 |
| קית' ריצ'ארד בחופשה (סוג של..) |
אחרי חודש של חופשה אני חושב שאני יכול כבר לצאת בהצהרה שאני טוב בחופשות. ממש טוב בזה. ולא רק אני טוב בזה, אלא גם כל המשפחה שלי טובה בזה. אנחנו טובים בלקום מאוחר, אנחנו טובים בלאכול ארוחת בוקר מפנקת במלון, אנחנו טובים בלקבל עצות לטיול בקבלה במלון (ולעשות בסוף משהו אחר לגמריי). אני גם אוהב שקוראים לי מיסטר פרימיום. אנחנו טובים בלהיכנס למיניוואן המרווח, וכמובן שאנחנו טובים גם בלטייל ובלנפוש. אתם בטח חושבים שאני צוחק, ושכל אחד מוכשר בנושא באותה מידה, אבל זה ממש לא כך. אם בברצלונה אני ואישתי הלכנו ברגל במשך שלושה ימים מעשר בבוקר ועד עשר בלילה, אז בארה"ב אני וכל משפחתי הלכנו ברגל מעשר בבוקר ועד עשר בלילה. אם בארץ אנחנו שורדים נסיעות של שעה וחצי מקסימום, אז כאן אנחנו עוברים בהצלחה נסיעות של חמש ושש שעות.
גם כשנפשנו בפארקי השעשועים באורלנדו, היינו טובים, אנחנו תמיד היינו הראשונים שפתחו את הפארקים והאחרונים לסגור אותם. ממש היו צריכים לגרש אותנו, ותמיד לפחות אחד מאיתנו יצא בוכה ו/או מאוכזב מכך שהוא לא הספיק רק עוד מתקן אחד קטנטן, אבל חשוב מאד. גם כשטיילנו בחיק הטבע היינו ממש טובים, עלינו בכל העליות הקשות, גם ברגל וגם ברכב. היו קטעים קשים, אבל אז שרנו את השיר העליה הידוע: "איזה כיף בעליה, כיף לי כיף בעליה וכו'.." כי מוסיקה תמיד עוזרת ומרגיעה.
זה אולי קצת יפליא אתכם אבל אני בכלל לא רציתי לצאת לטיול לארה"ב, היה לי משהו נגד האמריקניזם, לא שהוא לא היה בלתי מבוסס. יש משהו בשיטה הכלכלית הקפיטלסטית שהופך שם את כולם לאנשי מכירות, ולאנשים שנלחמים על פרנסתם. מהבחינה הזו הם כמו מהגרים בתוך ארצם. מהסיבה הזו הם חייבים גם להגביר את העוצמה של כל חוויה. ליצור לה Enhancement. כל דבר הוא הכי או-אה שיכול להיות, במיוחד לתיירים. אתה הולך לטעום יינות, והם מספרים לך שהיין שלהם הכי טוב בעולם, אתה הולך לפארק מים, והם עושים לך מגשלות של "חור שחור" שטיפת מוח" ו..."דיסקו". על דיסני אין צורך להרבות את הדיבור, צריך להיות שם ולראות גם שהכל סוף הדרך, כולל מופע הזיקוקים המרהיב שאי אפשר לראות שכמותו בשום מקום אחר.
הכל מוגבר וזה בא לידי ביטוי הכי רע באוכל שהם אוכלים, בכדי שהלחם יהיה נעים לאכילה הם מוסיפים לו אבקת חלב וסוכר, גם ללחם מקמח מלא, הבריא לכאורה. הגבינות מסונתזות בשביל להגביר את הטעם. אנחנו קראנו להם גבינות אורניום. הפופקורן טובע בחמאה, ובכלל, בכל דבר יש גבינה.
אבל בסופו של דבר האמריקאים הפתיעו אותי המון לטובה. קודם כל ציפיתי שעם כל האוכל הקלוקל שלהם, שכולם יהיו ממש שמנים, והם לא עד כדי כך. בסן פרנסיסקו היו גם חתיכות. מה שכן דווקא אצל הכושים ואצל דוברי הספרדית אפשר לראות יותר את תופעת השמנת היתר. בגלל שהכל מרווח פה - הכבישים רחבים, המכוניות גדולות, והחדרים רחבים - אז הם גם תופסים מרחק אחד מהשני. הקצה השני של הסקאלה הוא הודו, שם המרחק הפיזי בין האנשים הוא אפס. בארה"ב לעומת זאת אין מגע בכלל. אם אתה נוגע במישהו, אז אתה מיד צריך לבקש סליחה. בגלל זה חשבתי שהם גם יהיו קרירים כמו הבריטים, אבל הם לא. הם חברותים מאד, ויש להם חוש הומור ואפשר להעביר איתם דחקות. ומה שאני הכי מעריך אצלם זה את מוסר העבודה. המוטו של החיים באמריקה הוא: "אתה מקבל את מה שמגיע לך". אם אתה עובד קשה תקבל יותר, ואם לא אז תקבל פחות. והם מוכנים לעבוד בכל מיני עבודות מוזרות ומדכאות, כמו: קופאים של אוטוסטראדות, מניפי שלטים בצמתים. אם אתה מוכן לקחת סיכונים אז יש לך גם יותר סיכויים להצליח, אבל גם להיכשל, ואת הכל אתה צריך לקחת בחשבון.
בסך הכל החיים שלהם נראים לא קלים, ומצד שני די נוחים. אז שבשביל לצאת מהמלכוד הזה הם יוצרים המון ריגושים. יכול להיות שבתור מטייל חוויתי את זה יותר, אבל נראה לי מאד מוזר הדרך המתורבתת שהם עומדים באופן מופתי בתור רק בשביל לקבל זפטה והשפרצה טובה בכל אחד מהמתקנים המעלפים באורלנדו. הסיבה שהאמריקאים צריכים את "החלום האמריקאי" היא שהם קורעים את התחת בשבילו כל הזמן בעבודה סיזיפית וקשה.
גם כשאתה מבקר במרכז החלל שבקייפ קנוורל אתה לא יכול שלא לשים לב להשפעה של וולט דיסני וקרבתה של אורלנדו על המקום. אני ציפיתי לאיזה מוזיאון יבשושי כמו מוזיאון חיל האויר שלנו. אבל יש שם סרטים בתלת מימד וב-IMAX, מתקנים שמדמים שיגור מעבורת לחלל, החללית אפולו 13 בכבודה ובעצמה בהאנגר גדול ובגודל טבעי, ולבסוף פגישה עם אסטרונאוט אמיתי. וכל הדרך אבל ממש בכל רגע נתון הם מפמפמים לך כמה שהתקציב שלהם זעום, וכמה שח"י מליארדים של דולרים זה ממש כלום. זה בעצם רק חצי מתקציב שהאמריקאים מוצאים על פיצה בשנה.
מה שהיה לי מאד מוזר, בהקשר למוסיקה, הוא שבכל מקום שהסתובבתי בארה"ב באזורים ציבורים כמו פארקים, וחנויות השמיעו הרבה מוסיקה בריטית. אני ציפיתי לשמוע יותר ברוס ספרינגסטין וכדומה, אבל שמעתי יותר אואזיס. מאז שהתחילה האולימפיאדה אתה גם יכול לראות את ההערצה שיש לאמריקאים לבית המלוכה הבריטי. מה שמתקשר לי עם טקס הפתיחה לאולימפיאדה. יפה שהם הפכו את המוזיקה הבריטית לנושא עיקרי בטקס הפתיחה. בהחלט יש להם במה להתגאות. לשים את הסקס פיסטולס בטקס הפתיחה מול המלכה. יש בזה משהו שמראה על בריאות נפשית, והומור עצמי. אבל למה הרולינג סטונס ? הם הרי כבר אמריקאים לגמריי. הם בדיוק הריגוש הסוער, הפרוורטי למחצה, שהאמריקאים הבורגנים מוכנים לשלם עבורו באופן בטוח, ולקבל את התמורה המלאה. אהבתי את הפרוייקט המיוחד שעשו הארץ על הרולינג סטונס - גם אם זה קצת מוגזם להגיד שהם השפיעו הכי הרבה על ההארד-רוק והפאנק. דרך-אגב, גם אהבתי את הכתבה של בן שלו על ג'ו גקסון לכבוד הוצאת אלבום חדש שלו.
לאות הזדהות עם השחיינים באולימפידה, אנחנו היינו השבוע במיאמי ביץ'. ואח"כ התפנקנו בג'קוזי הפרטי שלנו בחדר במלון. לכל המקנאים: מיאמי ביץ' זה בדיוק כמו חוף הים בתל-אביב ו/או חיפה - מינוס החתיכות, מינוס החול הזהוב שלנו, מינוס המטקות ומינוס הצעקות של המציל ברמקולים - בקיצור בעיקר מינוסים. מצד שני.. את המלון של האלפיון העליון שלנו, מצאנו במבצע של לילה שלישי חינם, דרך האינטרנט, והוא עלה כמו מוטל הכי פשוט. כשעשינו צ'ק-אין, אז גם לא נשאר אף חדר כמו החדר הקטן והצנוע שהזמנו, אז היה עלינו להסתפק בסוויטה הכי מפוארת והכי גדולה שיש להם. ג'קוזי, כבר אמרתי ? נדמה לי שכן. בתכלס יש גם בירה ויש גם אגוזי קשיו, וזו דרך בכלל לא רעה לסיים ככה טיול פנטסטי.
שיר שמאד אהבתי הטיול וליווה אותנו הרבה בדרכים, של להקה אמריקאית שיש לה גם אלבום חדש בדרך:
Beachwood Sparks - By Your Side
זה אולי קצת יפליא אתכם אבל אני בכלל לא רציתי לצאת לטיול לארה"ב, היה לי משהו נגד האמריקניזם, לא שהוא לא היה בלתי מבוסס. יש משהו בשיטה הכלכלית הקפיטלסטית שהופך שם את כולם לאנשי מכירות, ולאנשים שנלחמים על פרנסתם. מהבחינה הזו הם כמו מהגרים בתוך ארצם. מהסיבה הזו הם חייבים גם להגביר את העוצמה של כל חוויה. ליצור לה Enhancement. כל דבר הוא הכי או-אה שיכול להיות, במיוחד לתיירים. אתה הולך לטעום יינות, והם מספרים לך שהיין שלהם הכי טוב בעולם, אתה הולך לפארק מים, והם עושים לך מגשלות של "חור שחור" שטיפת מוח" ו..."דיסקו". על דיסני אין צורך להרבות את הדיבור, צריך להיות שם ולראות גם שהכל סוף הדרך, כולל מופע הזיקוקים המרהיב שאי אפשר לראות שכמותו בשום מקום אחר.
הכל מוגבר וזה בא לידי ביטוי הכי רע באוכל שהם אוכלים, בכדי שהלחם יהיה נעים לאכילה הם מוסיפים לו אבקת חלב וסוכר, גם ללחם מקמח מלא, הבריא לכאורה. הגבינות מסונתזות בשביל להגביר את הטעם. אנחנו קראנו להם גבינות אורניום. הפופקורן טובע בחמאה, ובכלל, בכל דבר יש גבינה.
אבל בסופו של דבר האמריקאים הפתיעו אותי המון לטובה. קודם כל ציפיתי שעם כל האוכל הקלוקל שלהם, שכולם יהיו ממש שמנים, והם לא עד כדי כך. בסן פרנסיסקו היו גם חתיכות. מה שכן דווקא אצל הכושים ואצל דוברי הספרדית אפשר לראות יותר את תופעת השמנת היתר. בגלל שהכל מרווח פה - הכבישים רחבים, המכוניות גדולות, והחדרים רחבים - אז הם גם תופסים מרחק אחד מהשני. הקצה השני של הסקאלה הוא הודו, שם המרחק הפיזי בין האנשים הוא אפס. בארה"ב לעומת זאת אין מגע בכלל. אם אתה נוגע במישהו, אז אתה מיד צריך לבקש סליחה. בגלל זה חשבתי שהם גם יהיו קרירים כמו הבריטים, אבל הם לא. הם חברותים מאד, ויש להם חוש הומור ואפשר להעביר איתם דחקות. ומה שאני הכי מעריך אצלם זה את מוסר העבודה. המוטו של החיים באמריקה הוא: "אתה מקבל את מה שמגיע לך". אם אתה עובד קשה תקבל יותר, ואם לא אז תקבל פחות. והם מוכנים לעבוד בכל מיני עבודות מוזרות ומדכאות, כמו: קופאים של אוטוסטראדות, מניפי שלטים בצמתים. אם אתה מוכן לקחת סיכונים אז יש לך גם יותר סיכויים להצליח, אבל גם להיכשל, ואת הכל אתה צריך לקחת בחשבון.
בסך הכל החיים שלהם נראים לא קלים, ומצד שני די נוחים. אז שבשביל לצאת מהמלכוד הזה הם יוצרים המון ריגושים. יכול להיות שבתור מטייל חוויתי את זה יותר, אבל נראה לי מאד מוזר הדרך המתורבתת שהם עומדים באופן מופתי בתור רק בשביל לקבל זפטה והשפרצה טובה בכל אחד מהמתקנים המעלפים באורלנדו. הסיבה שהאמריקאים צריכים את "החלום האמריקאי" היא שהם קורעים את התחת בשבילו כל הזמן בעבודה סיזיפית וקשה.
גם כשאתה מבקר במרכז החלל שבקייפ קנוורל אתה לא יכול שלא לשים לב להשפעה של וולט דיסני וקרבתה של אורלנדו על המקום. אני ציפיתי לאיזה מוזיאון יבשושי כמו מוזיאון חיל האויר שלנו. אבל יש שם סרטים בתלת מימד וב-IMAX, מתקנים שמדמים שיגור מעבורת לחלל, החללית אפולו 13 בכבודה ובעצמה בהאנגר גדול ובגודל טבעי, ולבסוף פגישה עם אסטרונאוט אמיתי. וכל הדרך אבל ממש בכל רגע נתון הם מפמפמים לך כמה שהתקציב שלהם זעום, וכמה שח"י מליארדים של דולרים זה ממש כלום. זה בעצם רק חצי מתקציב שהאמריקאים מוצאים על פיצה בשנה.
מה שהיה לי מאד מוזר, בהקשר למוסיקה, הוא שבכל מקום שהסתובבתי בארה"ב באזורים ציבורים כמו פארקים, וחנויות השמיעו הרבה מוסיקה בריטית. אני ציפיתי לשמוע יותר ברוס ספרינגסטין וכדומה, אבל שמעתי יותר אואזיס. מאז שהתחילה האולימפיאדה אתה גם יכול לראות את ההערצה שיש לאמריקאים לבית המלוכה הבריטי. מה שמתקשר לי עם טקס הפתיחה לאולימפיאדה. יפה שהם הפכו את המוזיקה הבריטית לנושא עיקרי בטקס הפתיחה. בהחלט יש להם במה להתגאות. לשים את הסקס פיסטולס בטקס הפתיחה מול המלכה. יש בזה משהו שמראה על בריאות נפשית, והומור עצמי. אבל למה הרולינג סטונס ? הם הרי כבר אמריקאים לגמריי. הם בדיוק הריגוש הסוער, הפרוורטי למחצה, שהאמריקאים הבורגנים מוכנים לשלם עבורו באופן בטוח, ולקבל את התמורה המלאה. אהבתי את הפרוייקט המיוחד שעשו הארץ על הרולינג סטונס - גם אם זה קצת מוגזם להגיד שהם השפיעו הכי הרבה על ההארד-רוק והפאנק. דרך-אגב, גם אהבתי את הכתבה של בן שלו על ג'ו גקסון לכבוד הוצאת אלבום חדש שלו.
לאות הזדהות עם השחיינים באולימפידה, אנחנו היינו השבוע במיאמי ביץ'. ואח"כ התפנקנו בג'קוזי הפרטי שלנו בחדר במלון. לכל המקנאים: מיאמי ביץ' זה בדיוק כמו חוף הים בתל-אביב ו/או חיפה - מינוס החתיכות, מינוס החול הזהוב שלנו, מינוס המטקות ומינוס הצעקות של המציל ברמקולים - בקיצור בעיקר מינוסים. מצד שני.. את המלון של האלפיון העליון שלנו, מצאנו במבצע של לילה שלישי חינם, דרך האינטרנט, והוא עלה כמו מוטל הכי פשוט. כשעשינו צ'ק-אין, אז גם לא נשאר אף חדר כמו החדר הקטן והצנוע שהזמנו, אז היה עלינו להסתפק בסוויטה הכי מפוארת והכי גדולה שיש להם. ג'קוזי, כבר אמרתי ? נדמה לי שכן. בתכלס יש גם בירה ויש גם אגוזי קשיו, וזו דרך בכלל לא רעה לסיים ככה טיול פנטסטי.
שיר שמאד אהבתי הטיול וליווה אותנו הרבה בדרכים, של להקה אמריקאית שיש לה גם אלבום חדש בדרך:
Beachwood Sparks - By Your Side
