משנכנס אדר מרבין בשמחה. משיוצא אלבום של פואלס אז..כנ"ל. אבל ! וכאן יש אבל גדול מאד. אני מאד לא אוהב את הצפוי. את המובן מאליו. גם לא את זה שאני "חייב" לאהוב כל אלבום של להקה שאני אוהב. אני פיספסתי הרבה רגעים בחיים שלי רק בגלל שלא הייתי מוכן לחזור שוב ושוב על אותו טריק. על אותה רפליקה. על אותה שיגרה. קצת בעייתי בתקשורת עם בני אדם. יאיר לפיד אמר שכשהוא התחיל את הקמפיין שלו לבחירות האחרונות שהוא חשב שהוא צריך להיות מקורי. אחר-כך הוא הבין שהוא פשוט צריך לחזור שוב ושוב על אותם מסרים. על אותם מילים. ובצורה הכי פשוטה. שכל אחד יבין. ברור זה ההיפך ממקורי. בסוף הוא גם עשה את התשדיר (המקורי) של ההפוך, וקנה את כולנו. גם את מי שלא הצביע לו.
אז לקחתי לעצמי את הזמן עם האלבום Holy Fire של Foals. מה גם שהם קצת נהיו יותר רוקים ויותר פופים ויותר Fאנקים. ובקיצור יותר מיינסטרים. מה שאני מאד אהבתי ב-Foals זה את רוח האינדי והניו- רייב של להקה צעירה ובועטת, ומבחינות רבות הצליל שלהם כעת מזכיר לי את האלבום השלישי של המכביז. אז חשבתי שבאתי אל הצפוי מראש. ואז התחלתי לאהוב שיר אחרי שיר. לפי הסדר. קודם את הסינגלים, Inhaler ו -My Number שהם גם השירים הראשונים באלבום. אח"כ התלהבתי מהחטיבה המרכזית באלבום - שירים 4,5,6 שכוללים את Bad Habit ואת Everytime שהיה פה גם שיר השבוע - ועכשיו אני מתלהב מאד מ- Providence שמתחיל כמו בלוז של אדל, אבל החל מאמצעו הוא מזכיר לי יותר מכל את התחלת הדרך שלהם.
ואחרי שכתבתי את כל זה וראיתי את הוידאו הבא מתוך ההופעה, הזדחלה אליי המחשבה שכל השינוי בצליל שלהם נובע בכלל מזה שהם הפכו גם ללהקה של הופעות. וכשאתה שר במקום כמו הגנקי אז הכל משתנה. יותר תופים, יותר כפיים, יותר להלהיב את הקהל. עדין אני מעדיף אותם באלבומים. ו-Holy Fire אחרי הכל הוא מאד טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה