לעקוב אחר הפרימיום

יום שלישי, 28 באוקטובר 2008

הכל דבש



אתם מכירים את Feist. גם אני אבל לא ככה. איזה יופי! באמת דבש Honey Honey. ואל תגידו שלא הזהרתי אתכם: זה כואב לשמוע את השיר הזה.

מה שמזכיר לי: מה שאנשים מוכנים לעשות בשביל הרגשה טובה. לעיתים קרובות מידי, אנשים מזלזלים בכך. הרגשה טובה נדחקת לסוף סדרי העדיפויות שלנו, אחרי העבודה, הסידורים, הכלים, הכביסה, המשכנתא, החשבונות, אפילו את המקלחת אנחנו עושים בווישט רק בשביל לצאת נקיים. אני מכיר אנשים שאוכלים צהרים כמו רובוטים, 10 דקות פים-פם-דחוס ונגמרת הארוחה. כי אין זמן !!! השבוע קראתי ב-7 לילות כתבה של גון בן-ארי (סופר, מבקר מוסיקה מעולה וגם עיתונאי מעולה ..בקיצור יאיר לפיד הבא. בדוק. באחריות !) על כל הפרוזאק למינהם שלוקחים כל האמנים והמוסיקאים. מה שהביא אותו למסקנה שזה לא כל-כך להיט להיות בדיכאון כדי לכתוב. קצת העציב אותי הצורך במניפולציה של סרוטונינים, אני מבין שיש אנשים כמו דליה רביקוביץ' שהיתה בדיכאון כרוני. אבל לא יכול להיות שכל המוסיקאים רוצים למות.

אני מכיר כמה וכמה דרכים להיות מאושר. ביום שבת למשל נסעתי עם הבן שלי ליקב בוטיק. טעמתי קצת יין פורט. ספורט עושה לי מצב רוח מצויין. וגם SOAP הכוונה לסדרת הטלוויזיה המיתולוגית שצפיתי בה בטלוויזיה שחור-לבן. אני זוכר שאפילו השחקנית של הדמות הראשית, ג'סיקה, ביקרה בארץ בשעה טובה אצל מני-פאר. אח.. איזה בריאות, איזה טימטום, איזה צחוק, איזה אושר. למי שלא מכיר: זו פשוט פרודיה על אופרות סבון, דרך אגב לפני שבכלל ידענו מה זה אופרות סבון. אני חושב שזה היה אפילו לפני דאלאס. הנה דוגמא:


ואם זה לא יצחיק אתכם ויעלה לכם את רמת הסטרונינים אתם פשוט לא בני-אדם, לכו לוטרינר להיבדק:

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !