לאמריקאים, כמו כל עם, יש את הקטעים שלהם. למשל, בכל בית מלון שהיינו בו, לא משנה באיזה רמה, יש מכונת קרח בכל קומה. לך תבין בשביל מה. לא בכל מקום כל-כך חם, לפעמים אפילו קר. הם גם אוהבים קרח במשקאות שלהם. אנחנו חשבנו שזו שיטה של רשתות המזון לחסוך עם המשקאות, אבל מסתבר שגם כשהם מוזגים לעצמם את השתיה הם ממלאים שליש כוס בקרח. אז באמת שלא חם בכל מקום, בסן פרנסיקו אפילו קר, אבל אם יש לכם ספק, אז בלאס וגאס חום אימים. לעורך הראשי היה ממש כואב להיות שם בחוץ באמצע היום. ואני כבר לא חושב שהמהמרים נמצאים בתוך הקאזינו בזכות השלטים המנצנצים - התפקיד שלהם הוא רק למכור את החלום - המהמרים נמצאים באולמות הקאזינו בעיקר גלל החום.
המחירים של חדרים בבתי המלון בלאס וגאס די נמוכים, כי הם בונים על כך שהתיירים יהמרו, גם באורלנדו המחירים זולים כי בונים על כך שנבלה בדיסניוולרד (או כמו שהעורך הראשי אומר: דיסלי-לנד) ושנעשה קניות . דיברנו בחו"לית, כי זו השפה שמדברים בחו"ל, ואחר-כך חיפשנו את ה-OUTLET הקרוב ל"ביתנו". כשהייתי במרכז קניות שנקרא "בפרימיום " OUTLET חשבתי שאני יכול לגור כאן כל החיים. כולם חשבו שאני איטלקי או מקסיקני, ופנו אלי בספרדית ובדיוק כשהרגשתי בבית הילדים של התיישבו אופן טבעי על אחד הספסלים בזמן שאנחנו ערכנו את הקניות ואז צילמו אותם והכינו לנו מהם כוס מהודרת עם תמונות של שלושת המקסימים. המוכרת סיפרה לנו שחברה טובה שלה "יורדת" לישראל לאחר שהתאהבה בישראלי.
בטיסה בין סן פרנסיסקו לאורלנדו פגשנו ישראלי חביב מאד, שמבלה את הזמן שלו בין שתי הערים האלה. הוא ירד מהארץ בשנת 1971 אבל נראה רק בן 50. הנכדים שלו בגיל של הילדים שלי, התחברנו איתו כל הטיסה, אפילו החלפנו אי-מיילים.
אני חושב שסן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יפות בעולם. זה מסוג המקומות האלה שאתה חולם להגיע אליהם כל החיים, וכשאתה כבר פה אתה מבין שאתה צריך ממש לחיות בה בשביל לגלות אותה. יש בה את הקסם הזה שיש בתל אביב, פלוס שער הזהב, פלוס הרחובות הרחבים, פלוס המפרץ ועוד פלוסים. בסן פרנסיסקו הספקנו לעלות על הקרוניות העתיקות שלהם ברחובות התלולים, לטייל ברחוב הכי מפותל בעולם, לסוע על גשר הזהב, לאכול אוכל סיני ברובע הסיני, ולראות היפי ג'ינג'י ערום כביום היוולדו מדבר באמצע הרחוב עם חבר בשעה עשר בבוקר ברובע הלהט"בים. קצת יותר מידי מתירנות בסן פרנסיסקו, יש בה הומלס בכל רחוב ושיכורים מאיימים בנוכחותם בקווי האוטובוס. מצד שני של הרחוב חנויות ספרים ובכלל ..מלא חנויות, ורובע איטלקי.
כשאנחנו מסתובבים ברגל כל היום אין לי זמן להקשיב אבל כשאני בנסיעות אז יש מלא זמן. הקשבתי הרבה לאלבום Maraqopa החדש של Damien Jurado (בהמלצה של אורי דביר). האלבום הזה שעיטר לי את רוב הנסיעות כאן בארה"ב. אלבום אישי, מלא רוך, עם שירים יפים אחד-אחד. אמריקנה מושלמת שעזרה לי לאזן את הצורך של האמריקאים להפריז בכל דבר. היה לי קשה מאד לבחור שיר אבל לזה יש קליפ:
Damien Jurado - Museum Of Flight
