1969 היתה שנה טובה. לי הייזלווד ואן מרגרט חברו יחד כדי לעשות אלבום שנקרא The Cowboy and The Lady. קצת מוזר איך שחולפת לה ככה סתם תהילת עולם. הייזלווד הספיק להוציא בימי חייו מעל לשלושים אלבומים, עד שנפטר בגיל 78 בשנת 2007. בעיקרון הוא עשה מוסיקת קאנטרי וזכורים לו במיוחד שיתופי הפעולה עם ננסי סינטרה, אי שם בשנות החמישים. אן מרגרט, לעומת זאת, היא באמת ליידי מולטי טאלנט, ממוצא שבדי במקור. בין השאר השתתפה ב-"ויוה לאס ואגס" עם אלביס, ובאופרת הרוק Tommy (כאן בסצינת קאלט שאי-אפשר להאמין עם ג'ק ניקולסון). את כל זה לא ידעתי לפני שאהבתי את שני השירים האלה ששונים כל-כך אחד מהשני:
מתוך מגזין מוסיקה טלוויזיוני משנת 1969, מדהים איך 42 שנה הדיבורים על מוסיקה נשארו אותו הדבר, אבל המוסיקה לא. התוכנית נקראה Where It's At ונראיית בפורמט די מתקדם לתקופה. דיבורים על הייפ, על מות הרוק, על כך שאין עוד סגנונות להמציא ועל השפעה ההולכת וקטנה של חברות התקליטים. לשמוע ולא להאמין. משתתפים בראיונות אגדות רוק:
The Beach Boys, Spencer Davis, John Fogerty of Creedence Clearwater Revival, Jon Lord of Deep Purple, 1910 Fruitgum Company, Tommy James & the Shondells, The Seeds, Eric Burdon, Frank Sinatra Jr.ועוד
Velvet Underground / Marvin Gaye & Tammi Terrell - Venus in Furs/ Ain't No Mountain
משאפים הם בדרך-כלל לשירים חדשים, אבל במקרה הזה לקחו שני שירים קלאסים בסגנונות כל-כך שונים, רק המחשבה לחבר את השירים האלה נשמעת לי הזויה, ומי היה מאמין שזה יצליח.
קייט בוש הופעה טלווזיונית מיוחדת לכבוד איזה חג, בשבילנו זה מתאים בול. שנת 1979, בוש היתה בת 21 בלבד אחרי שני אלבומים בלבד (מתוך שמונה שהוציאה). אני אוהב את הבוסריות שהיתה בה, ובדיעבד אני חושב שאפשר לומר שבכל הניסיוניות הזו היתה גם המון נסיוניות. פיטר גבריאל מתארח וגונב את ההצגה פעמים. אפשר לראות אותה מתחפשת לילד כמו שהיא עשתה מאוחר יותר בקליפ מפורסם אחר. אני מאד ממליץ לראות סרט מופלא על הקריירה שלה, וגם זה טריט:
יש לי דואטים מוסיקלים בלתי ממומשים עם כמה מחבריי האינטרנטים. בטח שמתם לב שאני מאד מתחבר לאביעד מהאייפוד רעב, לגלי גונן ולעוד חברים. בזמן האחרון גם מאד לאיתיי כוחיי. שיר אחד שלו של דינו ולנטי, סינגר- סונג-רייטר אסיד פולק הוביל לשיר באותו השם של "הבלתי מובנים". Dino Valente נולד בשם Chester Powers, וכשהוא הגיע בגיל 17 לגרינוויש ווילג' הוא שינה את שמו לדינו ולנטי.
הוא כונה "דילן של המחתרת" בגלל שבמשך תקופה מאד ארוכה שהוא ניגן במועדנים במרתפים, המוסיקה שלו לא הוקלטה. הנה אתר אינטרנט (כמו של פעם) מעניין עליו. בסה"כ יצא לו אלבום אחד בשנת 1968, אבל איזה שירים !
Dina Valente - Children of the sun
יש כל-כך הרבה להקות אבודות בזמן. כאלה שעשו את העבודה ונעלמו לתהום הנשייה. למשל Misunderstood, להקת פסיכדליה אמריקאית שפעלה בשנות הישישים. ב- 1966 הם עברו ללונדון וגם אותם דחף ג'ון פיל- שדרן הרדיו המיתולוגי של ה-BBC. השוו אותם הרבה פעמים לציפורי החצר שפעלו באותה התקופה. בסך-הכל הם קליטו רק 7 שירים לפני שהם אולצו להתפרק, למרות זאת הם נחשבים עד היום למשפיעים מאד על האסיד רוק. I Can Take You to the Sun היה הסינגל השני ומהפורסם שלהם, ולמטה השיר היפה שקשור לשיר הקודם. וגם להם אתר אינטרנט כמו של פעם.
[תודה לאיתי כוחיי הכוכב] קטע נהדר, המלודיה מבוססת על "אייר און א ג'י סטרינג" של באך, אז הוא נשמע קצת דומה ל"בהיר יותר מחיוורון", שיצא ממש באותו זמן. ויש לסינגל הזה גם עטיפה משגעת. מושלמת ! כולל הסמל של חברת התקליטים בפינה השמאלית העליונה. המנגינה הזו של באך, תמיד נשמעה לי כמו מוסיקה שצריך להשמיע בבית משוגעים. כמו בקן הקוקיה. הלכנו לאיבוד בחלל, ולא נחזור לעולם. שם, שם בסוף האין כלום לא קיים שום דבר. האמת שזה כל-כך יפה שזה לא נשמע אמיתי. ממש מוסיקה דתית מהעולם הבא.
[ותודה למשה] הוצאה מחודשת לסינגל הבכורה של להקת Crime. סינגל הPאנק הראשון בחוף המערבי של אמריקה, ואשר השפיע על כל סגנון ההארדקור-רוק. אח"כ גם סוניק יות' חידשו אותו, וזה מה שאומר עליו ת'ורסטון מור הגיטריסט של סוניק יות':
Originally released in 1976, this debut single was the first punk rock single to emerge from the U.S. West Coast. As well as being wildly influential in America's hardcore movement, "Hot Wire My Heart" was made famous to a whole new generation by Sonic Youth's faithful cover on their classic "Sister" LP. The original 7" release is a highly sought-after collectors item, and the single has been bootlegged several times. Here, for the first time ever, is the original single, digitally re-mastered from the original session tapes! "Crime will always be relevant." - Thurston Moore, Sonic Youth
CRIME - HOT WIRE MY HEART / BABY YOU'RE SO REPULSIVE
ילדים, נא לא להרעיש יותר מידי, אני הולך לישון עכשיו
כמי שמכיר את הרוק הכבד מרחוק, מזוית הראייה המיינסטרימית או אייטיזית, הייתי בטוח במשך שנים שהרוק הכבד נולד בשנות השיבעים. שג'ימי הנדריקס והפסיכודליה שלו היו המבוא לסגנון הזה. גם לא ממש יחסתי יתר חשיבות לבלאק סאבבת' לעומת לד זפלין. אבל כיום אני חושב שלד זפלין עשו יותר רית'ם אנד בלוז שנוגן בכאסח, ואילו הרוק הכבד הטהור בעצם נולד עם הלהלקה הזו שהוציא את אלבום הבכורה שלהם כבר בשנת 1969 ! מי היה מאמין. כמובן שהרוק הכבד השתנה מאד מאז, ונשמע היום הרבה יותר מעוות (לדעתי). המקור לעומת זאת ממש חינני. אוזי אוסבורן נראה ממש ילד חמוד, והכל לא נורא תמים, אבל נורא ראשוני ונהדר. כאן הם בהופעה בפריס משנת 1970. פרימיום:
קיץ ! אני גאה ומאושר, וגם שמח להכריז על ספיישל "בטוח שעוד קיץ" כאן ברדיו פרימיום להמונים. הקיץ בארץ שלנו הוא הכי פיוז'ן שיכול להיות בעולם. יש בו השפעות צרפתיות, השפעות קריביות, השפעות מקליפורניה ועוד ועוד. אבל אני הכי אוהב את הקיץ כמו מנגו, כמו גוואננה, ברגאיי וסקא. עצי קוקוס, לגונות, סירות מפרש, דגים, שישליק פיתות... לחיות טוב. אז הפעם בלי יותר מידי הסברים, נבדק ונמצא פרימיום מכיל הרבה שירים כאלה, ועיקר התודה לחברי איתי כוחיי שמכיר את הנושא הרבה יותר ממני והמליץ כאן על רוב הדברים. יש כאן מגוון של סול, רגאיי, ועוד מוסיקה שחורה, ואפילו פולק-צ'ילאאוט. חופש זה- זה:
בשנת 1982, המצעד השנתי הלועזי של רשת ג' שודר ברדיו ב FM Stereao, ולי היה טייפריקורדר מונו. הלכתי לדודה שלי והתעלקתי על הרדיו-טייפ סטריאו המעפן שלה, והקלטתי במשך 4 שעות ארוכות כנצח את המצעד הלועזי השנתי. השיר הזה לא היה כזה בטופ, אבל אני זוכר בבירור כאילו שזה היה אתמול שיזהר אשדות אהב אותו. דרך-אגב, הקלטות האלה עדין קיימות אצלי, ממש מטר ממני, אבל אין לי כל-כך איך לשמוע אותם. ועוד שיר שלהם:
היש שם יותר וינטאג' מ-Johnny Thunders. הגיטריסט של הניו-יורק דולס, נפטר בשנת 1991 בגיל 39, לא משברון לב אלא מ..שני ניחושים...לא סוכרת...נכון ! מסמים. מה שמזכיר לי שוב את המשפט שאמר פעם מאיר אריאל: "החיים נועדו לאנשים שלא יכולים להתמודד עם סמים". הסגנון המוסיקלי שלו נקרא פרוטו-פאנק. אני לא מבין מה זה "פרוטו" אבל אני אוהב את הניסוח. אחרי שעזב את ה- New York Dolls ג'וני רעמים התחיל בשנת 1978 קריירת סולו. נדלקתי על כמה שירי דכאונות עצבנים שלו על נשים ועל עצמו. ותודה לחבר שהכיר לי אותו.
קצת פואטיקה:
Johnny Thunders - You cant put your arms around a memory
קצת ניבולי פה:
Johnny Thunders - Little Bit Of Whore
פתיחה-
לפעמים אנשים שואלים אותי: "אייל, אתה אמיתי?". ואז אני תמיד עונה להם:" לא ! מה פתאום ! אני המצאתי את עצמי.", ולפעמים אנשים שואלים אותי: "אייל אתה לא צריך חופש לפעמים מכל זה?". ואני עונה להם:" שטויות, זה החופש שלי, כל דבר אחר הוא עבודה". אבל האמת היא שאני מרגיש את זה שאני צריך חופש, לא מהבלוג, אבל איזו חופשה קצרה, ולמה לא בעצם ארוכה, היתה יכולה להיות נעימה. קיץ וחם ואני רוצה חופש גדול ולרבוץ להתבטל עד אין-סוף (שזה יוצא בערך באחד בספטמבר). בינתיים אני מתנחם בהופעות של הקיץ הזה:
New Navy - Zimbabwe
למעלה שיר של New Navy שחולם על חופשה בזימבבואה. מתחיל כמו שיר של 10CC ממשיך כמו Friendly Fires.
בשבוע הבא ההופעה של פול סיימון. אחד מאבות המזון של הבלוג הזה. אני מצפה לחוויה. כל הראיונות שהיו עימו לאחרונה בתקשורת הישראלית, בטלוויזיה ובעיתון, היו גרועים. למה לא לשאול אותו על האלבום החדש שלו ? למה לא לדבר על גרייסלנד (היה על זה פה פעם פוסט)? דיברו בעיקר על השנים שלו עם גרפנקל, שעם כל החשיבות והיופי שלהם, הם מהווים רק פרק בתולדות. אז אחרי כל ההקדמה הזו, בכל זאת שיר של פול סיימון עם גרפנקל שאני מאד אוהב (אבל אני באמת אוהב את כל מה שהוא עשה):
פול סיימון וארט גרפנקל הופיעו בסנטרל פארק בשנת 1981. הופעה היסטורית שנכחו בה קרוב למיליון אנשים. יצא לזה גם אלבום כפול (עם עטיפה כפולה ושני תקליטים). אני זוכר שאני והשכנה שלי שרית ספרנו על העטיפה את האנשים בקהל שיש להם משקפים - זה יצא די הרבה. השיר הבא הוא גם בין השירים הראשונים שאהבתי בלועזית. זה היה בערך בכיתה א'. השיר הוא של פול סיימון ופה הוא מבצע אותו עם גרפנקל בקונצרט ההוא בסנטרל פארק (רמז לגרייסלנד ? יכול להיות..):
ומשהו שיזכיר לכם את המקורות של הפליט פוקסס:
לא ממש סבלתי - פינת הפולניה הבלתי מתוגמלת
היריעה קצרה הפעם מלהכיל את כל מה שכל-כך לוהט אבל לא ממש שווה את המסך המרצד ל-15 שניות. ובכל זאת אולי אתכם זה יעניין: שני שירים חדשים לוואייט סטרייפ שהתפרקו (כן זה מעין קוסמות שכזו). שיר חדש בשם Money ל-The Drums לא שהוא גרוע, פשוט לא מחדש כלום. מתוך אלבום שבדרך, נקווה לטוב
אתם בטח כבר יודעים שעברי לידר הקים איזו להקה ששרה באנגלית (בכלל לא רע). אבל אני נדלקתי על השיר הזה, של להקה של איש אחד שבטח תזהו. דגנית פלאט כתבה עליו: "משהו באיש הזה גורם לחשוב שרק כשהולכים עד הסוף מגיעים לאן שהוא !!!" ובאמת כשהולכים עד הסוף מגיעים לסוף, בדרך-כלל...לפעמים מגלים שיש עוד פניה שלא נראתה בהתחלה, אבל כן.. זה נכון. בכל מקרה אהבתי את הלהקה הזו. וגם את הזמר, מאד.
פינת הפורום
בטח כבר שמתם לב כבר שבזמן האחרון אני נותן קרדיט לאנשים שונים שמכירים לי דברים. אז רוב הממליצים הם חבריי בפייסבוק, בקבוצה סודית שנקראת "הפורום", ומעכשיו תהיה פה פינה קטנה של דברים משם. הנה למשל שיר שעדי גונן כתבה שיש לה חולשה אליו. עכשיו גם לי. יש לזה איכויות של "צלילי המוסיקה" ושל שיר מהוליווד של שנות העשרים, ויש בזה גם משהו אוריינטלי, יפני/סיני. הקשבתי לו אתמול איזה עשר פעמים ברצף:
הכל התחיל עם הנעימה הזו שיאיר עציוני הזכיר לי, ואז מצאתי את רשימת הנעימות הזו באינטרנט. תוכניות רדיו הם דבר שהולך ומשתנה לו לאט לאט. האמת שאני לא מוצא כיום הבדל בין תוכנית רדיו אישית לבין בלוג (ולכן אני לא מספיק מתאמץ לעשות תוכנית רדיו), אבל עדין יש תוכניות רדיו אישיות טובות. נעימות של תוכניות רדיו לנצח ירשמו בתודעתנו בגלל החזרתיות, ותמיד יהיה לנו נעים לחזור למנגינות שמיד מעלות בנו נוסטלגיה. למעלה השיר Love's Great Adventure של אולטראווקס, שהיתה נעימת פתיחה של התוכנית "להיטים לוהטים" של רשת ג'. והנה רשימת הנעימות שמצאתי באינטרנט, לחלקם יצרתי קישורים לנעימות ביוטיוב, להנהתכם:
השבוע חליתי ב"מזגנת", אתם יודעים.. המחלה הזו של התקררות באמצע הקיץ הלוהט והחובט. לא כזה נורא, אבל די מבאס. כיוון שכבר התחלתי במדור "מעבירים לוינטאג'", אז אני אין לי בעיה להיזכר שוב בימים שלא רק שלא היה טלפון בכל בית, אלא גם לא היו מזגנים. בתחילת שנות השמונים אפשר היה למצוא מזגנים בעיקר בחנויות בגדים (לפני שהיו קניונים, ולפני שהיו רשתות של בגדים, היו בעיקר חנויות פרטיות לבגדים, ברחוב. כן ! ברחוב). אבל אז הומצא המזגן המפוצל, ולאט לאט התחלנו למזג את עצמנו לדעת. בדיוק כמו שהתחלנו להשתמש בסלולרי בצורה טוטאלית. דרך-אגב, בתחילת שנות השמונים גם התחילו למזג את האוטובוסים, ועד אז גם הצלצול לתחנה נעשה באמצעות חוט גבוה שהיה תלוי לאורך האוטובוס בקו העמודים.
קיץ זה בעיקר סטייט עוף מיינד: קליל כמו סלט ירקות עם גבינה צפתית, מתוק כמו גלידה, וקר כמו אבטיח. וכך אני גם אוהב את המוסיקה בקיץ, ההיפך מחמין:
Toddla T - Watch Me Dance with Roots Manuva
למעלה. שיר קיץ קלאסי, מרענן כמו ספרייט. שיר שיתן לכם את ההתנעה הנחוצה לבריכה או לים.
Handsome Furs - What About Us - אזהרת צפייה !NSFW
אם סקס וארוטיקה נורא משעממים אתכם, אז אל תצפו בקליפ הזה. וברצינות: אל תצפו בו בעבודה. דן בוקנר מ- Wolf Parade ואישתו הם הצמד הקנדי הזה, והם מוכיחים שגם אחריי הנישואים יכול להיות סקס לוהט ומלא תשוקה. אחריי 2:41 דקות השיר מקבל תפנית, הסבלנות משתלמת, כי שני החלקים של השיר משלימים אחד את השני.
Drake - Marvins Room
אחד משירי השנה שלי. גם עם הרבה דיבורים מלוכלכים, אבל באנגלית.
Explosions in the Sky - Last Known Surroundings
האלבום שלהם תופס תאוצה, ויותר ויותר אנשים מתוודאים שהם אוהבים אותם. ועכשיו יש גם קליפ חדש מלא התפוצצויות שמיימיות. בעיקר הם מזכירים לי את דורותי קולם.
Sufjan Steves - Get Real, Get Right
אחרי שעברו כמה חודשים אפשר לומר בוודאות שהמטאמורפוזה שעשה על עצמו סופיאן סטיבנס הצליחה. בהופעות הוא מתלבש כמו טווס, ונותן שואו שמזכיר איך שפיטר גבריאל המציא את הארט רוק, כשהוא עלה עם מסיכה של איזה חיה על הפנים, וכל הקופים (קרי: הקהל) התלהבו. The Age Of Adz, האלבום האחרון של סופיאן סטיבנס, הפך לקלאסיקה מיידית. קשה לי מאד להקשיב לכולו ברצף. הוא בעיקר הצהרה אומנותית, אבל הוא גם מהנה. הנה קליפ חדש לאחד השירים באלבום:
Bag Raiders - Not Over
עוד להקת דאנס אוסטרלית, עם שיר חדש. לא ברמה של קאט קופי, ובכל זאת נחמד. הקליפ מתאר איך אדם מתקופת האבן מדלג במכונת זמן אל העתיד. שהוא בעצם ההווה שלנו. אבל למה דווקא ללונה-פארק ?
Glasvegas - Shine Like Stars
קליפ חדש ללהקה האהובה על הבלוג הזה, מתוך האלבום המצויין שיצא להם השנה.
מעבירים לוינטאג' אריק קלפטון מדגים למה הוא אלוהים. אני בטוח שאתם יודעים שאריק קלפטון נחשב לאחד מגדולי נגני הגיטרה, אבל עד כמה הוא גדול, אפשר להבין מהסרטון הבא, שבו הוא מדגים מה אפשר להוציא מגיטרה חשמלית. מרתק:
ג'ימי פייג' בן 14. שנת 1957, אבא שלי היה בן 10. והנה איך שג'ימי פייג' מנגן:
רק בשביל לאושש את התיזה שלי שיש התעוררות גדולה לוינטאג', אז הנה הרכב הצש של הסולן של hot Chip בקליפ שהוא כול וינטאג': The 2 Bears - Bear Hug
עוד דברים טובים שהיו פה השבוע
אלבום בהזרמה ל- The Hororrs, השיר הכי מומלץ מתוכו הוא Monica Gems. מאד התלהבתי מאלבום החידושים של באדי הולי שכולל חידושים של לו ריד, פטי סמית', בלאק קיז, סי- לו גרין - בקיצור חגיגה. Beady Eye (להקת ההמשך של אואזיס), בשיר חדש שעושה את העבודה. וגם היה פה קליפ שבוע מאד שקסי. ולבסוף, מבחר הופעות מפסטיבל Glastunbury.
Radiohead - Staircase
שיר חדש לרדיוהאד, מתוך הקלטה בהופעה במרתף. בסופו של דבר אני לא כל-כך מקשיב לאלבום שלהם שיצא השנה. איך אתם? Radiohead - Staircase
ניקו קייס וניק קייב מחדשים את She's Not There של הזומביז, שיופיע בבכורה של הסדרה True Blood. הכיון המוסיקלי יזכיר לכם קצת את ניו-אורלינס, והקליפ הזה שהולבש עליו, עוד יותר:
היו ימים אי-שם בשנים קודמות שטניס היה דבר מרתק גם את מי שלא אהב טניס או ספורט בכלל [עבדכם]. אפילו ערוץ אחד הממלכתי, וניסים ביסקוויטי - הלאקוני יותר מאגרטל פורצלן במוזיאון ישראל - לא הצליחו לקלקל את תור הזהב של הטניס העולמי: ג'ון מקנרו, בוריס בקר, ביורן בורג, ג'ימי קונרס.
תור הזהב של הטניס הישראלי שייך לשחר פאר, אבל גם על עמוס מנסדוף, אחד הספורטאים הטובים אי-פעם של ישראל - אסור לדלג.
הקליפ למעלה הוא פרומו ל EP חדש Rally Racquet Club של Homework. זה דאנס האוס דיסקו סול. להזרמה של כל ה-EP.
מעבירים לוינטאג'
במקום הרטרו הצפוי לניינטיז אני משקיע את דימיוני ומרצי ברטרו לרטרו. תתרגלו לפינה החדשה הזו "מעבירים לוינטאג'" יהיה מזה עוד. עוד המלצה של גלי גונן השבוע מתוך הבלוג Dangerous Minds מלא תמונות של אנשים מפורסמים עם תקליטים. אני לא יודע להסביר למה זה כל-כך מרגש אותי. זה סוג של אינטימיות גלובלית. התקליט שמייצג משהו אישי ואינטימי, ומצד שני הוא מכיל מוסיקה שהיא דבר אוניברסלי, תרבות המונים שמקשרת בין אנשים שונים מקצוות העולם. והאיש המפורסם [כמו תני התנין] הוא גם אליל, וגם חבר של כולם. תמצאו שם את איגי פופ, פטי סמית', סופיה לורן, סרג' גינסבורג, ג'ק ניקולסון, ג'ימי הנדריקס, אלביס פרסלי, דבי הארי , ביורק, בראיין וילסון, ג'ון לנון, אריקה באדו, נטלי ווד, אודרי הופבורן, מרלון בראנדו, וכמובן מרלין מנרו וג'יימס דין שהלכו לעומם מהר אבל הצטלמו הרבה ויפה על הדרך - כולם עם תקליטים. התמונה הראשונהוהאחרונה ברצף הן השנויות במחלוקת. הבאתי שתי תמונות שאהבתי במיוחד, אבל אני אוהב כמעט את כולם: סלבס ותקליטיהם. דרך-אגב, לגלי גונן יש בלוג שנקרא "לגדול אחורה", שחוץ משם טוב יש בו גם המון דברים איכותים - ליגת אלופות.
הפוסט הזה נכתב בהשראת פוסט כמעט זהה [אני מניח שתזהו את כתיבה שלי בין לבין] מהבלוג המעניין: dangerousminds גלי גונן המליצה עליו - בזמן האחרון ההמלצות שלה משובחות במיוחד, ובעצם למה שלא תהנו גם אתם:
סוזי קווטרו ידועה באמריקה בעיקר בשל תפקידה “Leather Tuscadero” בסידרה Happy Days, אבל בשאר העולם היא היתה ידועה ככוכבת באבלגאם /גלאם-רוק שמכרה 50 מיליון תקליטים. האסוציאציות שצריכות להיות לכם הן: דיויד בואי -אישה, ומצד שני Best Coast גירסת שנות השישים.הלהיטים הכי גדולים שלה “Can the Can,” “48 Crash” and “Devil Gate Drive.", הגיעו אחרי שנת 1973, והסגנון יזכיר לכם להקות כמו Sweet, Slade, Mud, T-Rex. מכוסה מכף רגל ועד ראש בבגדי עור, אוחזת גיטרה בס, סוזי קווטרו היא כמעט האב-טיפוס, או יותר נכון האם-טיפוס, לכל נערות הרוק שבאו אחריה כמו ג'ון ג'ט, וגם The Runaways.
הנה היא סוזי קווטרו הלוהטת בגיל 23:
תחילת הקריירה שלה בסקיסטיז נראתה אחרת לגמריי. לפני שהיא הפכה לחתיכה הורסת עם בגדי עור, היא היתה בלהקת Pleasure Seekers יחד עם אחיותיה. משפחה מוסיקלית שלא ידעה מה לעשות עם הוילונות בבית אז הם תפרו מהם פיג'מות ועם זה הם הופיעו בהופעות. בשנת 1968, The Pleasure Seekers היו להקת הנשים הראשונה שחתמה בחברת תקליטים גדולה ! הם הופיעו במקומות שבהם הופיעו גם אליס קופר ואיגי פופ בצעירותו [רמז לעתיד..]. שימו לב לאקסטזיה של סוזי בסרטון למטה - גלי חושבת שהיא ממש חמודה [הבנתם כבר מה אני חושב [על הוילונות וכל זה], אבל השיר נפלא].
בשנת 1970 חברת התקליטים ניסתה לשנות ללהקה כיוון מלהקה ששרה בסגנון "לאס וגאס" ללהקה יותר כמו "לד זפלין עם ציצים" [שזה אולי הדבר היחיד שהיה חסר ללד זפלין]. בשנת 1971, סוזי קווטרו עברה לבריטניה ושם טיפח אותה Mickie Most המנהל של ג'ף בק האנימלז . היא הופיעה עם Thin Lizzy , וביוני שנת 1973 הלהיט שלה "Can The Can", הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. סוזי קווטרו הצליחה מאד באירופה, יפן, ובמיוחד באוסטרליה. בשנת 1979 היה לה להיט אחרון, Stumblin' In ודי עם כריס נורמן. נחמד להיזכר ככה פתאום במישהי שלא הכרנו אף פעם.
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
1969 היתה שנה טובה. לי הייזלווד ואן מרגרט חברו יחד כדי לעשות אלבום שנקרא The Cowboy and The Lady. קצת מוזר איך שחולפת לה ככה סתם תהילת עולם. הייזלווד הספיק להוציא בימי חייו מעל לשלושים אלבומים, עד שנפטר בגיל 78 בשנת 2007. בעיקרון הוא עשה מוסיקת קאנטרי וזכורים לו במיוחד שיתופי הפעולה עם ננסי סינטרה, אי שם בשנות החמישים. אן מרגרט, לעומת זאת, היא באמת ליידי מולטי טאלנט, ממוצא שבדי במקור. בין השאר השתתפה ב-"ויוה לאס ואגס" עם אלביס, ובאופרת הרוק Tommy (כאן בסצינת קאלט שאי-אפשר להאמין עם ג'ק ניקולסון). את כל זה לא ידעתי לפני שאהבתי את שני השירים האלה ששונים כל-כך אחד מהשני:
