לעקוב אחר הפרימיום

יום שני, 16 ביולי 2012

מוסיקת המקרה

העורך הראשי מטביע את ידיו בשדרות הוליווד
אחרי ביקור בשדרות הוליווד ודיסנילנד אני חוזר לאותה תחושה שהיתה לי בטירונות, כשרק התגייסתי לצבא. התחושה הזו שאתה אחד מאלף, בעצם בארה"ב אתה מרגיש אחד ממיליונים, שאתה גרגיר קטן ולא משמעותי בחול הים של האנשים שקיימים בעולם. ואז גם הבנתי בופן ברור יותר מה מנסה כל זמן תעשיית הסרטים לעשות - המשימה העיקרית שלה היא לעזור לך להתגבר על תחושת האפסיות הזאת. לשם כך הם משתמשים שוב ושוב באותם אלמנטים: א. הם יוצרים גיבורים גדולים מהחיים שיכולים ליצור מנהיגות מאחדת, ומטרה משותפת (להציל את העולם, בדרך-כלל). ב. לגיבור הזה תמיד יש חבר עמך, שכל אחד יכול להזדהות איתו, ג. ולבסוף הם תמיד מדגשים את ערכי המשפחה, או החברות,  כי למעשה זו בעצם הסביבה היחידה שבה את מרגיש שאתה יחודי ושווה משהו. ביציאה מאחד המתקנים בדיסנילנד כתוב: We already Miss You. ממש אפשר להאמין להם.
את רוב המוסיקה שאני שומע כאן אני קולט במקרה כשאני מתייר במקומות השונים. כשביקרתי בדיסני השתתפנו במופע היתולי בזירת אריות הים. היה שם בחור ג'ינג'י, קצת שמנמן, אבל מצחיק לאללה שעשה חיקויים לריקודים של מיוסיקלז קלאסים. למעשה בעבר זה מה שהיה קורה,  חיקויים למיוסיקלז, אבל בתכלס הוא עשה חיקויים לסרטים שאני גדלתי עליהם: פוטלוס, גריז, שיגעון המוזיקה, ופלאשדאנס. כשהתחיל חלק המופע של אריות הים הם ערכו ביניהם תחרויות בסגנון תוכניות  הריאליטי שאנחנו מכירים: 'רוקדים עם כוכבים' ו-'הישרדות'. למרות שזה היה לכאורה צפוי, מאד הופתעתי עד כמה הרקע התרבותי שלנו, ושל הקהל האמריקאי הרבה יותר קרוב ממה שדימיינתי.
גם מוסיקת הרקע שהיתה בדיסני, ובכל מקום אחר, היתה בעצם מוסיקה שהיא מוסיקת המיינסטרים המוכרת לנו בארץ. במופע המרכזי שרו למשל את 'גשם סגול' של פרינס ובלילה, כשכבר כולם לא שמו-לב, השמיעו שירים של בוב דילן וגם את Mustang Sally בביצוע שונה מכל מה שהכרתי (ושלא מצאתי אותו). וזה השיר שהשמיעו בקפה הסיקסטיז של עמק רדיאטור: Life Could Be A Dream.
החיים אכן יכולים להיות חלומיים, ואם לא אז אפשר לפחות לאכול בלי חשבון. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי פחמימות - בכל מנה הם דוחפים לחמניה ותפוחי אדמה. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי שומנים - כמעט כל דבר שהם מכינים הוא מטוגן או טובע ברוטב של מיונז. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי מוצרים מהחי - בכל דבר הם דוחפים בשר וגבינה, אפילו בלחם מקמח מלא הם מכניסים חלבון ממי גבינה. והגבינות הצהובות שלהם נראה מעושר באורניום. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי סוכר - הסלט תפוחי האדמה (אמרתי יותר מידי פחמימות), עם המיונז (אמרתי יותר מידי שומנים ומוצרים מהחי), יותר מידי מתוק. אבל מאז שאני בקליפורניה יש יותר ירקות, בעיקר בגלל הגבול למקסיקו. במסעדה המקסיקנית שנכנסנו אליה מצאנו ארוחה משפחתית שכוללת עוף צלוי, סלט ירקות בתוספת אבוקדו, שועית לבנה כמובן, ואפילו אורז ! כל-כך התגעגעתי לאורז.
עם האוכל הלטיני הגיעה גם המוסיקה הלטינית. מאז שאנחנו במערב אנחנו מקשיבים לרדיו למוסיקה לטינית, בתחנת הרדיו הטרופיקלית Caliente. אני אוהב מאד להקשיב למוסיקה לטינית וגם לרגאיי,  מינון הנכון זה נותן לי הרגשה של חופשה. היו ימים שהייתי מבשל בכל יום שישי בצהרים, עם כוסית יין ביד, על רקע של מוסיקה איטלקית  (אני צריך לחדש את  המנהג הזה). אחרי שראיתי הופעת רחוב בסן-דייגו, הבנתי שהמוסיקה הלטינית היא בעצם המוסיקה המזרחית של האזור. אותו טראש שאנחנו רגילים אליו בשינוי הכוכבים. שמות כמו Marc Anthony, Juanes, Juan Luis Guerra, Aventura,  Gilberto Santa Rosa, Daddy Yankee, Paulina Rubio, Victor Manuelle, Cristian Castro, Tito El Bambino לא אומרים לנו כלום, אבל כאן הם אייל גולן, שרית חדד וקובי פרץ.  ואיפה, איפה דיויד ברוזה שיוציא את המוץ מהתבן ויעשה לנו מכל זה מטעמים.


פוסטים אחרונים וממש שווים !