אני מכיר כמה אנשים מוזרים שמעדיפים את החורף. רובנו, אם נודה על האמת, מעדיפים בדרך-כלל את הקיץ או את האביב, אבל לא היום ולא השנה. סוף-סוף יורד גשם. חוץ מהמים שאנו מייחלים להם, הגשם מביא עימו הרגשה של ניקיון וטהרה. השבוע היה לי שבוע עצוב, אשה מופלאה מהיישוב שלנו, נירית קופרלי, נפטרה בגיל 38 מותירה אחריה בעל ושלושה יתומים, הקטן בן שנתיים והגדול בן 11. היה בה משהו מיוחד, היא היתה אישה מלאת שמחת חיים, ופירגון. לכל מקום שאליו היא באה הרגשת את האור והאהבה שהיא הקרינה. ממש שמש קורנת. היא חיה כל רגע בחיים בצורה מלאה, וכל אחד שאפילו שדיבר איתה רק פעם בחיים הרגיש את החסד שיש בה.
השבוע גם פרצו לי את האוטו פעמיים באותו היום. גנבו לי מחשב ופנקס צ'קים. כולם אומרים לי שרק אני אשם, אבל אני כבר רגיל. השבוע היה ברדיו פרימיום להמונים המון מוזיקה לחורף: נורה ג'ונס בשיר חדש ווידאו חדש- איזו קלאסה, אני נמס לגמריי. היא משחקת אותה בוידאו מפרשים א-לה קייט בוש או מונטי פייתון (יש כאן שני קטעים טובים שלהם). Barzin- באלבום חורפי שנקרא "האהבה החסרה שלי" - אני מתרסק על זה. אליסון דוט - שעושה אלבום חורפי גם היא בעזרתו של פיטר דוהרטי - יוהו! מי שעוד לא קרא את שיר הנשיקה שלי - אז עכשיו כשיורד גשם זה מתאים :-)
אח הניינטיז.. הניינטיז... הנה כמעט נסגר העשור והניינטיז מתעוררים לתחייה. אליסון דוט בגילי, היא מוזיקאית סקוטית שבשנות התישעים היתה בלהקת טריפ-פופ, שנקראה One Dove, שכמו שאני מבין זה מציין את בדידותה של יונה ללא בן זוגה. כאן אפשר לשמוע את להיטם Breakdown מהזמנים ההם, שהודבק לו סרטון וידאו סקסי במיוחד מתוך הסרט המרדף, יצא גוטה.
כל השנים האלה אליסון נשארה פעילה ושיתפה פעולה עם מלא מוזיקאים ועכשיו היא משתפת פעולה עם פיטר דוהרטי, ואם הבנתם את הרמז, אז זה אומר הכל. הדפוק הזה עושה לה טוב. אם יש איזה חידוש השנה, אז זהו האלבום של פיטר-דוהרטי והשפעותיו על ארקטיק מאנקיז, ועכשיו גם על דוט אליסון. זה מצטרף לאוירת הסתיו של ברזין ונורה ג'ונס, שהיו פה השבוע. השירה של אליסון מזכירה במשהו את בת' גיבסון, אבל יותר יפה. שירי גיטרות שקטים ועמוקים, קול מלטף וזהו-זה. כן צריך קצת להתעמק אבל גם על-פניו זה נשמע נפלא. במילים בוטות הבחורה הפכה מכוסית-על לאישה מעניינת.
בהזדמנות זו אני מקשיב מחדש לאלבום של פיטר דוהרטי שיצא השנה, ונהנה ממנו. עד לא מזמן לא קלטתי מה יש בו, אבל אחרי שחרשתי את הארקטיק מאנקיז ואחרי האלבום הזה נפל לי האסימון. על כל האלבומים האלה המליץ בפניי גל אוחובסקי ומגיע לו תודה.
שימעו איך הדואט (כמה זמן לא השתמשו במילה הזאת) עם פיטר דוהרטי נשמע (ודרך אגב זה שיר קצת יותר שמח שרק תחילתו מייצג ממש את האלבום).
יש דברים שאין אחריהם איזה הייפ, ובכל זאת הרבה אנשים אוהבים. אחד כזה הוא Barzin הקנדי (יש לי פאטיש לקנדה, אתם יודעים). נתקלתי בו לראשונה בבלוג של אורית@ ועכשיו גם בבלוג Soundman "ידידי היקר" (זו בדיחה פנימית בינינו), שיש לו טעם מעולה למוזיקה בגוונים חומים-חמים, עם עומק ורוגע- ולא כמו מוזיקת הניצחונות שאני מביא לפה בד"כ (כי ככה אני אוהב את זה !!!!! תה-לללה !!! תההה!!! לללללהההה!!!!). ולגבי ברזין - הוא סינגר-סונגרייטר והטקסטים שלו הכי אישיים שיש בעולם..כאלה שנוגעים לכולנו, אתם יודעים: בדידות, אהבה, מדד המעוף. אם הייתי בן 15 הייתי מתרסק על זה. הייתי מקשיב לשירים המלנכולים האומללים שלו בהזדהות מלאה (גם אם היתה לי חברה הכי יפה בעולם). גם עכשיו אני מרשה לברזין להוריד מעליי את חומות הציניות ולהסחף לגמריי עם הטקסטים של האלבום החדש שלו שנקרא: Notes for Absence Love- שזה: רשומות לאהבה חסרה. המוזיקה באלבום הראשון שלו היתה מאד מינמליסטית, אבל אח"כ הוא צירף אליו עוד נגנים חברים וזה קצת מזכיר את המוזיקה של נורה ג'ונס, ויותר מכך את Clem Snide. למעלה וידאו של שיר הורס מתוך האלבום הקודם והנפלא שלו משנת 2006. ולמטה שיר מתוך החדש. שקט מקשיבים:
באנגליה יש עוד מעמדות, בדיוק כמו שבהודו יש קאסטות. גם בארה"ב יש מעמדות, אבל שם לאף אחד אין ממש דם כחול, וכל אחד יכול עוד בדור שלו להפוך את הקערה על פיה. אני מזכיר את זה לעצמי כי אצלנו זה לא כך. קחו למשל אנשים מהפוליטיקה אצלנו ותבינו את ההבדל: ליברמן עולה חדש, ברק היה קיבוצניק (אין שם כסף) ודרעי חרדי, וגם אם שיחקת אותה באקזיט מטורף אין לך אחוזה, סטייל פול מקרטני, מקסימום דירה במגדלי אקירוב, או וילה על דונם וחצי (ותגיד תודה) בקיסריה. אבל באנגליה זה לא כך, לצורך המחשה נאמר ש- 80% מהקרקעות שייכות לאנשים פרטיים (!!) לבעלי אחוזות, וזכותם לא לאפשר לך לטייל בהם. זה לא מסתדר עם הפנים של אנגליה כפי שהן משתקפות במוזיקה. כי אם נקשיב למוזיקה, ולכמות להקות הפופ המיתולוגיות שצמחו באנגליה: ביטלס, רולינגסטונס, קווין, דוראן-דוראן, אואזיס, בלייר, סמיתס, מאדנס (יש אין-סוף) ולתרבות הפופ שישנה באנגליה, אז אפשר לחשוב באמת שעדין אין שם בית לורדים, ואין שם פאות נוכריות בבתי המשפט ושהם הרבה יותר קלילים. לא מסתדר לי למשל: אלטון ג'ון, פרדי מרקורי ומיקה וכל האנגליות הכבדה הזאת, של בית המלוכה, המלך צ'ארלס, ולצפות במירוצי סוסים, שלא לדבר על הכובעים של מלכת אנגליה. וזו הסיבה היחידה שצריך את בית המלוכה - רק כדי שיהיה לי למה להשוות את אישתי (היא גם מרגישה הרבה יותר עשירה ממני - ואני מתכוון בכסף). אני לא מתכוון להקשיב לאלבום החדש של מיקה. אהבתי את הסינגל הראשון, קראתי בכמה מקומות שזה אלבום מנופח. באלבום הקודם היתה בכל זאת איזו נימה אישית שמשכה אותי אליו. אם יהיה עוד סינגל נחמד אקשיב לו, אבל זהו - יש גבול How Low I Can Go. הסינגל השני היה כבר די מעצבן. אני בטוח שאם הייתי בן 15 לא הייתי סובל את זה. למעלה המונטי פייתון עושים צחוק מעשירי יורקשייר המספרים כמה ילדותם היתה אומללה, וגם המשרד להליכה מצחיקה. וכאן ג'ון קליז מספר מה הוא יודע על מוזיקה- מצחיק וגם קצת עצוב.
התחלתי את יום ראשון של השבוע בהרגשה שהנה עוד יום שיגרתי לפני. אני בד"כ גם לא מרגיש איזו דחיפות לעשות משהו, ורק כשאני מגיע לעבודה כל הדברים הבוערים מתעוררים. אבל אתמול היה בסופו של דבר אחד הימים הכי משוגעים שהיו לי בחיים: פרצו לי פעמיים לאוטו לשתי מכוניות שונות בשני מקומות שונים. פעם אחת גנבו את המחשב הנייד ופעם שניה פנקס צ'קים (אני תמים אני יודע - לא משאירים דברים כאלה ברכב). חבר שלי בן 41 התחתן (כן בפעם הראשונה - יש אנשים שמתלבטים) הודיעו לי שאישה צעירה ואהובה מהישוב שלנו, שהבן שלה לומד עם ביתי בכיתה והיינו שכנים, על ערש דווי ממחלת הסרטן, ואלה ימיה האחרונים. לחברה של אישתי נולד בן זקונים, יש לה ילדה גדולה, ועוד אחד קטן ועכשיו היא התחרדה ובגיל 40 היא מתחילה פס ייצור. אני ממוטט נפשית. מוכן לקבל שגרה אפורה ומשעממת.
.. וכל הדרך הקשבתי לשיר הזה, ממש במקרה כי את הדיסקים האחרים גנבו לי.. אז קבלו אותו.
שיר חדש ויפה לנורה ג'ונס לקראת אלבום חדש שיצא בקרוב. ה"רומן" שלי עם נורה ג'ונס התחיל עם זה שלא הכרתי אותה ופתאום היא זכתה בגראמי. הייתי במצב של התנגדות בכפייה לכל סיגנון שנשמע לי כזה ארכאי. אבל כששמעתי את אלבום הבכורה המופתי שלה בפעם הראשונה, פשוט נפלתי. הקול שלה נפלא, למדתי לאהוב את הסגנון הפשוט הזה, ערבוב של קאנטרי, בלוז, וג'אז בגירסה היותר נגישה שלו. מאז אני מנסה אותה כל פעם והאמת קצת מתאכזב כי השירים ככה ככה. אבל נחמד. השיר הזה יפה, ועכשיו מצורף לו וידאו מפרשים סטייל קייט בוש או מונטי פייתון (טעם החיים):
הייתי פותר זאת בנשיקה הייתי פותר זאת בנשיקה. ויש עוד הרבה כאלה שהייתי פותר בנשיקה. אלף קטרזיסים בשניה ! אבל אנחנו, אנחנו כמו ספוג - אלף חורים בנשמה.
הייתי פותר זאת בנשיקה ויש עוד הרבה כאלה שהייתי פותר בנשיקה את הפרעת לי לחלום הפרעת לי לחלום חלום רע אני אומר לך אמת זה עסק לשקרנים אנחנו לא צריכים אותה אבל עד שתדעי עד שתדעי אני פותר לך את הכל בנשיקה כל הזכויות שמורות
את הבית הראשון של השיר הזה כתבתי לפני 20 שנה ואת הבית השני כתבתי רק עכשיו בעקבות השיר של Kele מבלוק פארטי באלבום של Tiesto - לך תבין מאיפה תבוא לך השראה. דרך-אגב, ניקוד ופיסוק תוסיפו כאוות נפשכם.
את הוידאו למעלה אני מכיר מהבלוג של ניתרונית שנותנת ניחוח צרפתי לחיי (אני לאו דווקא חושב על גבינות עכשיו - יותר על מרחבים ירוקים, יין, תיחכום, אומנות, פריז, אופנה ובשמים). היא בדרך-כלל גם מתרגמת את כל השירים שהיא מביאה לבלוג שלה, כך שהתענוג כפול.
אם כבר נשיקות אז הנה שיר חדש ורקיד בנושא, כדי שיהיה שמח:
ההתאבדות של מוני פנאן מרעידה את אמות הסיפים של הארץ, ודי בצדק. אני לא חובב ספורט מושבע, אבל גם אני צפיתי יחד עם כל עם ישראל במשחקי מכבי תל-אביב בעונות הפיינל-פור, וגם בשנות השמונים כשהטלוויזיה עוד הייתה בשחור-לבן. התופעה של מוני פנאן בספסלי מכבי תל-אביב, שהיה מקפץ בשימחה חסרת מעצורים בעת סיום מוצלח של משחק, לא נעלמה מעיניי.
לפני הכל אני רוצה לומר שאני נגד התאבדויות, וכמו הרבה מאד אנשים גם לי היו בעבר מחשבות בנושא, אבל המשכתי הלאה והחיים שלי השתנו לגמריי, ואני חושב שכך צריך לעשות. מאז דרך אגב כמעט שילשתי את גילי. יש מעט מאד פצעים שהזמן לא מרפא- למשל שכול, ואדם צריך לדעת שגם אם הוא במיץ של הזבל ואין לו חברים שיכולים לעזור לו, ואין לו עניין בחיים, או שהוא במצב של חוסר אונים, אפשר לצאת מכל דבר, או כמו שאמר איזה רב: "אין בעולם יאוש כלל", ובפראפרזה:"אין מצבים מייאשים, יש אנשים מיואשים".
אבל לא על-כך רציתי לדבר, אלא על התופעה שמוני פנאן מייצג. מוני פנאן מייצג תופעה של אדם מאד חברותי, מאד אנושי, וגם מאד אמוציונלי, שחי מהמתח שלפני המשחק, לאופריה שאחרי ניצחון. שהכל אצלו על הכיפאק ושהוא בעצמו על הכיף-כיפאק. אני לא רוצה להתייחס לכותרות של העיתונים בסגנון:"אנחנו נתנו את הכסף שלנו למוני, וקיבלנו בתמורה חיבוק", גם בגלל כבוד המת וגם בגלל שזה לא הנושא. הנושא הוא, איך אדם שחי בצורה לא מחושבת, שלא לומר טומן את ראשו בחול, ובסופו של דבר מתאבד. אם נזכר לרגע בדודו טופז, אז גם אצלו שיגעון הגדולות הוביל להתאבדות.
החוכמה בחיים, היא לחיות אותם בכיף, לחיות אותם בצורה ריגשית אבל לא "להתאבד" על כך. אנשים שחיים לגמריי בצורה ריגשית, חיים את החיים בצורה תמימה ואפשר לקנא בהם. אני תמיד מקנא בכל האנשים האלה שהם על הכיף-כפאק. אם חסר לי משהו בחיים זה הסם הזה שנקרא אופוריה (אני לא מתכוון למשהו שמוכרים בפיצוציה יחד עם חגיגת, אלא על הרגשה של אושר עילאי באופן טהור ונקי), אבל בסופו של דבר האדם המאוזן, השקול, המדוד, המחושב הוא ששורד וכנראה שבסופו של דבר הכי מאושר והכי נהנה, ראו פול מקרטני.
למעלה The Raveonettes עם השיר היפה Suicide מתוך האלבום החדש והחמוד שלהם שיצא השנה.
אחרי שבשנת 2007 קלווין האריס הוציא לי את כל החשק מהדיסקו, הסבנטיז והאייטיז ביחד ,עם האלבום המצליח שנקרא I Created Disco, השנה הוא הוציא אלבום מעוללה שנקרא Ready For The Weekend. הרבה יותר קולי וסקסי הרבה פחות קאמפי, ומכוער. אני מצטער, אני לא מוצא שום חן באלבום ההוא מ-2007, פשוט כיעור בשם הדאחקה. כאמור, האלבום החדש שונה לגמריי, וזה כבר הסינגל השלישי מתוכו, שאני אוהב. אבל מי אני בכלל - האלבום הגיע למקום ראשון בבריטניה, כך גם הסינגל הראשון I'm Not Alone. אני בהחלט מתגעגע לחדש חדיש ומחודש, ולא כל-כך בגלל הדיסקו, אלא בגלל הקו הקליל ובעיקר העידכונים השוטפים מבריטניה ומכל העולם. אני כל הזמן מנסה לעשות את זה גם כאן, בנוסף לכל שאר הדברים האחרים - אתם בוודאי מרגישים. .
יש משהו מעט מוגבל בדאנס. כל די-ג'יי מפתח איזה סאונד שסביבו הוא מעטר את כל הטראקים של העולם: מהבה נגילה ועד MGMT, ובסוף הכל יוצא כמו האוכל במזנון שאכלתי בטכניון - בכל דבר שמו חומוס וסלט: בלחמניה עם חביתה, וגם בפיתה עם שניצל ולהכל היה אותו טעם. אבל, וכאן יש אבל מאד גדול, יש כמה וכמה די ג'ייז שהפכו למוזיקאים מחוננים ביותר, והם יוצרים אלבומים לא פחות ממדהימים. Yuksek האיטלקי הוציא אלבום נפלא השנה שאני מקשיב לו די הרבה ומעריך יותר ויותר בכל האזנה, ועכשיו גם Tiësto, ההולנדי. אני חייב לציין שאלה שני אלבומים שונים בתכלית, Yuksek עושה אלבום עם יחסית מעט אורחים ועם המון גיוון בסאונד, או במילים אחרות זה לא נשמע בכלל אלבום של די ג'יי. לעומת זאת האלבום של Tiësto מלא בשירים מעולים ובעיקר בשיתופי פעולה מוזרים, שעובדים נפלא, עם מוזיקאים מהשורה הראשונה של העולם האלטרנטיבי (חייזרים ממש כמונו). זה מתחיל בקטע עתידנות קרחונית ח-ל-ו-מ-י בשיתוף עם Jónsi מסיגור רוס ומסתיים בלהיט כייפי של Kele הסולן של בלוק פארטי. בדרך יש שיר מעולה עם Tegan & Sara הקנדיות , Emily Haines בקטע קצת יותר ניו-וייבי, וגם שיתופי פעולה יותר "טבעיים" כמו עם Calvin Harris "שהמציא את הדיסקו", ושירי פופ יחד עם Nelly Furtado, Kianna ובנוסף קטעי דאנס אינסטרומנטלים. בסה"כ 17 קטעים שנותנים דחיפה רצינית לכל אימון וגם כיף להקשיב ברכב ובסלון.
זה עבד כל-כך נפלא (כמה נפלא אני יכול לומר) שטיגן ושרה אמרו שהם מוכנות לעזוב הכל ולהצטרף אליו להופעות. גם נחמד מאד לדעת שדי ג'יי כל-כך מצליח ועטור פרסים אוהב מוזיקה, כל מוזיקה, במיוחד שכזאת מעולה ולא רק כזאת שרוקדים. הביקורת היחידה שלי היא שלמרות שבשנים 2002-2004 הוא היה מדורג כדי-ג'יי מספר אחד בעולם ע"י DJ-MAGAZIN הסאונד שלו נשמע קצת מיושן לעומת, למשל, Fuck Buttons, יש בהכל יותר מידי באאז'ז'ז'ז'ז', אבל זה באמת בקטנטנה לעומת הרצף המשגע של שירים מרוממים. הבעיה העיקרית היא מי יקשיב לזה: זה לא מספיק הארדקור דאנס, וגם לא סביר שחובבי האינדי האינדילקטואלים יקשיבו לו. אז יוצא שרק אני ואתם, איזה כיף לנו !!!!
Tiësto feat. Tegan & Sara - Feel It In My Bones
כשהייתי בהופעה של לאונרד כהן בפראג, אז ראיתי שההופעה הבאה באותו אולם (Arena O2) היא של Tiësto. כל-כך שונה מלאונרד כהן, ובכל זאת אם הייתי יכול ללכת הייתי הולך.
מירב שביט היא מוזיקאית ומעצבת רב-תחומית. את השיר הזה היא התחילה כאילתור ואת הוידאו שלו כאיסוף פריימים, אבל יש לו פואנטה. נדלקתי על השיר, מזכיר לי את...ובטח גם לכם. בשמיעה הראשונה חשבתי שהיא אמרה: כוכבים במקום דוכנים, אז עפתי יותר למעלה. תענוג לאוו-פיי קטן ויפה, שמתאים בין סיכום העשור, לבין מה שיהיה פה מחר !
Ratatat- Ratatat אולי הסנונית הראשונה מברוקלין, שלא רמזה כלל על מה שצפוי, ובכל זאת הצליל האלקטרוני הזה הקדים את כל מה שהיה אחריו לרבות Justice הצרפתים.
Air - Talkie Walkie אני זוכר איך שהורדתי את העטיפה של האלבום והקשבתי לראשונה לאלבום הזה ברכב בחניה בחושך (מה זה משנה למה זה יצא ככה, וזה לא מה שאתם חושבים), זה היה זמן קסום, גנוב, שבו כל צלילי האלקטרוניקה של העולם התחברו להם לסימפוניה מתוקה. סוף-סוף הם הצדיקו את כל הקרדיט שנתנו להם כל הזמן.
Franz Ferdinand - Franz Ferdinand פרנץ פרדיננד פרצו עם אלבום בכורה שבעיקר זכור ממנו הלהיט Take Me Out ולרגע הם נחשבו הגירסה האולטימטיבית לרוק של הסטרוקט והארקטיק מאנקיז, את שאר האלבום אני לא סופר.
The Streets - A Grand Don't Come for Free האלבום הכי טוב שלו וגם נחשב לאחד מ-1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני שתמותו (לא רשימה שלנו). אני לא מת עליו, אבל את השיר למעלה אני מאד אוהב.
Avril Lavigne - Under My Skin זה אולי לא ברור לכם, אבל גם אני פעם הייתי זורק אלבום כזה מהחלון, אבל למדתי לא לפסול סתם, מתוך דעות קדומות. אווריל לבינגן היא זמרת יוצרת קנדית, ומבחינה מוזיקלית היא מכניסה את מדונה לכיס הקטן. היא עוצמתית וכנה, פופית במידה רבה מידי, ומצליחה בצדק. אני לא אקשיב לאלבום הזה ברצף, אבל יש בו שירים טובים לאללה. AVRIL LAVIGNE MY HAPPY ENDING
Misery Is a Butterfly - Blonde Redhead מבחינתי היו שני אלבומי שנה בשנת 2004: הראשון של בלונד ראדהד והשני של מוריסי שגם שוגייזר בחרה בו. בלונד רדהאד הם מסוג הלהקות שנותנות לך את ההרגשה שיש חיים מציאות אחרת, הקטע הרב תרבותי של זמרת יפנית, והופעות גם בצרפתית ואיטלקית עושים טוב לנשמה. האלבום הזה אמנם מושר כולו באנגלית אבל יש בו אוירה חלומית, קוסמית פסיכדלית נפלאה.
עוד כמה אלבומים ששווה להזכיר אותם השנה, לפני הסיכום של שוגייזר. אלה אלבומים שאני פחות מכיר, אבל יש עליהם המלצות מכל הכיוונים: Iron & Wine - Our Endless Numbered Days The Walkman -Bows And Arrows The Futureheads - The Futureheads
The Arcade Fire - Funeral האלבום הזה נחשב כמועמד רציני לאלבום העשור, אני אצטט את נמרוד מטאפאס טאפאס: ארקייד פייר נולדו לעשור הלא נכון. הלהקה הקנדית לא נועדה להיות נסיכת אינדי, גם לא לכבוש לרגע את מצעדי המכירות המובסים. ארקייד פייר נועדה להיות קולו של דור שלם. אבל בעשור שבו המיינסטרים הסתגר בתוך עצמו, ארקייד פייר הסתפקו בלהיות קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב קהילת האינדי. מדובר באלבום אדיר, שלא איבד דבר מעוצמתו בשנים שעברו מאז יציאתו. אלבום בכורה של להקה שמעיזה לפרוץ את המסגרת המינימליסטית של האינדי אל תוך אלבום קונספט שאפתני ומגובש היטב.
ועכשיו אני אפנה את הבמה לבנות. קודם לשוגייזרית, הלוא היא גלי גונן:
יש משפט כזה בסרט היילנדר :There Can only be one גם במקרה שלפנינו , אייל ביקש ממני בסיכום 2004 לבחור רק אחד . וחבל ,כי אצלי מתחרים לפחות ארבעה אלבומים על אלבום השנה. אז חשבתי לשתף אתכם בלבטים שלי ולבסוף להתגבר על עצמי ולבחור אחד - למה שלא תיהיו שותפים לתענית הפרטית שלי?
אז הארבעה שהתלבטתי לגביהם הם:
Kings of Leon - Hah Shake Heartbreak זהו האלבום האהוב עליי ביותר של הקינגז אוף ליאון והוא זוכה בתואר מלכת החן. סתם, הוא זוכה בתואר האלבום שקולע הכי הרבה לטעמי האישי .לפני שהמלכים הורידו את המילה "ביצות" מהרוקביצות שלהם ונשארו רק עם רוק. אני דווק'א אהבתי את הביצות.
Morrissey - You Are the Quarry מוריסי ווילסון מקבלים את תארי המתקמבקים הכי בכבוד שיש. האלבום של מוריסי מעולה בעיניי ובעיני רבים וגם אם הטקסטים מביכים לעיתים ממי שהוא אחד המשוררים הגדולים של העת החדשה (America ,you know where you can shove your hamburger) הוא משמח מאד את מעריציו של מוז.
Brian Wilson - Smile האלבום של וילסום מזוהה יותר מכל דבר אחר עם השיקום האישי שלו - סמייל הוא אלבום שבמקור קשור באופן הדוק לתהפוכות האישיות שחווה וילסון והשלמת הפרוייקט שנים אחר כך היא בעצם הגאולה האישיית שלו.
והגענו לזוכה- לא נעים כי גם במצעד 2005 בחרתי בו ,אבל אין מה לעשות: John Frusciante - Shadows Collide With People למה פרושיאנטה? כי בעיניי זהו אלבומו הטוב ביותר. כי מכל האלבומים שהזכרתי ,הוא לדעתי זה שייכנס לפנתאון בעוד עשורים רבים כהאזנת חובה. כי הוא נדיר ושונה ואחד ויחיד באותנטיות שלו.
ואני עוד ביקשתי מגלי לכתוב גם על אנימל קולקטיב, כיוון שידעתי שהיא מאד אוהבת את האלבום הזה שלהם: Animal Collective Sung Tongs אנימל קולקטיב הוא הרכב נדיר וייחודי. כל נסיון להשוות אותם להרכבים אחרים יחטאו למטרה ונסיונות להשוות אכן נעשו. ב2004 יצא Sung Tongs ,בעיניי פסגת היצירה שלהם עד כה . השילוב של תיפוף שבטי והגיטרות האקוסטיות היווה פריצת דרך ברפרטואר של ההרכב. האלבום עמוק וסוחף .הקטעים בו בנויים רבדים רבדים שכמו באורח מיסטי (והשבטיות עוזרת פה) סוחפת אותך לתוך מערבולת חושית. .מסוג היצירות שמפנקות את האוזן והמוח. סיבה נוספת לפינה החמה שיש לי בלב כלפי ההרכב היא ההופעה המעולה שנתנו פה בשנה שעברה.
ולהמלצות האלבומים של אורית@ המהוללת:
Poe - Haunted מכיוון שאני אוהבת זמרות ההמלצה הראשונה שלי היא על זמרת בשם POE עם אלבום שנקרא HAUNTED . פו ששמה האמיתי הוא אנני דהקאטור דניאלווסקי, אמריקאית,כתבה ושרה אלבום שנכתב בהשראת רומן שכתב אחיה מרק דניאלווסקי בשם HOUSE OF LEAVES . באלבום משולבים קטעי הקלטה של אביה שהיה במאי סרטים וקטעי קישור בין שיר לשיר בסיגנון אמבייאנטי.
Archive - Noise האלבום השני הוא של ARCHIVE ונקרא NOISE . האלבום הרביעי של ההרכב הזה ולמרות המהפכים שחלו בהרכב שלהם אני אוהבת אותם מאוד.זה סוג של פסכידליה/פרוגרסיב טריפ הופ /אלקטרוני. והכי כייף לשיר בקול רם את השיר FUCK YOU.
האלבום השלישי הוא uh ha her של PJ HARVEY שאני מתה עליה
תודה רבה לגלי ולאורית, בחיי שלא חשבתי שייצא כזה פוסט ביפ (תבחרו קללה). היו גם הרבה אלבומים נחמדים עד פושרים בשנת 2004, שאני בעצם לא ממליץ עליהם אבל אי-אפשר ממש להתעלם מהם: Wilco - A Ghost Is Born אני מת על וילקו, אבל אם להודות על האמת זה אלבום הפחות אהוב עלי מכל מה שהם עשו. TV on the Radio - Desperate Youth, Blood Thirsty Babes מרוב שירים שכחתי את הלהיט שלהם משנת Wolf Like Me 2006 Zero 7 - When it falls: אלבום השני פחות טוב מהבכורה Rufus Wainwright -Want Two : נחמד כחלק מהדיסקוגרפיה הכללית שלו U2 - How to Dismantle an Atomic Bomb : מוכחים שהם גמרו את הסוס Eric Clapton - Me and Mr. Johnson: נחמד Björk - Medulla Junior Boys - Last Exit Interpol - Antics
הפוסט על Girls עורר בי חשק להאזין לשני שירים של הגאון פרינס: Girls & Boys מתוך האלבום המופתי Parade שכולל למשל את Kiss, ולמטה הסינגל השני מתוך האלבום המופתי Sign of the Times - שהשוו אותו לאלבום הלבן של הביטלס. אני לא מנסה להבין את הפרינס החרמן הזה, אבל מצד שני אני לא סובל מהקינקיות של השירים. מה שבאמת תופס אותי זו המוזיקליות המושלמת, התיאטרלית, הגאונות בסאונד.
החיים שלי מומצאים לגמריי, מישהו יושב שם וממציא אותם, אולי אני.
Girls הם צמד מסן- פרנסיסקו (על המים), שאני עוקב אחריהם כבר כשנה וחצי (יותר נכון הבלוג gorillavsbear עוקב, אני רק קורא ומאזין), אפילו כתבתי עליהם פוסט בזמנו, אבל חשבתי שזה מוקדם מידי, ולכן הוא לא פורסם. עכשיו הם הוציאו אלבום בכורה שכולם מתפעלים ממנו כולל המבקרים המוזרים של פיטצ'פורק. מסתבר שהסולן של הצמד, כריסטופר אוואן, היה בכת נוצרית שנקראה The Children of God, אשר נוסדה בשנות השישים בימי ההיפים העליזים. כמו כל כת היא הובלה ע"י מנהיג יחיד וכל יכול, בסופו של דבר יצא שאימו עבדה כיצאנית עבור הכת בהיותה נערה, וגם אחיו הבכור נפטר כתינוק בגלל שהכת לא האמינה בהתערבות רפואית. במה שהיה קשור למוזיקה: היה אסור לחברי הכת לשמוע מוזיקה מחוץ לכת, מצד שני את הגיטרה הראשונה נתן לאוואן חבר הכת ג'רמי ספנסר שהיה חבר פילטווד מק לשעבר. בגיל 16 ברח אוואן מהכת ואת כל הרעב שלו למוזיקה תירגם לאלבום קסום שמשווים אותו מבחינה מוזיקלית לבאדי הולי, אלביס קוסטלו, והביץ' בוייז, ולי נראה שאים ממש למה להשוות.
בחול המועד ביקרתי במערות קומארן (שם התגלו המגילות הגנוזות שהן המקור המקראי הקדום ביותר), שם נוסדה הכת הראשונה או הקיבוץ הראשון. חברי הקבוצה שנקראה "יחד" (מה שמזכיר את שם האלבום של גירלס שנקרא: "אלבום"), הם השפיעו מאד על הנצרות כיוון שיוחנן המטביל מורהו של ישו היה חבר בכת כשנתיים, וממש לפני שקיבל "קביעות" הוא עזב בלי פנסיה מוקדמת ובלי תנאים. להלן העקרונות המנחים את מטורללי "יחד" (שהיו כנראה חלק מקבוצת האיסיים ) מלפני 2000 שנה:
"הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם נזָרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם...בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת את אמונתה לבעלה האחד. הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שיתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מֻפלג בנכסים...ולא נמצאה בהם חרפת העֹני ולא גאות העושר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכלם, כאילו היו אחים מבטן" (תולדות מלחמות היהודים, ספר ב' פרק ח' ב-ג)."
לא פסחתי גם על ביקור במצדה שם היו 967 חברי קבוצת הסיקריקים בראשותו של אלעזר בן יאיר שהחליטו להתאבד בעקבות מצור של 8000 הרומאים בראשות המצביע הרומי פלביוס סילבה. הסיקריקים נקראו כך בגלל פיגיון קטן בשם "סיקה" שהם היו נושאים מתחת לבגדם, וככה בכיף היו דוקרים והורגים מתנגדים או סתם 700 איסאים פצפיסטים (על אמת) שעצבנו אותם בעין-גדי. להלן דברי אלעזר בן-יאיר מנהיג המתאבדים:
"הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא יימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי שירבו לבחור מוות בשעת הכושר... עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארץ החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!..."
לפני כמה ימים ביקרתי אצל הורי ובמקרה (אין מקרה?), מתוך שיעמום קראתי בעיתון "לאשה" מחודש אפריל (אף אחד מהורי לא רופא שיניים, ובכלל עיתון לאשה עיתון לא רע בכלל) , שם היה אפשר לקרוא על נערים אשר הצטרפו לכתות ועל דרכי ההתמודדות המומלצות להורים, הכל מוסבר ע"י מומחים לפסיכולוגיה ואנשי מקצוע. ההמלצה העיקרית היא לא לפסול את הכת ולא לנסות להסביר כמה שזה לא הגיוני ורע, כי בלאו הכי אחד מעקרונות ה"יחד" של כל כת הוא לא להאמין להתנגדויות ולספקות מהעולם החיצוני. הדרך היחידה לליבם של חברי הכת היא להמשיך את הקשר איתם ולהיפגש איתם ולקבל אותם כמו שהם, ובכך להגדיל את החשיפה לעולם החיצוני.
הדבר העיקרי שאני למד מכל זה הוא שאנשים צריכים אנשים אחרים, בלעדיהם הם מרגישים שהם לא שווים כלום. חוץ מזה אנשים צריכים משמעות לחייהם אחרת הם לא מאושרים. אני מסכם לעצמי את עקרונות הסידרה שהיתה בטלוויזיה על האושר: "לאהוב (משהו.. לא חשוב מה: ילדים, כלבים, חמתך על הגויים), נישואים (יותר עדיף), סקס בתוך הנישואים (זה מה שאמרו בסידרה), עיסוק עם משמעות (הרצת מניות בבורסה?), חברים (אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה/ לא הייתי מצטרף לכת (מועדון) שהיתה מקבלת אותי כחבר )" - מצטרפים לכת שלי?
איגי פופ הוא בן אדם זקן בלי טיפת מבט של חכמה בעיניו. במקרה שלו זו מחמאה, הוא פשוט נשאר אותו איגי פופ עם יצר של ילד קטן ושובב שרוצה לעשות דווקא. השיר Oh My Godהוא אחד השירים ביפים של השנה, ויש לו ביצוע אחר וגם וידאו אחר, אולי עכשיו שגם איגי פופ הצטרף אליו, ישמיעו אותו יותר ברדיו. בכל מקרה זה חמוד נורא.
קונור אוברסט קצת מגזים עם הקצב שהוא כותב שירים טובים, וגם M. Ward הוציא אלבום אהוב השנה. בכל זאת הם חברו יחד עם ג'ים ג'יימס ממורנינג ג'קט (שגם כן הוציא EP השנה עם קאברים לג'ורג' האריסון) והקימו את ההרכב שיכול היה להיקרא בקלות Traveling Wilburys 2, אבל הם בחרו בשם המופרך: "מפלצות הפולק". מצד שני קצת גדול עליהם ההשוואה לג'ורג' הריסון, בוב דילן, רוי אובריסון, גף לין ואפילו טום פטי. אני מוכרח לציין שאני קצת רווי מכל מוזיקת הפולק הזו , מה גם שיחד הם נשמעים כמו יותר מידי כפילים של רוי רובירסון. אחרי האזנה נוספת השתכנעתי שקונור אוברסט מתבזבז, במקום לעשות את "יאנקיז הוטל.." שלו, או את Sea Change, או אפילו את מה שעשו מורנינג ג'קט שנה שעברה, הוא נשאר באותו מקום. תחילת האלבום דווקא מבשרת שינוי, זה מתחיל בקטע סול דיסקו רקיד סטייל בי ג'יז, אבל מיד אח"כ הכל נעלם.
שמחת תורה היא הזדמנות נפלאה לרקוד, לשיר ולשתות. בעצם כל שמחה היא הזדמנות לשתיה. לפני כשבועיים הצעתי לכם כאן להרים כוסית לכבוד יום הולדתי בדיוק בזמן שאפילו נשיא המדינה מצא צורך לומר שאלכוהול זה פיחס. אז אני לא מאמין בפוריטניות שכזאת, ובכל זאת יש כמה כללים שאני ממליץ לכם לשתיה, במיוחד אם אתם צעירים:
1. תהיו קולים - שתו באיזי, יש לכם את כל הערב, מה אתם ממהרים, זו לא תחרות.
2. שני משקאות זה סבבה- שלושה - ארבע משקאות זה לימים מיוחדים ולאירועים מתמשכים, הסיבה העיקרית שאנשים מעל גיל 35 שותים יותר, היא שזה משפיע עליהם פחות ככל שהם שוקלים יותר. אבל אם אתם רזים תהנו מהגיזרה, ומהבקבוק שלכם, כשאני הייתי בן עשרים בירה אחת הספיקה לי לכל הערב. זה גם התאים לי לתקציב.
3. קוקטיילים- האלכוהול הוא לא העניין העיקרי: אני אוהב ספרייט עם חצי לימון חתוך לקוביות ומעט וודקה בשביל הטעם. וגם קמפרי עם הרבה קוביות וקרח ומיץ תפוזים.
4. יין - כוס אחת זה כמו שתי בירות. אנשים אוהבים יין כי הם שותים רבע כוס וזה פחות קלוריות, וזה גם יותר בריא. בארוחה גדולה לוקחים בחשבון שכל אדם שותה כרבע עד שליש בקבוק שזה בערך 200 ס"מק, כלומר כוס שתיה.
5.ויסקי- כדאי לשתות לאט, עדיף עם קרח, הסקוטים אפילו מדללים עם מים מינרלים - מתוך קמצנות כמובן. גם צ'ייסר זה נחמד.
6. וודקה- מתאים מאד עם רדבול, אבל ראבק כמה?
7. שתו כמה כוסות מים (עדיף עם לימון) כשעה וחצי לאחר שגמרתם לשתות - זה מונע האנג אובר. אם אתם שותים מים מיד לאחר השתיה זה פשוט לא נספג בדם, גם יכול לגרום להקאות - המתינו קצת , אבל לא יותר מידי.
8. אל תנהגו אם אתם שותים - פשוט חבל על הרישון - שנתיים שלילה !!!
9. שתו בהתחלה- אני אוהב לשתות בתחילת הערב, לקראת סופו אני כבר עובר למים, וככה מסיים בכיף ולא סמרטוט.
10. תהנו מאיכות המשקה- רק כשאתה מתחיל להרגיש את כל הטעמים, המרקמים הצבעים והריחות של המשקה, אתה מתחיל להבין איך שותים. על יין כבר שמעתם בטח מספיק- אני אוהב להריח את הויסקי, אפשר לטוס עד שדות החיטה בסקוטלנד ולהרגיש את הפריחה שסמוכה אליהם - לא צריך לשתות כמו חזירים. אצלי בקבוק של ליטר ויסקי מחזיק בבית בערך שנתיים !!!
11. אל תשתו לבד - תמיד יותר כיף לשתות ביחד.
12. אל תשתו כשאתם עצבניים או מדוכאים - אלכוהול זה בשביל לשמוח
ולבסוף, אתם לא חייבים לשתות. אני מכיר כמה אנשים, אפילו גברים שלא שותים, וזה לא מוריד כלום מגבריותם. אני לפחות חודשיים בשנה באופן ספונטני ולא מודע לא שותה אלכוהול בכלל. יש הרבה אנשים (שאפילו לא מודעים לכך) שאלכוהול עם מוזיקה חזקה גורמת להם כאב ראש, בעצם גם בלי שתייה מוזיקה חזקה מידי יכולה לגרום לכאב ראש.
אודם בלחיים, אנדרנלין בורידים, פחד, אימה (אני ממש מפחדד, ומשתדל להנות מזה), מכמה שירי ילדים. מעולם, אבל מעולם שיר אימה לא נשמע כל-כך מתוק ונפלא. מה אני אומר מתוק ונפלא, אני לא מכיר בכלל שירי אימה, לא מדבר אלי בכלל הז'אנר הזה. הפעם לא מדובר באיזה להקת דת' מאטל מחורבנת, אלא במקהלת ילדים ששרה שירי אימה באלבום קונספט של השחקן היפיוף המועמד לאוסקר (?) Ryan Gosling וחברו Zach Shields. הסגנון מזכיר מאד את תום וויטס, ברטולד ברכט, תיאטרלי, קברטי, ומצד שני מתוקי - בקרוב המחזמר (זה בצחוק)
אלבום חדש של אייר, יוצר ציפיה מוגזמת אשר נועדה לכישלון מראש. להקות מיתולוגיות שכאלה יכולות להפתיע בגדול או להיות בסדר. אם לפתח את הנושא, אז עולה השאלה: האם האלבום החדש של אייר היה נחשב לטוב/לא טוב גם אם להקה אחרת חדשה שנאמר קוראים לה אוקסיג'ן, היתה עושה אותו? (מזכיר את מבחן הקוף המצייר, שעשו כאשר הציגו במוזיאון תמונות שצייר קוף ). ובכן, התשובה לשאלה הזו לא קיימת בעולם האמיתי, כי תבניות הקול של אייר כל-כך יחודיות שאין אפשרות להתעלם מהן ולהתייחס לאלבום כעל מוזיקה של להקה אחרת. הדברים הטובים שאפשר לומר על האלבום החדש של אייר הם: זה לא אלבום משעמם, הוא נעים מאד להאזנה, יש בו איזה אוירה של סיפור, אפילו איזה פרוג. מנגד, ניתן לומר שאין כאן אף להיט כמו בווקי טוקי, או מנגינה ראויה לשימוש ברקע לכתבות של הערוץ הראשון. הוידאו של Sing Sang Sung יותר מעניין מהשיר שהוא מלווה. אין מה לדבר על כך שלפסגה כמו Moon Safari הם לא מתקרבים.
מגיע לארקטיק מאנקיז המלצה קצת יותר חמה מהשורה וחצי שהקדשתי להם בעת הקרנת הבכורה (ברדיו הישראלי), לפני כחודשיים של הוידאו הראשון שלהם מתוך האלבום החדש והשלישי שלהם שנקרא: Humebug. ארקטיק מאנקיז היא להקת הרוק הטובה ביותר והמצליחה ביותר של העשור, ואפילו מוריסי מוכן להודות שמדובר בסמיתס החדשים. שנה שעברה מאד אהבתי את הפרוייקט The Last Shadow Puppets, והתיאוריה שלי היא שמשם אלכס טרנר שאב כוחות יצרתיים חדשים לארקטיק מאנקיז. צריך לדעת להמציא את עצמך מחדש, צריך לדעת ללכת קדימה רק כדי לא להישאר מאחור. באלבום החדש ההשפעה של פיט דוהרטי ניכרת. בשמיעה ראשונה זה נשמע לי כמו אלבום חדש של מוריסי מהעת החדשה. בוידאו למעלה אפשר לשמוע שיר שממש נשמע כמו שיר של מוריסי, אבל הרבה יותר טוב ממה שהוא עשה באלבום האחרון שלו. אם כל זה משדר לכם שזה אלבום קל, אז זה לא. לאוזניים שלי זה נשמע ברגעים מסויימים כיצירת מופת וברגעים אחרים כקצת יותר מידי עובד על השכל ולא על הרגש. צריך כמה וכמה האזנות בכדי להתרגל. יכול להיות שזה אלבום שהשירים שלו יגדלו לתוך ההופעות.
הרשת כמרקחה. ההוצאה המחודשת של האלבומים של החיפושיות מרגשת את כולם. לכבוד כך נערכת הצבעה לשיר הגרוע ביותר של הביטלס. מי אמר שרק אצלנו שוברים כל יום מיתוסים, ושוחטים פרות קדושות ופרי הרבעה בועטים. לא הבנתי בדיוק מעין התחיל הבאזז, אבל כנראה שהמגזין EW היה הראשון. בכל מקרה זה מרענן, ואחרי שהורדתי את כל האלבומים של הביטלס בהוצאה המחודשת (רק בינתיים, עד שאני אקח משכנתא וארכוש את כולם) החלטתי גם אני לערוך רשימה כזאת, וגם של השירים הפרימיום של הביטלס. "סוד" שאני שמח לגלות: כשהייתי עושה שמירות בסדיר בצבא, הייתי שר לעצמי שירים של הביטלס כדי להעביר את הזמן, וגם לפעמים מאלתר קטעי בלוז על גיטרה מתוך גרוני, בכל זאת צריך קצת מוזיקה בחיים.
השירים הגרועים של החיפושיות קצת קשה למצוא שירים גרועים של החיפושיות , Taxman , Please Mister Postman היו נחמדים בתקופות מסוימות, למרות שהיום אני אדלג עליהם, ובכל זאת מעניין לגלות שיש שירים גרועים לאורך כל התקופות, מה שמוכיח שמי שלא עושה לא טועה, ושמי שלא מעיז לא מתיז, וכו'.. בקיצור: לא כל מה שהם עשו יצא מושלם. אז זו רשימת השירים הגרועים ביותר של הביטלס לטעמי, לפי סדר כרונולוגי פחות או יותר, והם גם די דומים אחד לשני (מסקנה- יש נוסחא גם לשירים גרועים):
Don't Bother Me Hold Me Tight I Wannna Be Your Man Papperback Writer Hello Goodbye She Said She Said Doctor Robert I want to Tell You Think For Yourself What Goes On Fixing a Hole Being For The Benefit of Mr. Kite! When I'm Sixty-Four Revalution 9 One after 909 Maggie May Old Brown Shoe Maxwell's Silver Hammer
השירים הטובים ביותר של החיפושיות טוב, זה כבר הרבה יותר כיף...אני רוצה לסייג שזו רשימה אישית, אם כי בסופו של דבר אני חושב שהיא די אוניברסלית. מה שבלט בה בסופו של דבר ,שעם כל המוזיקה המשובחת שיש בעולם, אף אחד כיום לא מצליח להעפיל באמת לפסגות היצירה של החיפושיות (זה כמו שאף אחד לא יכול לכתוב משהו כמו התנ"ך, או לפסל פסל כמו פסל דוד, או לכתוב את התשיעית של באטובן, או לצייר כמו פיקאסו) . עוד הסתייגות חשובה, אני מאזין ותיק, פעם חשבתי ש - Day in The Life הוא השיר הכי טוב ביקום, אחרי שהוא כבר יצא לי מכל החורים, אני לא יכול להתרגש ממנו כמו פעם. השירים מסודרים באופן כרונולוגי ולא ע"פ דירוג, אבל אני אציין בכוכבית כאלה שהם הכי אהובים עליי במיוחד, נכון להיום. אני גם מאד נהנה (וגם מאד גאה) מאסופת קטעי הוידאו שיש בפוסט הזה. לא תמיד איכות הקול מעולה, אבל אני חושב שהאותנטיות מנצחת, אינג'וי:
I Want to Hold Your Hand - אחד השירים הכי רומנטים והכי תמימים בעולם שאהבתי עוד כשהייתי ילד בגן. באותה תקופה זה התחבר לי עם שירים כמו "קיסס פור מי" מהאירווזיון.
All My Loving- שיר שמירות שקרע את הרקיע של גני יהושוע כשסר פול מקרטני היה פה. הסיבה היחידה שמלכת אנגליה נתנה לו את התואר סר, היא כדי שלא יקראו לו מלך !!!
* I Feel Fine* - עוד שיר שמירות וגם הפידבק הראשון שהוקלט בעולם *Can't Buy Me Love*- שנות השישים מתחילות באופן רישמי, הדרך ל"שיער" קצרה -וגם שיר השמירות המעודף עלי, שבגינו אני לא עושה או חושב יותר מידי על כסף...בסך הכל, יצא שהשיר הזה חייב לי כמה מאות אלפי שקלים, אם לא למעלה מכך.
*Things We Said Today* - מדהים כמה שירים מאלבום אחד מופלא שנקרא Hard Day's Night, כנראה האלבום שהשפיע הכי הרבה על המוזיקה הישראלית, בזכותו אריק אינשטיין התחיל לעשות רוקנרול... והשאר היסטוריה.
*Yestrday*- כנראה השיר היחידי שג'ון לנון ממש קינא בפול. בדיעבד זה שיר שאחריו המוזיקה של הביטלס לא נשמעה אותו דבר. יש סיכוי שבגללו ג'ון לנון התחיל לכתוב שירים כמו שהוא כתב אחר-כך. כשהייתי קטן השמיעו אותו כל-כך הרבה פעמים ברדיו שזה היה כמו להלביש נסיך בנעלי זהב, רק כשהוא גדל הוא שם לב שלצהוב הנוצץ הזה יש משמעות. יצירת מופת שכנראה שינתה את העולם ואפילו לא ידעתם מזה. כמה סימלי שהוא נקרא Yesterday כשהוא בעצם מגשר בין האתמול למחר.
*And Your Bird Can Sing* - השיר שהכי משמח אותי בעולם, למעלה בגירסה סאטלנית במיוחד.
Got to Get You Into My Life- השיר שבזכותו יצחק גרציאני עשה קריירה.
*Tommorow Never Knows- הפעם ג'ון לנון משנה את העולם, אבל לא בגלל זה השיר הזה פה, אלא בגלל שאני באמת אוהב אותו: את נגינת התופים, השחפים ברקע והאטומוספירה. זהו השיר הפסיכדלי הראשון ביקום, וכמה סימלי שהוא נקרא "מחר..", שזה גם העתיד וגם הפוך מ- Yesterday זו גם לא היתה המהפכה היחידה באלבום Revolver. בשיר Love You To זה היה התור של ג'ורג' האריסון שהכניס לראשונה את הסיטאר לאחר שקיבל שיעורים מלא פחות מאשר ראבי שאנקר. יכול להיות שזו תחילת מה שנקרא כיום: מוזיקת עולם.
Michelle - שיר תמימות, שאומר בעצם שאהבה היא מעבר למילים, או שבצרפתית זה נשמע הרבה יותר יפה ולא צפרדעי בכלל.
In My Life -מצטרף ל- I did It My Way של פראנק סינטרה, כשיר חשבון נפש לחיים.
All Together Now - שיר הילדים הכי מוצלח של החיפושיות
All You Need is Love- פתטי, מאוס, איכשהוא השיר הזה בכל פעם מרגש אותי מחדש
Strawberry Field Forever - השיר שבגללו התחלתי להקשיב לאלבומים של החיפושיות. ואני אסביר: בשנת 75 הייתי ילד בן 6 והחיפושיות היה כל הזמן ברדיו, באובלדי אובלדה , גוד דיי סנשיין ועוד כל מיני שירי פופ מדליקים עד מקסימים. אז כולם הכירו אותם, כביכול, עשור לאחר-מכן כששמעתי את השיר הזה הבנתי שכל הזמן הסתירו מפני את החיפושיות האמיתיות (זו לא שגיאת כתיב זו דאחקה- מי הבין?). בסוף השיר ג'ון לנון ממלמל משהו בסגנון: "איי בריד פול" או "קנברי סורס" וזה מה שהתחיל את השמועות על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים והחלפתו בכפיל. הכל מגובה כמובן ב"הוכחות" על-גבי עטיפות התקליטים וקטעים קולים שאם מנגנים את התקליט אחורה זה אומר :"פול איז דד נאוו..מיס הים מיסי מיסיב", בקיצור קאלט מלא.
*I'm The Walrus*- עד היום אני חושב שזה השיר הכי גאוני שג'ון לנון חיבר (חוץ מאימאג'ן). הוא על זמני מבחינה מוזיקלית, רוקי, פופי, דאנסי, קלאסי, טרנסצנדטלי. בשביל המנה הזו שלקח ג'ון היה שווה.
Sgt. Pepper's Lonley Hearts Club Band -reprise- רק בגלל שזה רוקנרול
The Ballad of John and Yoko- עד היום לא ברור לי כמה ג'ון לנון היה מחורפן כשהוא התאהב בקלפטה הזאת, בכל זאת נראה שהיא הצליחה להוציא את המיטב שבו (לדוגמא השיר הזה). בוא נאמר שזה מוסיף המון צבע לסיפור של הביטלס וגם כנראה שג'ון לנון המציא את עצמו מחדש איתה, דווקא בתקופה שהיתה אמורה להיות סוף, ורק בגלל זה צריך להודות לה. בעצם הבה לא נגזים, כבר הודינו לה מספיק פעמים בעבר - בכל עת שרכשנו אלבומים. תמיד מכוננת בי הרגשה שהיא היתה איתו בשביל הכסף והתהילה והפוזה, ושהוא פשוט היה הרוס עליה.
Something- ג'ורג' האריסון עושה את שלו רגע לפני הסוף.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
