אבל בכל זאת לא היו מריבות, רק אהבה, קצת יותר מידי אולי, בכל זאת יש ילדים ישנים וכבר 3:00 לפנות בוקר, לכו לישון.
הם ישבו ביחד, הכינו אוכל ושמעו מוסיקה אמהרית וטיגרית (שפה נוספת שמדברים באתיופיה). מסתבר שיש הרבה מוסיקה כזאת באינטרנט. נזכרתי בפיטר גבריאל שבשנת 1982 הוציא את האלבום Security לאחר שחקר 4 שנים את המקצבים האפריקאיים. זה היה 4 שנים לפני גרייסלנד. אלבום ניסיוני. שהפך ברבות השנים לקלאסי. אבל אם הוא היה בא ללילה אחד לכנרת הוא היה שומע מספיק מקצבים אפריקאים וגם ערבים וגם טרנס לכל החיים (זה מה ששמעו היצאניות כשהן היו באוטו בלילה.. עם הלקוחות). אפילו מוסיקת אופרה היתה שם. צעירים ערבים שביקשנו מהם להנמיך את המוסיקה, השמיעו לנו מוסיקה קלאסית בכוונה. דווקא לא סבלנו מזה. כל אחד ממצב וממתג את עצמו לפי המוסיקה שהוא שומע.
החבר'ה האתיופים הלכו לישון ב-3:00 לפנות בוקר וקמו כבר ב- 8:00. אחת הבחורות האתיופיות רצתה ללכת לים להשתזף. החבר שלה אמר לה: איפה את רוצה שאני אשתזף, בבית השחי? (זה סיפור אמיתי לא המצאתי דבר). ככה זה.. אלפי שנות אבולוציה יצרו אותם בצבע שחור גאה עם שיער מקורזל, ועכשיו אין להם מה לעשות עם זה. והנה אני אחריי 50 שנות אבולציה מכין הבורגרים ונקניוקיות דלות נתרן כמו אמריקאי. אשתי לבושה כמו אמריקאית מכנסי שורט וביקיני, זאת בקונטרס גמור לצעירות הערביות שלבשו כמו לרמאדן, עם מטפחות ושרוול ארוך. ואז אני נזכר שהבורוסות באמריקה נופלות, בכל זאת 700 מילאירד דולר לא הולך ברגל, יכול להיות שאני אצטרך להסתגל למשהו אחר. אולי לשמוע גם מוסיקה אחרת.
חזרנו מלאי חוויות. היו עוד: המזרון התפנצ'ר וישנתי על הרצפה. היו גם שלושה גברים בודדים שקטים שבאו לבדם. ישנו כל הלילה על הספסל. קצת ריחמנו עליהם עד שבבוקר ראינו שהם לא ניקו את הר הטינופת שהם יצרו. אשתי גם ראתה במקלחות נשים ניר ספוג בדם טרי. זה לא ציד ולא מחזור. אולי איבוד בתולין.
היה אנטי-חג, אפילו אנטי-חופשה, בטח אנטי-נופש. קצת כמו יום-כיפורים. כל המציאות זפטה לפנים. הייתי שמח אם התקשורת במקום להיות עסוקה במלחמת הכיפורים בכל שנה, דבר שלא עזר לנו במלחמה האחרונה, היתה מתעסקת קצת בחשבון נפש. חשבון נפש אקטואלי. להראות את כל המעשים הטובים שעושים פה אנשים ועמותות – משהו כמו שרואים באולפן שישי של יאיר לפיד. ומצד שני להראות את כל הבעיות שלנו כאן בארץ. אני הספקתי לשוחח עם בתי מיוזמתה על: רעידות אדמה, בעיית המים, הפלסתינאים, העניים ויש עוד הרבה ואז אמרתי לה די... את עוד צעירה, יהיה לך מספיק זמן לדאוג. אבל בשביל מה קיימים העיתונאים? אני לא יודע, בחיי... בשביל ציפורה, בשביל מופז, אולמרט, ברק, ביבי.
רעבים לא יצאנו מכל "הנופש" הזה. אל תדאגו.
צום קל! וגמר חתימה טובה.
ניסיתי לשחזר את החויה. אמר מי שאמר פעם: ההיסטוריה היא חד פעמית. כשהיא חוזרת על עצמה אז היא פיאסקו אחד גדול (ראו מלחמת המפרץ השניה). והארץ שלנו היא כמו צוללת צפופה שאנשים ישנים בה בשיטת המיטה החמה - עוד לא הסתיים ראש השנה וכבר התחיל איד- אל פיטר. חג שמגיע בסוף הראמדן ומתחיל במולד הירח. כלומר בדיוק בראש-חודש. לא פלא שיש פה כל-כך הרבה אירועים בחדשות. פשוט צפוף פה. דרך-אגב בגלל שהלוח המוסלמי מבוסס על חודשי ירח, וזה לא בדיוק שנת שמש אחת, יוצא שהחג שלהם זז כל שנה. אצלנו, למי שלא יודע, יש תיקונים שמסדרים את זה ככה שבסוף אנחנו מתאפסים על שנת השמש. בד"כ ראש השנה נופל בסוף ספטמבר.
למרות שהחוף לא היה מלא עד כדי כך, היה מספיק עמוס. 3 מרבצי אוהלים של חמולות. אחד עם רמקולים גדולים, אחד עם דרבוקה, השלישי סתם צועק. גם הכביש היה די קרוב והכנרת די רחוקה. ב9:00 בבוקר היה כבר עשן סמיך של כבש. ככה זה כל עם והבשר שלו. לאמריקאים בשר בקר, לערבים בשר כבש ואנחנו אוכלים בעיקר עוף.
הלילה היה הרבה יותר מפחיד. המשפחות שהגיעו לחגוג את החג היו בעצם די נחמדות, וגם רובם רק באו לנפוש ביום. בלילה לעומת זאת היו חבורות של צעירים, גם כן מוסלמים . חלקם שתו לשוכרה יתר-על-המידה. באו להתהולל, עם יצאניות יהודיות שדיברו עברית צברית בלי טיפת מבטא. באמצע הלילה, התחילה מהומה, צעקות, קללות, אחד שבר בקבוק על הריצפה ואיים על שני. וזה קרא למשטרה שבאה ועצרה אחד מהם או את שניהם. חבורה אחרת של צעירים ערבים התפלאו למה הוא קורא ליהודים. הלכתי לדבר איתם, כדי להתיידד עם הצד השפוי של החוף. בחורים טובים, צעירים דתיים, ערבים ממזרח ירושלים, מהעיר העתיקה. הם לא שותים.
בלי קשר לימין ושמאל אי-אפשר להתעלם מכך שאנחנו חיים עם ערבים בארץ. בשכנות עם מדינות ערב ובשכנות עם ערביי ישראל. והבעיה עם שכנים שכמו בבית משותף, אתה נתקל בהם במעלית עם האשפה ביד, או כשהם מפריעים לישון או כשיש פיצוץ בצינור של המים. בקיצור שכנים זה בד"כ צרות. מזל שיש חומוס. אחרת לא היינו יודעים עליהם כלום.
הגיע הבוקר. התברר לי שהיצאניות היהודיות היו אתיופיות. היה לי עצוב. הורדתי על פניי את משקפיי הפולירייזד. משקפיים שמכניסים רק קרני אור בזוית 90 מעלות. כך שכל העולם נראה כמו .. מסך מחשב. ~אח~ שוב הרגשתי בבית. נכנסתי למים. שם קצת יותר שקט. יש תמונת נוף מרהיבה של 360 מעלות שבכל זאת אי-אפשר להכניס למחשב. אולי רק במילים: היינו בצד המזרחי של הכנרת, מצפון לדרום נראה הר האושר (יש מקום כזה), צפת, מגדל, צוק התקווה ( הצוק הזה דומה מאד לצוק שבסרט של דיסני), טבריה. בצד דרום כשקו החוף נפגש עם קו המים, נראו מרחוק מכוניות ואוהלים חונים כמו אבנים מפוזרות על החוף, כמו שיירות גמלים ואוהלים מתקופת אברהם אבינו, כמו בדואים, כמו ברג'אסטן שבהודו. בין החוף הזה לחוף שלנו מפרידים סלעי בזלת שנראים כמו אבנים קטנות, כמו בונבונים משוקולד מסודרים בשורה על החוף. בקו שמעל הבונבונים, צמחי מים שחיים כבר מזמן בלי מים, ומעליהם עצי דקל ואקלפטוסים. ומעל הכל הרי הגולן, שלהפתעתי יש בהם כרמי זיתים, ופרדסים ואפילו שדות חרושים על גבי מדרונותיהם.
בהמשך החוף יש שימשיות עם ענפי תמר וסוכת מציל מעץ בצבע ירקרק שמח. נזכרתי בשירים של אביב גפן: "גאון מי שהמציא את ה.." וגם "על הכנרת בשקיעה.."
אחרי הצהרים התחילו להגיע צעירים אמריקאים, וגם הרבה ישראלים ותיקים ורוסים, וגם כמו בהזמנה: חבורה גדולה של תריסר אתיופים בני עשרים מכל הארץ: צחי, שמרית, דיקלה, הילה, אבי. איך שמחתי לקראתם. ערימה של חבר'ה על הדשא. חלקם זוגות נשואים. רובם עם עברית צברית בלי טיפת מבטא. מזל שאין ערוץ באמהרית. חבל שיש ערוץ ברוסית, חבל שאין ערוץ ערבי-ישראלי וחבל שערוץ התכלת לא היה מסחרי- הכל הפוך. חלם. במקום שהתקשורת תאחד בין האנשים היא מפרידה.
מהר מאד התחברנו, עם החבר'ה האתיופים. הם כיבדו את בתי הרעבה בפיתה עם נקניק (לא יודע למה היא היתה רעבה, צליתי בצהרים אוכל לשתי משפחות). גם הם שתו הרבה יותר מידי אבל בכל זאת לא היו מריבות, רק אהבה, קצת יותר מידי אולי, בכל זאת יש ילדים ישנים וכבר 3:00 לפנות בוקר, לכו לישון.
הם ישבו ביחד, הכינו אוכל ושמעו מוסיקה אמהרית וטיגרית (שפה נוספת שמדברים באתיופיה). מסתבר שיש הרבה מוסיקה כזאת באינטרנט. נזכרתי בפיטר גבריאל שבשנת 1982 הוציא את האלבום Security לאחר שחקר 4 שנים את המקצבים האפריקאיים. זה היה 4 שנים לפני גרייסלנד. אלבום ניסיוני. שהפך ברבות השנים לקלאסי. אבל אם הוא היה בא ללילה אחד לכנרת הוא היה שומע מספיק מקצבים אפריקאים וגם ערבים וגם טרנס לכל החיים (זה מה ששמעו היצאניות כשהן היו באוטו בלילה.. עם הלקוחות). אפילו מוסיקת אופרה היתה שם. צעירים ערבים שביקשנו מהם להנמיך את המוסיקה, השמיעו לנו מוסיקה קלאסית בכוונה. דווקא לא סבלנו מזה. כל אחד ממצב וממתג את עצמו לפי המוסיקה שהוא שומע.
החבר'ה האתיופים הלכו לישון ב-3:00 לפנות בוקר וקמו כבר ב- 8:00. אחת הבחורות האתיופיות רצתה ללכת לים להשתזף. החבר שלה אמר לה: איפה את רוצה שאני אשתזף, בבית השחי? (זה סיפור אמיתי לא המצאתי דבר). ככה זה.. אלפי שנות אבולוציה יצרו אותם בצבע שחור גאה עם שיער מקורזל, ועכשיו אין להם מה לעשות עם זה. והנה אני אחריי 50 שנות אבולציה מכין הבורגרים ונקניוקיות דלות נתרן כמו אמריקאי. אשתי לבושה כמו אמריקאית מכנסי שורט וביקיני, זאת בקונטרס גמור לצעירות הערביות שלבשו כמו לרמאדן, עם מטפחות ושרוול ארוך. ואז אני נזכר שהבורוסות באמריקה נופלות, בכל זאת 700 מילאירד דולר לא הולך ברגל, יכול להיות שאני אצטרך להסתגל למשהו אחר. אולי לשמוע גם מוסיקה אחרת.
חזרנו מלאי חוויות. היו עוד: המזרון התפנצ'ר וישנתי על הרצפה. היו גם שלושה גברים בודדים שקטים שבאו לבדם. ישנו כל הלילה על הספסל. קצת ריחמנו עליהם עד שבבוקר ראינו שהם לא ניקו את הר הטינופת שהם יצרו. אשתי גם ראתה במקלחות נשים ניר ספוג בדם טרי. זה לא ציד ולא מחזור. אולי איבוד בתולין.
היה אנטי-חג, אפילו אנטי-חופשה, בטח אנטי-נופש. קצת כמו יום-כיפורים. כל המציאות זפטה לפנים. הייתי שמח אם התקשורת במקום להיות עסוקה במלחמת הכיפורים בכל שנה, דבר שלא עזר לנו במלחמה האחרונה, היתה מתעסקת קצת בחשבון נפש. חשבון נפש אקטואלי. להראות את כל המעשים הטובים שעושים פה אנשים ועמותות – משהו כמו שרואים באולפן שישי של יאיר לפיד. ומצד שני להראות את כל הבעיות שלנו כאן בארץ. אני הספקתי לשוחח עם בתי מיוזמתה על: רעידות אדמה, בעיית המים, הפלסתינאים, העניים ויש עוד הרבה ואז אמרתי לה די... את עוד צעירה, יהיה לך מספיק זמן לדאוג. אבל בשביל מה קיימים העיתונאים? אני לא יודע, בחיי... בשביל ציפורה, בשביל מופז, אולמרט, ברק, ביבי.
רעבים לא יצאנו מכל "הנופש" הזה. אל תדאגו.
צום קל! וגמר חתימה טובה.
מה יכול להיות יותר מתאים לזה מ-Biko של פיטר גבריאל, דרך-אגב מלפני האלבום Security.
והנה עוד שיר שמתאים ליום כיפורים. Here Comes The Flood, של פיטר גבריאל עם רוברט פריפ. ממש ארמגדון (שזה הר מגידו) . אבל אל תפחדו אלוהים הוא ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה. הסרטון וידאו חובבני. האמת לא משהו. אבל הגירסה של השיר אדירה, וחוץ מזה תמיד נעים להיזכר כמה שהעולם הוא גדול, ואז הצרות שלנו נראות יותר קטנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה