כוח הים הבריטי

EP חדש ל- Britiish Sea Power

חוזה לך ברח !

חוזה גונזלס בהרכב חדש שנקרא Junip, יש אנשים שזה עושה להם קונטציה למוסיקה של הדלתות, לי זה בעיקר מזכיר את מתי כספי, המינוריות בקול וגם משהו בעיבודים במוסיקלים.

ניל יאנג - האם זה הכרחי ?

יש שאלות שיותר חשובות מהתשובות עליהן. להקשיב לאלבום החדש של ניל יאנג, זה לא מחליק בגרון וזה אחד מהמקרים האלה שצריך להבין למה האומנות שמולנו שואפת. דניאל לנואה המפיק ניסה להוציא מניל יאנג " גיטרה שהיא אקוסטיקה, אלקטרוניקה, בס - וליצור סאונד חדש, גם אחרי 50 שנים של רוקנרול", הוא טוען שזה הצליח לו, אני חושב שזה עודף של אנינות טעם, וזה בעיקרון אלבום של דיסטורשנים ועשו את זה בהצלחה רבה יותר המגנטיק פילדס לפני כשנתיים. אם עושים אלבום שהוא בעיקר גיטרה זמזמנית אז זה מה שמקבלים. אבל לנואה הוא לא רק כזה אומנותי, אלא תמיד גם תיקשורתי. החותם שלו על האלבומים של U2 מעיד על כך. יש לי אלבום תקליט סולו ישן של לנואה שבו הוא מערבב אנגלית עם צרפתית, שאני מאד אוהב, וגם במקרה של ניל יאנג הוא מצליח לשמור על האיכות המיוחדת של יאנג ולתת לה עידכון נוסף, רובד נוסף, שלא היה קודם. זה גם לא מזכיר את נברסקה של ברוס ספרינגסטין שאני ממליץ עליו שוב, ובערך בפעם האלף. מה יש בניל יאנג שמחייב משמעת האזנה מכל היפסטר, ולמה הוא הכרחי? קשה לומר. יש אפשרות שיש לנו פשוט טעם טוב, והערכה למי שמגיעה לו הערכה על יחודיות ומקוריות, ועל המשך של יצירה ועשייה. קצת קשה לי להאמין שהאלבום הזה יהפוך לקלאסי, למרות שכל השירים מקורים וטובים, בניגוד לאלבום של ג'וני קאש מתחילת השנה שכמעט ואינו מכיל שירים מקורים, אבל אפשר להאזין לו לנצח, או לפחות עד שמתים. ראוי עוד לציין שהאלבום של יאנג הוקלט רק בירח מלא. יש בזה משהו...

כדאי עוד לשמוע: ניל יאנג ופול מקרטני

ספרדי כפול : Crystal Fighters, El Guincho

El Guincho הוא מוסיקאי ספרדי שמושפע מאנימל קולקטיב ומוסיקה טרופית ולאלבום החדש שלו (רביעי במספר), קוראים Pop Negro אני אוהב את השיר שהבאתי לכאן, שאר האלבום נשמע מיוחד וטוב, אבל זה עניין של טעם. מי שרוצה לדעת איך נשמעת מוסיקה היום, אז זה-זה.
CRYSTAL FIGHTERS לעומת זאת הם להקה ספרדית, והסגנון הוא יותר דאנסי, הקליפ הביזארי שלמעלה, חובה!

El Guincho - FM Tan Sexy

נבדק ונמצא פרימיום: כלבים ואופנים

בחול המועד שלנו המון פסטיבלים, למשל פסטיבל הקולנוע בחיפה שאני כנראה אפקוד רק בגיל 50, וגם פסטיבלי מוסיקה שונים. זה באמת נעים לגלות שאנחנו כאלה פעלתנים ותרבותים, הרבה יותר מתדמית הכרסתנית של המנופף במנגל שמישהו מנסה לטפול בנו. לצערי, למרות שכל שנה אני לא מפסיק לתור את הארץ, אני "מצליח" גם לדלג בין הטיפות (ולו מן הסיבה הפשוטה שהביל כל-כך) ולא להשתתף באף פסטיבל. אבל השמח שמסביב, התיאורטי עבורי, עושה לי טוב. בזמן שהאוירה כל-כך תרבותית לא יקרה שום דבר אם מישהו (אני) יפתח איזה מנגל, ינפנף בנונשלנטיות ויעשה על האש. הגויים לא ישימו לב.
הפעם בנבדק ונמצא פרימיום, קליפים על כלבים ואופנים:

1. Mark Ronson & The Business Intl - The Bike Song: זה סרטון עם עלילת גונבי אופנים מדליקה שמתכתבת עם כמה סרטי קולנוע, הטריק ישן, אבל הקסם עוד עובד.

2. OK Go - White Knuckles: יש לי רק דברים טובים לומר על האלבום של OK GO שיצא השנה. החבר'ה האלה עושים מוסיקה טובה, אבל אנשים מקשיבים לה בדרך-כלל דרך הקליפים, ויש גבול שבו העניין מאבד עניין. בכל-זאת הנה זה פה, כי אנחנו סאקרים של גימיקים, ואנחנו לא מתביישים בכך (אני דרך-אגב טרם צפיתי בקליפ - סוג של התביישות? לא ממש..יותר שיעמון).



3. Cloud Cult - Running with the Wolves :מוצא האדם מהקוף, מוצא הכלב מהזאב. מתוך האלבום Light Chaser המומלץ, זה כנראה השיר הכי יפה באלבום:



4. Delorean - Real Love: זו לא הפעם הראשונה שדלורן מופיעים כאן בבלוג, למרות שהם מידי אלקטרונים, אבל אם זה טוב, אז למה לא, והקליפ עם הכלבים, נושך.



5. We Are Scientists - I Dont Bite : אחרי כמה צפיות הרגשתי חובה מוסרית להביא את השיר הקאצ'י הזה לפה. למרות שזה ממש לא עובר את סף הפרימיום המינימלי הנדרש. מהנה כמו מסטיק בזוקה. אין כאן כלבים, אבל יש נשיכות.



6. החיים שלי יותר מעניינים ממני: הגיע הזמן להחזיר את הפינה והשימחה לבלוג. השבוע היתה לי יום-הולדת ולבתי חגגנו בת-מצווה במסעדה, אבל האירוע המעניין ביותר הוא המפגש עם האח האבוד האנגלי של הבן-דוד שלי. למרות שאני כמעט דוקטור, אני בא ממשפחה מאד עממית, ובצד של אימי הגברים עסקו בעיקר בקצבות. לחלק גדול מהם אין בעיה להגיש אוכל עם הידיים, בעצם אפשר לומר שיש להם בעיה להגיש אוכל מקערות ההגשה לצלחות עם כפות הגשה, ולכן הם נאלצים להעביר לפעמים את האוכל בדחיפה קטנה של היד (מאז שהייתי ילד מאד קטן (גיל5) זה שיגע אותי, היום אני פשוט שותק). אין מה לדבר שכמעט אף-אחד מהם לא מבין אנגלית, למרות שמספרים שסבא שלי דיבר 7 שפות. הסיפור התחיל כשדודה שלי התפרחחה לפני כשלושים וחמש שנה באילת עם מלצר, נכנסה להריון, והתחתנה איתו. יצרו של המלצר להתהולל גבר עליו והוא חזר לאילת. אחרי כמה שנים של חיים נשואים נפרדים, הוא חזר לדודה שלי לכמה ימים, והיא שוב נכנסה להריון עם בן דודי שנקרא לו לצורך הסיפור: יקי. מה שיקי לא ידע שאבא שלו היה נשוי לאשה אנגליה עוד לפני שהוא נישא לאמא שלו, ושנולד לו אח באנגליה. יום אחד ישב יקי (שאינו מבין מילה באנגלי) על המחשב עם בן-דוד מהצד של אבא שלו, שצ'טט להנאתו עם "חבר" אנגלי בפייסבוק, ליד החבר אנגלי ישב במקרה אחיו האנגלי של יקי, שנקרא לו ג'יי. ג'יי שם לב ששם המשפחה של החבר בפיייסבוק דומה לשם המשפחה של אבא שלו. הסוף היה שנפגשנו בערב החג כולנו בסוכה. אמא של ג'יי ואמא של יקי, וגם הנשים והילדים שלהם. דרך-אגב, אמא של ג'יי התחתנה בשנית כשג'יי היה בערך בן שנה ונולד לו אח נוסף ועד גיל 18 הוא היה בטוח שאביו החורג הוא אביו האמיתי. ג'יי יועץ כלכלי שעובד בחברה גדולה שעוסקת בייעול של חברות ענק באנגליה, אשתו עובדת במעון. בן-דודי יקי מנהל מסעדה מזרחית בישראל. כיוון שג'יי ובני משפחתו שומרים כשרות, וכיוון שמחיר הבשר הכשר באנגליה יקר מאד, הוא לא מפסיק לאכול בשר בארץ, מהבחינה הזו הוא מצא את המשפחה האידיאלית (רק על שולחן החג שבו השתתפו כשלושים אנשים היו כחמישה סגים של תבשילי בשר ו/או עוף).

שתהיה לכם פרימיום של שבת וחג שמח !
ותזכרו: אני אוכל = משמע אני קיים.

הזמן עף - Georgia Fair !

חיכית הרבה זמן לקליפ של השיר הזה. הזמן עף ! והוא תלוי כמו כדור בדולח מעל ראשנו. שיר שאני אוהב, ומתאים גם למסיבת הבת מצווה שאנחנו עורכים לבת שלי היום. ביל ריינולד מלהקת Band Of Horses האמריקאית הפיק את האלבום לצמד, וזה ניכר.

Chrissie Hynde - חדש !

לפני כמה ימים הגעתי במקרה לאתר אינטרנט שבו תמונות של מפורסמים אמריקאים המצולמים כשהם צעירים, וכפי שהם כיום. בדרך-כלל מה שקורה להם הוא שהרזולוציה גדלה פי 5, גם בקמטים וגם במשקל. זה לא המצב אצל כריסי היינד. היא נראיית מצויין, מלאת רוח רוקנרול, ועוצמה נשית. זה מאד מפתה לצאת ולבדוק בת כמה היא, במיוחד לאור העובדה שהיא שרה שיר בשם Perfect Lover שבו היא מתארת את מעלליה כקוגרית עם אהוב בן חצי מגילה, אבל החלטתי להימנע מכך, ולהישאר עם חוסר הידיעה.
'J.P., Chrissie and the Fairground Boys' זה השם של ההרכב החדש שלה. היא חברה ל- J.P Jones, ויחד הם שרים ומנגנים בעיקר שירי אהבה רוקיים. לכריסי היינד יש את היכולת המופלאה לקחת כל שיר ולהכניס לו אופי. מי שמכיר את ההיסטוריה של הפריטנדרס, אז יודע שהיו שם הרבה מיתות ומשברים, והציר היחיד שסובב את הלהקה הזו, לאורך כל השנים, היה כריסי היינד. למרות שהיו לה בעבר הרבה דואטים מפרנק סינטרה ועד שר - אלבומים היא הוציאה תמיד רק עם הפריטנדרס. למעשה זהו האלבום הראשון שהיא עושה עם הרכב אחר. J.P. Jones הוא רוקיסט וולשי צעיר, מעין חיקוי של בראיין אדמס, ומלבד העובדה שהוא מכניס הרבה התלהבות לאלבום, התרומה העיקרית שלו היא שבחולשתו הוא מבליט את חותם הקול היחודי של כריסי היינד.
עבורי כריסי היינד היא טעם נרכש, ככל שאני מקשיב לה אני יותר מעריך, מוקסם ומהופנט. היא סמל הרוק הנשי האולטימטיבי, אני חושב שאפשר לשים לצידה רק את פטי סמית' ו/או ג'ניס ג'ופלין, אבל הרוך, הרוך הישיר הבוטה והפשוט הזה, הוא כל מה שצריך. השירים עצמם, בדרך-כלל עוברים את מינימום הנדרש, ולא יותר, לפעמים גם זה לא. השיר Misty Valleys שבו היא שרה סולו הוא המוצלח והמרגש ביותר, וגם Australia וזה שבקליפ טובים.
אני חולה, יש לי יום הולדת וגם חג סוכות, הבאתי את כריסי היינד כדי לפצות .

J.P.Chrissie and The Fairground Boys - Misty Valleys


J.P.Chrissie and The Fairground Boys - Perfect Lover

בייקר צ'ט

הסיפור של מוסיקאים שנופלים בסמים לא התחיל בשנות השישים, עם ג'ים מוריסון והחיפושיות, אלא עוד בימי הביפ-פופ, כשצ'ארלי פרקר ומיילס דיוויס התחילו לנגן. צ'ארלי פארקר היה גם מי שהעלה את צ'ט בייקר לגדולה, כאשר נתן לו צ'אנס להופיע יחד איתו במועדון הטיפאני קלאב אשר בלוס אנג'לס בשנת 1952. הסגנון המוסיקלי, לעומת זאת, היה קול-ג'אז שהוליד וברא מיילס דיוויס, כך ששניהם תרמו רבות להצלחתו. צ'ט בייקר היה הג'יימס דין של מוסיקת הג'אז. הפרא האציל ששר וניגן בקול הקטיפה. בפעם הראשונה בחיי ששמעתי את צ'ט בייקר, היה זה כששמעתי מנגינה שעולה אל הרחוב, מתוך חנות תקליטים ישנה, שנמצאה במרתף. מנגינה אשר משכה אותי למטה. זה היה ענוג כמו עירסול של תינוק, כמו להניח את הראש בחיק נערה. קצת ממוסחר, אך תמיד נעים למגע. ועכשיו הליקון הוציאו אוסף כפול שתוכלו לתת לחבר/חברה שלכם מתנה, כדי שתהיה לכם שנה מלאת אהבה. (למי שרוצה לקרוא עוד על צ'ט בייקר וכיצד הוא נפטר באורח מיסתורי: עכבר העיר).

Chet Baker - I Fall In Love To Easily


Chet Baker - But Not For Me


Chet Baker - My Funny Valentine


Chet Baker - Let's Get Lost

Heirs - Burrow

אנחנו נוטים לתת הרבה כבוד לאלבומים, כי בכל זאת יש שם יותר משקל סגולי, אבל לפעמים באלבומים מרוב עצים לא רואים את היער. אתה טובע בסבך הצלילים, המחשבות מתחילות לשוטט ואתה לא שם לב מה יותר ומה פחות. לפעמים להקשיב לשיר כמה וכמה פעמים ברצף עושה לי ממש טוב. למשל הקטע הזה, שאין בו משהו מיוחד, חוץ מזה שזה פוסט-רוק או פוסט-מטאל, מה שעושה אותו בכל זאת שונה ממה שאני מקשיב לו בדרך-כלל. ספייס , וכאן השיר: Heirs - Burrow

בדלי אומר שיש ניסים

מה שטוב ביום הכיפורים זה שהוא עושה לך ריסט למוח. למשל לפני שנכנס יום הכיפורים השיר שבקליפ Too Many Miracles של Badly Drawn Boy - נשמע לי פשוט מידי. יותר מידי ניסים מוסיקלים קורים בכל יום, ואני משתדל להעריך. זה דומה ליראת הכבוד הנוראית (דווקא במובן החיובי) שיש בבית הכנסת לפתיחת ההיכל (ארון הקודש בשבילכם), אצלנו בבית הכנסת מכרו את פתיחת ההיכל לתפילת הנעילה בסכום של 6,000 ש"ח, ויש לציין שזה בית כנסת עממי לכל דבר ועניין (בסוף התברר שקנה את זה עבריין). בכלל היה יום כיפורים כל-כך נחמד שרציתי לומר לכולם שאולי עכשיו, לאחר שנגמר החג, הגיע הזמן קצת להתענות. אם נחזור רגע ליראת הכבוד לספריי התורה, אז זה עומד בדיסוננס גדול מידי לאיך שהבן שלי מתייחס לספר התנ"ך המלא שהוא נושא לבית הספר. הרי זה אותו ספר תורה. בארון הקודש הוא קודש הקודשים ובתיק של הבן שלי הוא עוד ספר. יום אחד ספריי התורה נעשו נורא נפוצים, ומאז אנחנו פחות קוראים בהם ויותר מקדשים אותם (לא יודע כמה זה נכון, סתם משפט שנראה לי מתאים לסגור פוסט).

נ.ב. שעון החורף הפריע למתפללים ולבית הכנסת בעליל, פשוט מכיוון שאין מספיק זמן לקיים את כל סדר התפילות עד לחשכה, ולכן התפילות התחילו בשעה 6:30 בבוקר ! אין פלא שש"ס רוצים לשנות את תחילת מועד שעון החורף.

ימים נוראטובים: תחשבו שאתם לוויתנים שבעים

ימים נוראים קוראים לימים האלה, וגם ימי תשובה. אני רואה בהם יותר ימי שאלה, בגלל חשבון הנפש, וימים טובים, בגלל האפשרות להשתנות. חכמי הדת היהודים ניווטו את הימים האלה לכיוון של פחד שמתוכו אפשר יהיה ליצור את דמותנו החדשה. נכון שזה נשמע טיפשי? ובאמת זה טיפשי, כי ההפחדה לא בדיוק עובדת, היא מסרסת והורסת - מפחד ואימה אי אפשר ליצור פריחה מחודשת של האישיות לכיוונים חיוביים. אז איך בכל זאת לעשות את זה? אחרי שצמתי 27 פעמים אני יכול לומר שרק לפני שנה הבנתי את הפרנציפ. הדבר החשוב ביותר ביום הכיפורים הוא לחשוב אילו מעשים טובים היינו יכולים לעשות השנה ושלא עשינו אותם. הדבר השני שהייתי ממליץ לכם, הוא לסדר מחדש את סדריי העדיפויות שלכם, ואני לא מתכוון לדברים עמוקים כמו האם לאכול את המלפפון החמוץ מחוץ לפיתה או דווקא בפנים. אני מתכוון למשל, לכך שתמיד חשבתי שהכי חשוב לי שאישתי תכיר אותי בצורה הכי ישירה שלי, כי כך הרגשתי שאני הכי כן איתה. השנה החלטתי שהכי חשוב לי הוא לשכב איתה בסופו של יום, ובשביל זה אני מוכן להתפשר עם כמה אמירות ציניות, ושלא בדיוק מצחיקות אותה. מה המסקנה מהדוגמא החשובה הזו? במקום לחשוב על "ואהבת לרעך כמוך" כעל מעשה טוב שאנחנו עושים בשביל העולם, אנחנו פשוט צריכים לחשוב איך הטוב שנעשה לאחרים יעשה לנו טוב. זה נורא פשוט, כל איש שיווק מתחיל יודע את זה, ורק אנחנו לא. ובאותה רוח, כיוון שכמעט בדיוק לפני שנה הגעתי לגיל 40, ונחתו עליי כמה תובנות לגביי כל ימי חיי, הרשו לי לשתף אתכם בכמה מהם, כי לא רק נערים הומואים צריכים הכוונה בחיים (אני יודע שהרבה יותר חשוב לקרוא בעיתונים שוב ושוב (!) את לקחי מלחמת יום הכיפורים, אבל אתם רואים שזה לא עזר בכלום. ובשביל מה יש אינטרנט? אם לא בשביל לדבר על אנשים ומה שהם):

1. עד גיל 13 אני לא חושב שהיתה לי כמעט שליטה על החיים, אבל אני יכול לומר שנהגתי נכון כשהחלטתי אסטרטגית שאני רוצה להיות תלמיד טוב.
2. אחרי גיל 13, אני חושב שכדאי שכל ילד יקבל הכוונה מקצועית מפסיכולוגים/יועצות פדגוגיות או איך שלא תקראו לזה (אבחנה פסיכודידקטית). הילדים שלי מקבלים, אני לא קבלתי ואני רואה את ההבדל.
3. לכל נער מתבגר הייתי ממליץ להגיע בכל יום לבית הספר, ולהיות חבר של כמה שיותר בנים, וגם של כמה שיותר בנות עד שהוא ימצא אחת חמודה שהוא רוצה אותה, ואז שנורא ישתדל לכבוש את ליבה. ואם אתה לא מצליח, נסה אחת אחרת.
4. לכל נער שגודל קצת הייתי ממליץ לעשות בגרויות, אם הוא מסוגל, ולשכב עם כמה שיותר בנות, אלא אם-כן יש לך כבר חברה.
5. לכל בחור בצבא הייתי ממליץ להשקיע בחבר'ה יותר מאשר במקצועיות.
6. לכל בחור לאחר צבא הייתי ממליץ על טיול במזרח רק בלי סמים, ואם אתה חושב שאתה לא יכול לסיים את החיים בלעדיהם, אני ממליץ לך להמתין לפחות עד אחרי הלימודים באוניברסיטה.
7. לכל בחור הייתי ממליץ ללמוד לימודים על תיכונים.
8. לכל בחור הייתי ממליץ להתחתן לפני גיל 30, כי אחרי זה הלב מתקשח יותר ויותר. ושידע כל גבר שלא מתאהבים בגדול יותר מפעם אחת או פעמיים בחיים.
9. לכל מי שמתחיל לעבוד, אני ממליץ להתחיל לעבוד בארגון כמה שיותר גדול..אח"כ הוא יכול להתקדם באותו מקום או במקום אחר יותר קטן.
10. לכל גבר שיש לו ילדים ואשה, אני מציע לסדר את סדרי העדיפויות כך שיהיה לו מספיק זמן בשבילם.

אני לא יודע את ההמשך. אם למישהו יש עצה לגיל 40 והלאה, אני מוכן להקשיב. העצות הם דעתי האישית ואין לנסות אותם בבית ו/או על בעלי חיים. מובן מאליו שכל אחד חי את החיים שלו, ויש לא מעט שויתרו על לימודיי התיכון וחייהם מאושרים. יש אחרים שהתחתנו אחרי גיל 40 וגם חייהם באושר. העצות הן עצות לטווח ארוך, לטווח הקצר אני מציע להנות מכל רגע, גם אם הוא משעמם, או מרגיז ואם לא מכל רגע אז מכל יום, ואם לא מכל יום אז מכל שבוע או חודש, ולנסות לחיות את העכשיו כמה שיותר, כי הכל זמני והכל עובר נורא מהר, או כמו שאמא של שילה פרבר אמרה:"כסף בא וכסף הולך, זמן שעבר לא חוזר". זהו ! יום כיפורים ..מותר לי להיות קצת..מה המילה? רוחני.

למעלה השיר Flètta שהוא דואט של ביורק יחד עם אנטוני הגרטי מתוך האלבום החדש של אנטוני והג'ונסונס- חייזרי לגמריי, שלא לומר לוייתני לגמריי. באיזה עולם נפלא אנחנו חיים !
אני לא בטוח מי אמר את המשפט הזה (כנראה ההוא מאומן (עוד לא הבנתי איך הוא מברסלב אם הוא מאומן)), אבל זה הולך ככה: "המחשבות שלך הם המקום שבו אתה נמצא, דאג שהמחשבות שלך יהיו המקום שבו אתה רוצה להיות", תחשבו שאתם לוויתנים שבעים. צום קל.

ימים נוראטובים: להיות תייר בעולם

החיים נורא קצרים: כשאתה בן 20 אתה חושב שכל החיים לפניך ושהם מה זה ארוכים, כשאתה מגיע לגיל 40 אתה מבין שהרוב נגמר ושזה עבר נורא מהר. השיר Golden Thread (בעברית: חוט זהב) מתחיל כמו השירים של אנטוני הגארטי עם שירה-תפילה חרישית, ואחריה מתגלה שיר פולקי ומאד יפה שאומר: " יש לך מצנח, גלגלי הצלחה ומישהו שאוהב אותך..תן לי עוד שקר אחד ידידי". Passenger הבריטי באלבום חדש עם אורחים שונים, ביניהם Matt Corby, ששר את השיר הזה.

ימים נוראטובים: The Holidays

מה יותר מתאים לתקופת החגים מאשר להקה בשם The Holidays. בעיקרון הם מנגנים טרופיקנה תוצרת סידני אוסטרליה, ולמעלה יש טיזר לכל האלבום החדש שלהם. אני נדלקתי על השיר Broken Bones שהוא נוטה לאלקטרוניקה סטייל אייטיז. וגגם הסינגל Golden Sky יפה מאד.








The Holidays - Broken-Bones

לשיר כמו ונוס: Mavis Staples

ג'ף טווידי מוילקו הפיק ל- Mavis Staples אלבום חדש. על הדרך הוא צ'יפר אותה בשני שירים חדשים, אחד מהם Your Not Alone, שהפך להיות שיר הנושא. למעלה אפשר לראות את הקשר היפה בין השניים, וכאן אפשר להקשיב לשיר הנושא בהופעה, או באקוסטיקה. Mavis Staples בת ה-70 מלאה באנרגיות חיוביות, הכירה באופן אישי את ד"ר מרטין לותר קינג עוד לפני שהתפרסם, שרה בעיקר גוספל וסול. כל השנים האלה היא היתה פעילה, ואפילו בעשור האחרון היא היתה מעומדת כמה וכמה פעמים לגראמי, וגם זכתה בפרס על מפעל חיים. היא גם זכתה להיכלל ב"היכל התהילה של הרוק", ויומן ההופעות שלה לשנה הקרובה עמוס. חוץ מהשירים של ג'ף טווידי האלבום החדש מלא בסטנדרטים של גוספל. למטה אפשר לראות אותה בהופעה שמאד אהבתי, וכאן אתם יכולים להקשיב לכל האלבום החדש שלה (כל עוד זה אפשרי).

ימים נוראטובים: לרכב על ווספה בפריז

וושינגטון היא להקת פופ אינדי, הקליפים שלהם מעניינים מאד, למעלה בקליפ לשיר Sunday Best הם משחקים אותה פריזאים, עם סצינת ווספה נהדרת.

ימים נוראטובים: להשתולל בטוקיו

מבחינתי הימים האלה שאנחנו נמצאים בהם, הם מצב צבירה שבו ננסה לעשות את זה כמו שצריך. למשל The Wombats (להקת פופ אינדיקטיבית) בקליפ לסינגל חדש בשם Tokyo, עושים את הדבר הנכון ועוזבים את המפיק המעצבן שלהם, והולכים להשתולל במסיבות. כי אם כבר יש שעון חורף אז לפחות אפשר לבלות עד מאוחר - גדוללל ! וגם שיר מדליק.

נבדק ונמצא פרימיום: שנה טובה

חגים זה זמן של אוכל, השולחנות מלאים בכל טוב. אני לא יודע ממי לבקש סליחה על כל האוכל שאני אוכל בחג הזה, אבל אני אחשוב על כך עד יום כיפור: הגפילטאפיש, המרק התימני, האורז עם הצימוקים, הגזר והעוף בקינמון, בשר הראש, התפוחים, הרימונים, התמרים, המלאווח, הפשטידות של עלי הסלק ושל הכרשה, הדלעת..וזה רק ביום אחד.

1. נזכרתי בכל זה כששמעתי את השיר To My Table של Mama Kin. היא עושה משהו בלוזי כזה שמח לחג, שבא לאכול אותה.

2. בשמיעה ראשונה הקול של Via Tania הזכיר לי את הקול של בן גולדווסר מ-MGMT. היא משיקגו והשיר Fields נשמע אולי פשוט, אבל הוא מקסים



3. אם בזמרות עסקינן, אז תרשו לי מילה על דיאנה גולבי. השנה די החרמתי את כוכב נולד (לא בגללכם), והתעוררתי לאחר הגמר של כוכב נולד בהרגשה נפלאה שרק אני לא יודע מי זכה (חוץ ממכם). כמובן שעד הצהרים כבר ידעתי מבלי לשאול שדיאנה גולבי זכתה, רק שלא ידעתי מי היא. אתמול היה לקט שלה בערוץ 2, ואני חייב לומר שהתרגשתי. דיאנה גולבי, היא כנראה הגירסה המשוכללת של מיי פיינגולד, לי היא מזכירה גם את אלונה דניאל. הסיפור שלה נוגע ללב, וגם הרגישות שלה כאדם, כישראלית, כאשה - נוגע ללב. יש לה קול והיא זמרת נפלאה, וחוץ מזה שהיא נראיית קולית ונראה סבבה לבלות איתה במועדון. אני חושב שהכוחניות שבקולה נהדרת, אבל כמובן שקצת מגבילה. הביצוע שלה לשיר של ג'אק ברל (בתרגום: אם תלך מכאן), כל-כך יפה ומרגש אותי כל פעם מחדש.

4. ונעבור לבנים: רוברט פלאנט באלבום בשם Band Of Joy בו יש גם חידושים ללהקת Low, וגם לשיר הבא שהוא חידוש של Los Albos ושנקרא Angel Danc - יפה מאד. אפשר להאזין לכל האלבום: פה.



5. בקרוב גם ל- Kings of Leon אלבום חדש. בנתיים יצא קליפ חדש לשיר Radioactive, שהוא מחווה לדרום ארה"ב ולגוספל. מה שלא מפריע לקו המוסיקלי שממשיך את הרוק הממוסחר של האלבום הקודם שלהם. זה משתפר בשמיעה שניה. בקרוב יטחנו אותו בכל התחנות ואתם תאהבו אותו ותמאסו בו לסירוגין. בינתיים הוא טרי-טרי, והוא לגמריי סבבי.

שתהיה לכם פרימיום של שנה !
אני מוכן להתספק בזה שלא תהיה אף מלחמה ו/או פיגועים, שהכלכלה תמשיך לצמוח ושלא יהיו תאונות דרכים.

בל אנד סבסטיאן חדש ! Write About Love TV Show

בל וסבסטייאן חזרו ! והם רוצים שהעולם יפסיק. למה דווקא עכשיו? אין סיכוי שבל אנד סבסטיאן יוציאו משהו שאנחנו לא נקשיב לו. אז זה מה שאנחנו עושים. הם ערכו סרט וידאו קצר, שהוא מעין הופעה של שלושה שירים בתוכנית טלוויזיה, כולל ראיונות שהם נותנים, המראיינים הם קהל המעריצים שלהם- רעיון יפה. הקונספט מתאים לסגנון המוסיקלי של הלהקה, אבל העיקר שהשירים טובים, כי הייתי מוטרד נורא - החשש הוסר. איזה כיף זה הכינורות האלה והחצוצרה. שמות השירים: I Want the World to Stop, Write About Love, I didn't See It Coming. על הדרך הם מספרים על פעילות הלהקה, על מוסיקה בעידן האינטרנט, ואיך מתפרנסים ממוסיקה, וגם צוחקים על בון ג'ובי (האמת שזו לא בעיה, רק תחשבו על השם הזה, מה זה בון ג'ובי? נשמע כמו שם של פודינג ורדרד שעשוי מליפסטיק של ילדות בנות 12).

נבדק ונמצא פרימיום: חבילת שי לחג

שנה טובה לכם. מה יותר יהודי בתחילת שנה מנקיפות מצפון, הרי לכבוד זה מיד אחרי שאנחנו חוגגים אנחנו חייבים לצום, ולהתענות (דרך אגב יש שני צומות בתקופה הזו - תבדקו - זה יכול לעזור לכם בדיאטה שבין הארוחות). גם לי יש מעט רגשות אשם, לא בגלל שלא הבאתי לכאן את אייל גולן, אלא בגלל שלא הקשבתי לג'ירפות, למשל, וכדי לפצות מעט אז קודם כל קבלו את רשימת האלבומים המומלצים של שנת תש"ע ע"י מוסיקנטו. גם הסיכום של גל אוחובסקי בטיים-אאוט , לשנה העברית, מאד מומלץ. הפעם בנבדק ונמצא פרימיום, חבילת שי מהודרת לחג. מבחינה מוסיקלית אפשר לומר שהחיים שלנו דבששש:
1 למעלה שיר של רונית אלטר שנקרא "עירומה" שהוא גם שיר יפה וגם סקסי, אני אהבתי.
עכשיו לאחר שנפטרנו מהרגשיי, קבלו כמה קליפים שיעשו לכם שמח בלב, כי חג זה חג וצריך לחגוג, עם צחוק ועם דמע:
2. כבר היה פה השיר fuck You של Cee-Lo, בקליפ דמה, ועכשיו יש לזה קליפ אמיתי הומוריסטי ומבדח, בסגנון שנות השישים:



3. להקת Morning Bendars המחמדים בקליפ חדש מתוך האלבום החמוד שיצא להם השנה שהוא הכי פופ שדומה לגזרת פליט פוקסס בשיר: All Day Day Light



4. שנהיה לראש ולא לזנב : Strange Talk היא עוד להקה אוסטרלית שאף אחד לא מכיר (גם לא באוסטרליה) בשיר Climbing Walls שנשמע כמו הרבה דברים שיצאו השנה: אוורירי, גלי, אלקטרוני - הגיע הזמן שמישהו יקרא לזה בשם ! יש לזה כמדומני, אבל לא משהו ששווה לזכור. השיר הזה חמוד לאללה, ומזכיר מאד את Cut Copy.



5. הקליפ הזה היה יכול להיות קאלט, אילו לא היו צופים בו רק 439 פעמים. זה יצחיק אתכם עד התחתונים. זו גם כן דרך לחסוך בקליפ. במקור הקליפ הוא של להקה קוריאנית שלא קשור בכלל לשיר, אבל שימו לב כיצד זה מתלבש . יכול להיות ששם הלהקה Tiger הזכיר למישהו את הכינוי של מדינות דרום מזרח אסיה המתפתחות שנקראות גם "נמרים" (לא יודע למה).

Tiger - Sleepworking


במקום לקחת קרדיט, הגיע זמן שנחנוך פה פינה שבה אמליץ לכם על שירים שפורסמו על-ידי אחרים (הרעיון נלקח מגלי גונן), במקרה הזה מדובר בכמה שמאד-מאד אהבתי:
6. אני יודע שזה קצת מוגזם, להמליץ על שיר של גיאחה מהעונג אבל הוא ממש גדול, ואני רוצה אותו גם כן פה:
Baby Huey - Hard Times

7. לאט לאט אני מוצא שאני אוהב יותר ויותר את הטעם של בועז כהן, שהוא בגילי רק יותר מקצועי וגם יותר קירח (קנאות לשמה). יש הרבה רגש ועומק בטעם המוסיקלי שלו. במקרה דנן הוא הכיר לי את אן לקארק שהייתי צריך להכיר אותה (אבל אני לא). היא עושה פופ-סינטיסייזרים מעולה עם שירה אנגלית משובחת. יש לה רפרטואר מאד עשיר. השיר הבא הוא מתוך הופעה שלה משנת 1987, והוא כייפי, אינטליגנטי וגם נותן בראש. זה זמן טוב להוציא שירים כאלה לאור, הסאונד עדין שמיש. מעולה!


גם על השיר הממכר הזה בועז כהן המליץ: Trembling Blue Stars - Abba on the Jukebox

8. ולבסוף, אביעד מהאייפוד רעב שהוא..אתם יודעים מי הוא..והוא עבר להמבורג, שם הוא לומד לקלל בגרמנית. וסוף-סוף הוא התחבר וגם מפציץ. למרות שהוא אוהב חורף, הוא המליץ על EP בשם Summer Camp של להקה בשם Young , המוסיקה שלהם בסדר (בסגנון סעיף 4), אבל הקליפ הבא (שהוא חתיכה מאיזה סרט שבדי) מרטיט את הלב (הכינו ממחטות):

שתהיה לכם שנה טובה ובלתי נשכחת, שנה של מוסיקה פרימיום, בריאות והמון חברים.

ועוד משהו קומי קטן לסיום: רוני אלטר ודניאל סלומון ביצירת המופת "ערה" - לגזור ולשמור, שתהיו עירנים עם סמיילים צוחקים כל השנה, וכשתרצו להיות קצת מלנכולים תבואו לפה, אני אשתדל למהול לכם את האושר בנוגה זהוב.

Plan B - היא אמרה

התוכנית החלופית שלי היא לעשות כל מה שאני רוצה, בינתיים אני עושה את כל מה שהיא אמרה. Plan B מדרום מזרח לונדון, עושים סול שמזכיר את איימי וינהאוס, הייתי בטוח שהשיר הזה הוא דואט של ג'אמי טי. יחד עם איזו זמרת שחורה שאני לא מכיר, אבל זה לא. ממש עכשיו יוצא להם אלבום חדש. אני אוהב את הקטע שבו הם משלבים גבריות, בגדי חג אלגנטים, התפרעויות, היפ-הופ וקול פלצט. הם מאד פופיים, אבל עדין נשאר טעם של חיספוס בכל מה שהם עושים. זה מפתה כמו קונייאק, שוקולד וסיגר. היה להם כבר שיר אחד פעם פה, וגם זה טוב:

כשהבוס קורא, אז באים

אחד מאבות המזון של המוסיקה שאני אוהב ושומע הוא הבוס, ברוס ספרינגסטין. שנה שעברה הוא הוציא אלבום די מיותר, שנה לפניה אלבום לא רע, אבל גם לא גאוני. אם להשתמש במשל אז: זה נחמד שמרדונה ממשיך לאמן, קצת פחות מרגש, ואפילו די פתטי כשהוא מפסיד. אני לא יודע אם סיבות כלכליות או סיבות אחרות הובילו אותו להוציא אלבום כפול השנה של הופעה חיה בלונדון, ועכשיו עוד אלבום משולש שנקרא: The Promise, שטרם האזנתי לו, אבל הוא אמור להכיל קטעים שנגנזו בתקופת האלבום Darkness on the Edge of Town, מתוכו שוחרר שיר אחד בשם Save My Love, שהיה כאן שיר השבוע. במקביל לכך, ובלי שום קשר, הומפייר ויקאנד חידשו את השיר I'm Going Down, בקיצור זה כמו סבא שנולדים לו כמה נכדים ברצף וכולם מתפעלים כמה שחיי המין שלו פעילים. אני לא יודע למה אנשים יותר יצירתיים בגילאים צעירים, יכול להיות שזה קשור להורמונים, סטטוס כלכלי (אין מה להפסיד), סטטוס אומנותי (אין מה להפסיד). למעלה תוכלו לראות אתו את ברוס ספרינגסטין מחזיק ערימות של רעיונות במחברות, ויחד עם להקתו הנאמנה, הוא הופך אותם לשירים.

Bruce Springsteen - Save_My_Love

The Thermal - רוק עכשוי

רק אתמול העליתי את השאלה הזו לאויר ועכשיו אני רוצה לתת לכם את התשובה: The Thermals היא כנראה הלהקה הכי רוקית כייפית שיש עכשיו. הם מפורטלנד, אורוגון שזה כמובן בארה"ב. הם עושים את זה מספיק גיטרות ומספיק אינדי, וזה פצץ. יש להם אלבום טוב ששווה את שנתכם, אבל אם אתם ערים: הקשיבו לו בעמידה, הרגלים יזוזו כבר לבד, ואיזה חמודים הם בתמונה.

נבדק ונמצא פרימיום: עכשיו רוק עכשווי

עבר שבוע שלם שהוקדש לאגדות הרוק פיטר גרין ואריק קלפטון, ואני רוצה להודות לכם על ההאזנה. הייתי מוכן לירידה של הביקורים בבלוג, אבל לשמחתי זה לא קרה, כנראה שמי שאוהב אז אוהב. הפעם נבדק ונמצא פרימיום מוקדש לרוק היפסטרי ומעודכן. מי בדיוק עושה רוק עכשווי ? הקלאקסונס? LCD Soundsystem? ארקטיק מאנקיז או שמא אינטרפול ? האם בלונד רדהאד הם בכלל רוק? השנה אני חושב שיותר מכל אלה הארקייד פייר, אבל בכל זאת לא אתחמק מלתת תשובות נוספות, מחר יוקדש כאן פוסט ללהקה שאני חושב שהיא הכי מתאימה להגדרה, ובינתיים :

1. להקת Land of Talk הקנדית עושה רוק רך עם ניחוח שוגייזינג וקול נשי, אני מאד אוהב שירים שלהם, למשל Quarry Hymns שבוידאו שלמעלה. אבל כשמקשיבים לכל האלבום החדש שלהם ברצף הוא קצת חד-גוני.

2. אין לי כוחות להקשיב לחדש של אינטרפול, הם דחוסים לי מידי. לעומת זאת, בסינגלים זה עובד לא רע, למשל הקליפ החדש לשיר Barricade . איתי או בלעדיי, הם אחד מהלהקות שמעצבות את הטון של איך גיטרות נשמעות כיום, ויש הרבה להקות שנשמעות כמו אינטרפול.



3. האלבום החדש של הקלאקסונס הוא סוג של אכזבה, לא בגלל שהוא לא בסדר, אלא בגלל שהוא רק בסדר. מעולם לא התפעלתי מהניו-רייב שלהם, גם לא באלבום הבכורה, החדש הוא התפתחות נעימה למקום שמזכיר קצת את העידון שעברו These New Puritans בתחילת השנה, רק עם פחות חידוש, ופחות ריגוש הלהיטים שבו אחלה.

4. בשנת 2008 My Morning Jacket הביאו את אחד האלבומים המעניינים של השנה, הם במקור אלטרנטיב קאנטרי, אבל הם לקחו את הכל שלב אחד קדימה לאמריקאנה מעודכנת, יש להם שיר חדש ויפה Cricuital (בינתיים רק בלייב)



5. ניק קייב נוקט דרך אחרת לתיגבור היצירתיות והיא ע"י יצירת אלטראגו לו ולהקתו, אלה אותם האנשים ואותו ניק קייב אבל כאן הם נקראים Grinderman וזה מחוספס ויפה. שימו לב לכינור החשמלי- תענוג של שיר !



6. ולסיום להקת motorama שבתחילת השנה כתבתי עליה פוסט שלא התפרסם. יש לפחות 4 להקות שנקראות Motorama, בין השאר: אנגלית, איטלקית וארגנטינאית. אחרי שתקשיבו לשיר הכל-כך לא רוסי הזה, אתם לא תאמינו שמשם הלהקה הזו מגיעה. והם עוד להקה שאני אוהב את השירים שלהם בבודדים אבל ביחד הם עייפים אותי, יש את זה שלמטה וגם Ghost הנהדר. יותר מכל זה נשמע כמו אינטרפול מיוחדג'.




7. אם כבר רוק, אז אחד הדברים הטובים באינטרנט שאפשר לשתף אנשים בחוויות, למשל של חברי Clear1 שביקר בליברפול, כולל לילה פרוע ביותר במועדון הקאברן המיתולוג, ציטוט:" כאן המקום לספר כי אחד הדברים שאפיינו את הקאברן בשעתו הוא תערובת מסוימת של ריחות, שזמן רב לאחר שיצאת ממנו, אנשים פנו אליך ואמרו: 'היית בקאברן, נכון?' . אומרים שם שהתערובת אופיינה ב- 5 גורמים (לא בטוח שאזכור את כולם):
ריח הזיעה , הריח המיוחד שיצא מהלבנים שעטפו את קירותיו ותקרתו, ריח נקניקיות שמכרו באיזור, הסיגריות, ונדמה לי גם משהו שהגיע מהאוורור מבחוץ, כל זה נמהל יחד לריח 'מיוחד' ביותר ". חייבים לקרוא

שבוע פרימיום לכולכם !

גיטאר הירו

היום בשעה 22:00 ישודר בערוץ 8 הסרט "אריק קלפטון: על פרשת דרכים". בגלל הסרט הזה היה פה שבוע אריק קלפטון, הנה הרושם שהוא השאיר עליי:
בסוף הסרט על אריק קלפטון, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני לא בוכה כמעט אף פעם בסרטים, וגם זה בכלל לא אמור להיות סרט עצוב. לאריק קלפטון יש כאבים עצומים, כאבים כאלה שחלקנו נושאים על גבינו כל הזמן, כאבים שגברים מבינים. לפעמים מוזיקה היא הטלנובלה שלנו, רק שהיא לא מומצאת, ולא מפלסטיק, היא החיים. איכשהו לכל המוסיקאים הגדולים (קורט קוביין , מוריסי, ג'ון לנון, פיטר גרין..) יש משהו גדול וכואב מאד בלב, משהו שכל אחד יכול להבין ואף-אחד לא יכול לפתור, רק לחלוק עם עוד מישהו. כנראה שיש משהו במשפט: "אתה צריך שיהיה לך את בלוז (העצב) כדי לנגן את הבלוז".
הוא לא נולד כגיטאר הירו הראשון, למרות שהוא היה הגיטאר הירו הראשון (רק אח"כ עשו מזה גם משחק מחשב), הוא נולד כילד מחוץ לנישואים לנערה אנגליה שהתאהבה בטייס קנדי. הוא גדל ע"י סבתו ועד גיל 11 הוא היה בטוח שאחותו הגדולה היא אימו. גיטרה היא בסך הכל גיטרה, חתיכת עץ ושישה מיתרים, את הנשמה מכניס אליה מי שמנגן בה. זה סיפור על אלוהים וגיטרה, אבל הסיפור של אריק קלפטון והגיטרה התחיל דווקא עם רוברט ג'ונסון נגן הבלוז השחור שע"פ האגדה מכר את נישמתו לשטן בפרשת הדרכים של כביש 61 ו-49 שבמיסיסיפי דלתא, רוברט ג'ונסון היה נגן הגיטרה שאריק קלפטון כל-כך רצה לנגן כמותו. כל פעם מחדש זה קצת מוזר לראות את קית' ריצ'ארד יושב על ספה ומספר כמו סבתא זקנה איך נולדה מוזיקת הרוק בשנות השישים, כשמוסיקאים צעירים אנגלים ניגנו בלוז שחור, אבל הוא ידע גם לומר שאריק קלפטון תמיד חיפש את עצמו, ומסתבר שלחפש זה יותר חשוב מלמצוא.
כילד דחוי בפרברים של לונדון לא היו לו הרבה ברירות אלא לנסות ולמצוא דרך להתעלות ומשהו להצטיין בו, והגיטרה היתה המפלט. עם ה"בלוז ברייקרז" הוא יצר את הבלוז החשמלי הלבן, ומה שהפך אח"כ לרוק. עם להקת קרים (הקצפת) הוא יצר משהו שהוא לא ג'אז, לא בלוז, לא רוקנרול, בטח לא פופ אלא פסיכדליה עם פאוור רוק שהפכו אותו גם לפופולרי וגם לאומן דגול. אבל גם איתם הוא הרגיש שזה לא מגיע לו, שזה לא מספיק טוב, שאולי רק כיף לנגן את זה תחת השפעת סמים. אריק קלפטון כל הזמן ניסה לנגן משהו שהוא לא ממש הצליח להגיע אליו, וכל הזמן מצא את עצמו בפרשת דרכים אחרת בחיים, אבל הניסיון הבלתי נגמר הפך אותו לנגן הגיטרה החשמלית הכי טוב אי-פעם. לפעמים זה מעורר בי מחשבות על אלוהים, האם גם הוא "רק "מנסה כמו אריק קלפטון ? או שמא אנחנו אלה שמנסים ?
אנשים לא גדלים עם השנים אלא יותר צוברים את עצמם, אנחנו לא באמת מתבגרים אלא יותר מצטברים, וכשאנחנו מספיק מצטברים אנחנו מרגישים נוח עם החיים, זה מצב של אריק קלפטון היום, אבל הוא לא היה כך תמיד: כשהיה צעיר הוא לא ידע איך להתמודד עם ההצלחה הענקית שהיתה לו והתמכר לסמים ואלכוהול, בשיא הוא שתה 3 בקבוקי ברנדי ביום. הוא לא ידע איך להתמודד עם המוות של בנו בן השש שנפל מחלון הבית, ונגמל מסמים. הוא לא ידע איך להתמודד עם הגמילה מהסמים אז הוא תרם את הגיטרות הישנות שלו למען הקמת מוסדות לגמילה בקריביים רק כדי לחלוק את מה שהוא עשה עם אחרים. אריק קלפטון הוא בן-אדם, הוא מורה, הוא אמן, ההשראה למרק קנופלר, סטינג ולכל נגני הגיטרה החשמלית באשר הם, בין אם הם מכרו את נשמתם להוליווד, ובין אם הם מכרו את הנשמה שלהם לשטן של הרוק הכבד . אריק קלפטון הוא נצחון הרוח, הוא אגדה, הוא לא אלוהים, רק הבן האמיתי והמתייסר שלו.

המלך הוא האלוהים - God Is The King

יש מעט מאד אנשים שנראים משמעותית יותר טוב בבגרותם מאשר בצעירותם, אחד מהם הוא אריק קלפטון. קשה לי מאד לזהות אותו בצעירותו, אבל נראה לי שהוא ממש לא שם על איך שהוא נראה למרות הפאנים והקארה שהוא דפק בשנות התישעים. לאחר שאריק קלפטון עזב את The Cream הוא השתתף בעוד כמה הרכבים פחות משמעותים בקריירה שלו, ביניהם: Derek and the Dominos, הסרט על האופרה טומי, וגם בתזמורת הפלסטית של אינו יחד עם ג'ון לנון. באותה תקופה בערך הוא היה מכור גם להירואין וכאמור גם לאלכוהול. זה מזכיר את הסיפור של קורט קוביין ופיטר גרין - להיות אומן, מוסיקאי ובמקביל כוכב רוק מצליח, מכור ללופ של סמים קשים, זה בודד, מדכא וגם כנראה מבלבל. איכשהוא הוא יצא מזה הכי נקי מכל השלושה שציינתי. במהלך קריירת הסולו שלו הוא הספיק לנגן כמה שירי מיינסטרים יפים וגם לחדש את Cocaine ב-1978, ואת I Shot The Sheriff שהיה במקום הראשון במצעד הבריטי, דבר שנתן לבוב מארלי הרבה תנופה, בזמנו . בשנות התישעים הוא המציא את עצמו מחדש עם האנפלאגד (שזה ממש אנטי-תיזה לכל מה שהוא עשה עד כה). השיר Tears In Heave, שבו הוא מקונן על מות בנו בן ה-6 שנפל מהחלון, הורס אותי לגמריי. קצת יותר מידי קיטשי השיר הזה, אבל הסיפור הטרגי לא משאיר מקום לציניות. מה שמשאיר אותנו עם אריק קלפטון שנוגע באמת כל הזמן, וגם מגיע לקבל הרחב ביותר, גם אם לעיתים הוא עושה את זה בצורה קצת יותר מידי ממוסחרת. למשל השיר למעלה יחד עם המלך BB King, חרא של שיר, אבל נחמד לראות אותם יחד. למטה יש כבר שיר הרבה יותר טוב: