העם לא טיפש - פרק I: ממוסיקה קלאסית לג'אז

הכל התחיל מזה שהבת שלי הגיעה במזל-טוב לגיל 13, שהוא באופן רישמי תחילת עידן הטינאייג'. לשמחתי היא התחילה להתעניין במוסיקה של גדולים, כמו כל נערה או נער מתבגר. להפתעתי גיליתי שהיא לא יודעת כלום. זאת אומרת, היא בוודאי שמעה הרבה מוסיקה ברקע של החיים שלה - מוסיקה שאבא שלה שומע ברכב בנסיעות, מוסיקה מהרדיו, מהטלוויזיה ובמסיבות, וגם מוסיקה שהיא לומדת לנגן - אבל היא לא יודעת לקשר כמעט שום שם לאף מנגינה. אז מה שעשינו זה - ישבו יחד מול היטויוב, ובמשך כמה שעות העברתי לה את קיצור תולדות המוסיקה הפופלרית.

כיוון שהבלוג הזה, יותר מכל בלוג עברי אחר שאני מכיר ברשת, מתקיים בתפר שבין המיינסטרים לאלטרנטיבה, בין האינדי לבין הרוק והפופ, אני חושב שזה מקום ראוי בהחלט לעשות קצת סדר בדברים.  גם נראה לי אך טבעי שבלוג שחורט על דגלו את המילה "המונים" יעשה סידרה שתסכם את תולדות המוסיקה הפופולרית. בכל מקרה, זה הולך להיות כיף ! ותלחצו PLAY

מתחילים:
בראשית היתה מוסיקה קלאסית, עד שלפני מאה שנה בערך נוצר הג'אז. הג'אז נולד בניו-אורלינס אשר באמריקה, הוא נוצר משילוב של מוסיקה של תזמורות צבאיות, וממוסיקת הבלוז. (האזינו ל- The British Grenadiers March). המילה מארש באנגלית (March ) משמעותה לצעוד, ועד היום בלוויות בניו-אורלינס מלווה תזמורת ג'אז את המנוח עד לקבורה (להאזנה - Dixieland funeral march)

אבל איך מוסיקה נוקשה כל-כך של מצעדים צבאים הפכה לבלאגן של הג'אז ?
יפה ששאלתם :-) מה שהפך את זה לג'אז זה כושר האילתור ובעיקר הנשמה של מוסיקת הבלוז. מוסיקת הבלוז היא אחד מהיסודות הכי מרכזים של המוסיקה בפופלרית . זה התחיל בשירים שהעבדים הכושים שרו בעת שבעבדו בשדות הכותנה ובעבודות הפרך האחרות, אח"כ הצטרפה לכך הגיטרה. המשפט הידוע אומר:" אין לך את הבלוז אם אין לך את הבלוז", Blues זה קודם כל מצב רוח עגמומי (לפעמים עד כדי יגון), ורק אח"כ מוסיקת בלוז (הקשיבו ל-Robert Johnson - Sweet Home Chicago).

בכל זאת בלוז זה קצת מבאס ומוסיקת ג'אז אמורה להיות שמחה
נכון. מנגינות הג'אז הראשונות נקראו Rag והם נשמעו יותר שמחות מהבלוז. זה התחיל עם טוויסט קטן של בנג'ו בשנת 1897(Mississippi Rag, early banjo) ואח"כ זה עבר בעיקר למנגינות בפסנתר (הקשיבו). אבל מה שהכי השפיע זה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הרבה מאד שחורים אמריקאים בניו-אורלינס, נטלו לידיהם את כלי הנגינה הקלאסים, והתחילו לאלתר ולנגן גם בשביל הפרנסה. האוירה היתה שמחה, ואנשים רצו לבלות ולצאת למועדונים. מה גם שבמוסיקת הג'אז השתלבו אלמנטים של מוסיקה קריאולית וקריבית. דיוק אלינגטון למשל עשה מזה ממש ג'ונגל (הקשיבו - Duke Ellington - Take the A Train)

אבל מה לג'אז ולמוסיקה פופולרית ?

מוסיקה היא אף-פעם לא רק אוסף של צלילים ומנגינות. מוסיקת הג'אז היא קודם כל אחת מתנועות השיחרור הגדול ביותר שהיו אי-פעם לאדם. היא שיחררה אותו מהמקובעות של הסדר של המוסיקה הקלאסית המאורגנת לעבר עולם חופשי ממבנים מוסיקלים  או מחשבתיים. היא גם היתה מוסיקה מאד יצרית ששחררה את הנפש של כל מי שהקשיב לה או רקד אותה. בשיא הפופלריות שלה בין השנים 1920-1930 היתה תקופת היובש באמריקה והיה אסור לשתות אלכוהול, אז אנשים מצאו את הפורקן שלהם דווקא בג'אז (את זה אתם חייבים לראות, לא רק לשמוע - Hellzapoppin' to Jumpin' at the Woodside)

אבל למה רק כושים מקשיבים למוסיקה הזאת ?
מה פתאום. קודם כל כדאי לדעת שיש גם כמה יהודים שיש להם תרומה חשובה להתקדמות של מוסיקת הג'אז (כמו ג'ורג' גרשווין, בני גודמן) אבל כבר מראשיתה היא היתה מוסיקה שכולם הקשיבו לה. מי שעזר הכי הרבה להפוך את מוסיקת הג'אז למוסיקה פופולרית הוא לואיס ארמסטרונג. הוא לא רק היה חצוצרן בחסד עליון הוא היה גם זמר מעולה, וכל העולם אהב אותו (להאזנה: Louis Armstrong - Hello Dolly Live).

אז למה היום ג'אז הוא בכלל לא מוסיקה פופולרית?

היום הג'אז נחשב לאלטיסטי ומורכב , מוסיקה שהיא במידה רבה אומנותית, בעיקר בגלל שבשלב מסויים הוא עבר מהפכה שנקראה  "ביפופ". במקביל התחיל להתפתח הרית'ם-אנד-בלוז ולאחר מכן הרוקלנרול שכבשו את ההמונים. בתחילת שנות ה-40 מוסיקת ג'אז נשמעה פתאום נורא מסובכת אבל נהדרת באותה מידה (האזינו כמה שהוא מנגן מהר: Charlie Parker). אח"כ התפתח מזה הקול-ג'אז והפיוג'ן שאחראי להם מיילס דייויס, והג'אז החופשי (האזינו לג'ון קולטריין), וגם ג'אז לטיני (האזינו לפט מאת'יני) ועוד. ועד היום חובבי מוסיקה חוזרים לבלוזים של אללה פיג'רלד ובילי הולידיי, מימי הג'אז הקדומים.