השבוע עברו בדיוק 30 שנה למותו בטרם עת של סיד וישס מהסקס פיסטולס שנפטר בגיל 21, ובתזמון מושלם נפלו עלי שני אלבומי פוסט פאנק מהנים. אחד מהשנה והאחר מהשנה שעברה, ומה יותר מתאים מאיזו מסיבת אנרכיה פאנקיסטית, כדי לחגוג את יום הבחירות.
ראיתי את הסרט על חייו של סיד וישס כשהוא יצא לאקרנים לפני הרבה שנים. בדיעבד, ממרום חיי הבורגנים, החבר'ה הפאנקיסטים נראים פשוט צעירים פושטקים (וזו מילה עדינה), מסוממים, התלושים מהמציאות. הדבר היחיד שסיד וישס תרם לעולם מלבדה אגדת מותו ,הוא ריקוד הפוגו המופרע. בזמן אמת, במבט הרומנטי שהיה בעייני, הם נראו לפחות חלוצים ששמו את רגלם לראשונה על הירח. הפאנק היה המרד המימסדי הגדול בבריטניה והוא היה הרבה יותר קולי, אם כי דוחה, מהמרד של שנות השישים שהתקיים עשור קודם לכן בארה"ב. אבל למרות כל הרוחניקיות והניו-אייג' שאנו סובלים ממנו עד היום בעקבות שנות השישים (סתם, סתם- רוחניות זה אחלה, רק "שאל" מצמר זה פיחסה), אין ספק ששנות השישים ואיתם הביטלס, הדלתות, הסטונס, וולווט אנדרגראונד, בוב דילן וג'ימי הנדריקס הם מורשת תרבותית הרבה יותר משמעותית מהפאנק. בכל זאת יש כל-כך הרבה דברים שהם פוסט פאנק: הניו-וויב, והאינדי בשנות השמונים, הגראנג', הרוק-גאראז', הניו-רייב ובטח יש עוד. ויש דבר כזה פוסט-פאנק ממש.
האלבום הראשון שאני ממליץ לכם עליו הוא אלבום הבכורה של להקת Shrag הבריטית שיוצא השנה. מתוכו למעלה הקליפ לשיר Lost Dog ולמטה הקליפ לשיר Talk to the Left (וזה הכל בראש שלכם, אין שום גסויות בשיר הזה)
והאלבום השני The Airing Grievances, של להקת Titus Androicus האמריקאית, היה במקום ה-25 ברשימת אלבומי השנה של האתר פיצ'פורק. למי שאוהב פיקסס, זה קצת יותר פאנק אבל בכל זאת בכיוון, ולכו להצביע! כי מי שלא מצביע גם כן משפיע אבל לכיוון שהוא לא רוצה.
Titus Andronicus-Titus_Andronicus
Titus Andronicus - Fear and Loathing in Mahwah N.J.
למי שרוצה לקרוא עוד על סיד וישס יש כתבה מצויינת ערן דינר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה