זו כמעט מילה גסה.. רוקנרול. בשביל מה צריך להגיד אותה כשבעצם צריך לומר אינדי. אז עוד מעט גם אינדי תהיה מילה גסה, אבל היום לכבוד ערב החג שני, בכל זאת רוקנרול.
Heavy Metal הוא הפרונוגרפיה של מוזיקת הרוק. הסנדק של זה היה ג'ימי הנדריקס, לד זפלין היו החלוצים, אבל אוזי אוסבורן ובלאק סאבת' היו הראשונים שבאמת העבירו את הזרם המוזיקלי החשוב, והמעצבן הזה לאזור הפסיכופטי האפל. צריך לציין גם את דיפ פרפל ואת Iron Maiden, ואז לעצור לרגע ולשים לב שכל הלהקות האלה בעצם אנגליות. ונשאלת השאלה: מה כואב כל-כך בממלכה הבריטית, שצריך להוציא ממנה כל-כך הרבה זעם? ועוד שאלה: האם האמריקאים האלה לא מבינים כלום במוזיקה? האם לא מספיק שהם גנבו את הרולינג סטונס, והשתגעו מהביטלס, גם את הרעש הם היו צריכים שמישהו אחר ימציא? דווקא באינדבדואלים הם טובים: אלביס, בוב דילן וגם ג'ימי הנדריקס בכל זאת אמריקאים.
כמו בפורנוגרפיה שבה יש לכל אחד העדפות שונות, כך ברוק הכבד יש מליוני תתי-ז'אנרים שכל אחד מהם מנסה לתת מענה לרמה הולכת וגוברת של סטייה: טראש מאטל, דאת' מאטל, בלאק מאטל, גות'יק מאטל ולבסוף גלאם מאטל שזו הסטייה הפאתטית ביותר. גלאם מאטל היה זרם שזרח בשנות השמונים כאשר הפאנים והקלידים של הנאו-רומנטיקה חדרו לתוך הרוק הכבד. הלהקות הבולטות בזרם זה היו Europe השבדים (שעשו את Final Countdown הפופי- כי זה מה ששבדים עושים!), בון ג'ובי (עם הלהיט It's My Life - שאני דווקא אוהב), פורינר שגרמו לי להקיא כל כיתה ז' עם השיר המכוער לתפארת I want To Know What Love Is, והפיסגה של הכל היו כמובן Guns N' Roses שהצליחו גם להיחשב מספיק רוק כבד בשביל האוהדים השרופים (תרתיי משמע) של הרוק הכבד, וגם להיות מספיק קליטים עבור המיינסטרים הכללי. Heavy Metal הוא הפרונוגרפיה של מוזיקת הרוק. הסנדק של זה היה ג'ימי הנדריקס, לד זפלין היו החלוצים, אבל אוזי אוסבורן ובלאק סאבת' היו הראשונים שבאמת העבירו את הזרם המוזיקלי החשוב, והמעצבן הזה לאזור הפסיכופטי האפל. צריך לציין גם את דיפ פרפל ואת Iron Maiden, ואז לעצור לרגע ולשים לב שכל הלהקות האלה בעצם אנגליות. ונשאלת השאלה: מה כואב כל-כך בממלכה הבריטית, שצריך להוציא ממנה כל-כך הרבה זעם? ועוד שאלה: האם האמריקאים האלה לא מבינים כלום במוזיקה? האם לא מספיק שהם גנבו את הרולינג סטונס, והשתגעו מהביטלס, גם את הרעש הם היו צריכים שמישהו אחר ימציא? דווקא באינדבדואלים הם טובים: אלביס, בוב דילן וגם ג'ימי הנדריקס בכל זאת אמריקאים.
ועכשיו Slash הגיטריסט של Guns מוציא אלבום בכורה, שמנסה גם הוא להיחשב מספיק רוק כבד בשביל המעריצים הכבדים. על העטיפה מופיע גולגולת כמו שצריך, אוזי אוסבורן מתארח, M. Shadow המקועקע, Izzy Stradlin הגיטריסט הנוסף של גאנז, אבל כל שאר האורחים האחרים "מקלקלים" את העניין: כריס קורנל, פרגי (מבלאק אייד פי), איגי פופ, אדם לוין (מ-Maroon 5?) , ואפילו דייב גרוהל מפו פייטרס מצליחים להוציא ממנו רק מוזיקה טובה. ממש מוזיקה ולא את הדבר הזה שנקרא Heavy Metal. צריך גם לומר שסלאש הוא גיטריסט ומוזיקאי יותר מידי טוב, ממש גאון, שלא מסוגל לעשות מוזיקה שהיא זבל, ולכן האלבום הזה הוא קודם כל רוקנרול אמריקאי. תמצאו בו רית'ם אנד בלוז, תמצאו בו בלאדות, לצערי אין כאן אף שיר שממש מפיל אותי על הרצפה, אבל לפעמים המכלול יותר גדול מחלקיו. במילים אחרות: התלהבתי מהסגנון, מהוירטואזיות, משיתופי הפעולה, והשירים בסדר גמור, שלוש הדוגמאות שהבאתי לכאן אפילו לא מייצגות את כל מה שיש באלבום המצויין הזה:
משהו ספרדי:
Slash Ft. Rocco Deluca - Saint is a Sinner Too
להיט רוקי:משהו ספרדי:
Slash Ft. Rocco Deluca - Saint is a Sinner Too
Slash Ft.Chris Cornel - Promise
ובסגנון לד זפלין:
Slash ft. Andrew Stockdale of Wolfmother - By the Sword
4 תגובות:
כתבה מטומטמת
טוב ששיתפת אותנו במחשבותיך יואל, אחרת היית מוציא את זה על אנשים תמימים. אתה לא חייב לקרוא, או שתלך לתטבק במקום אחר
כמעט לא נעים לי לחלוק על תגובה שנונה ומפורטת כשל יואל, ובכל זאת,אני מאד נהנתי מהכתבה ומהשירים. שמחה שהגעתי לאתר לא מזמן ונראה שסוף סוף רוחות חדשות ינשבו בספריית המוזיקה שלי בקרוב.
שלום יעל,
וברוכה הבאה :-)
הוסף רשומת תגובה