לעקוב אחר הפרימיום

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

The Beatles - All Over Again


אני עדין מתפעל מעטיפת האלבום של אייבי רוד כל פעם מחדש. מה יש בצילום הזה שנעשה כלאחר-יד שהפך למונומנטלי כל-כך, ועם כל-כך הרבה "חיקויים". האם זו הפשטות של הצילום, הסיגריה של פול מקרטני ביד, החיפושית שחונה דווקא על המדרכה, כאילו שאין מקום. השיער המתנפנף ברוח של.. כולם, הזקנים של.. כמעט כולם, רוח הנעורים החתרנית על רקע רחוב רגיל: הביגוד הלבן של ג'ון, הרגליים היחפות של פול, שמתם לב שכל אחד מהם לובש משהו שונה, ורינגו סטאר יותר מכולם מקבל מקום מרכזי בכל זה. בסופו של דבר אני חושב שיש בצילום הזו סימטריה מושלמת: הפסים של מעבר החציה, שתי המדרכות מכל צד, שדרת העצים, הפס המקווקו הלבן שבאמצע ,ובעיקר מה שהופך את הכל למופלא הם הצעדים האחידים של חברי הלהקה, כולם בפסיעה אחידה- רק עכשיו שמתי לב לזה.
אם יש פלאים בעולם הזה, אז אחד מהם הוא להקת החיפושיות. איך 4 בחורים צעירים באמצע שנות העשרים שלהם הצליחו לשנות בשמונה שנים את העולם. 13 אלבומים, שאם תעירו אותי באמצע הלילה אני אדע לדקלם לכם את שמותיהם, 217 שירים וכל העולם נראה אחרת.
אז עכשיו החליטו בחברת EMI לעשות מאסטר חדש לאלבומי הביטלס. שזה אומר שהם ערכו את כל ערוצי השמע מחדש כדי שהם ישמעו חדים מספיק בעולם הדיגטלי של ימינו. אני לא מתעלף מזה, זה נחמד, צריך לעשות את זה מתישהו, כמו שצריך לסדר את החדר מידי פעם. בעיקר זו סיבה למסיבה, אז למה לא? אני הקשבתי לאלבום הלבן של הביטלס בקסטה באיכות Normal לפחות 1000 פעמים ולא קרה לי כלום (זה אפילו לא באיכות היותר "משובחת" שהיתה: כרום).
מעניין איך הביטלס ממשיכים להיות עדכניים, בקרב צעירים שעברו את רדיוהאד. אהבתי במיוחד את המאמר ההומוריסטי והמבריק של צ'אק קלוסטרמן שהביא גיאחה בעונג. הוא משווה שם את Hard Days Night לפיקסז, וגם מתעקש על תיאוריית הקונספירציה שפול מקרטני מת, והעיקר הוא עושה צדק כמעט מושלם בדירוג שלו לאלבומים. סוף-סוף מישהו נותן לסרג'נט פפר את הציון המגיע לו B+. עד אמצע שנות השמונים הוא נחשב לאלבום המאה.
אם אתם מכירים את החיפושיות בעיקר כרצף של סינגלים ורוצים לטעום את הביטלס באלבומים מלאים, ואתם רוצים לדעת אילו שווים אז זו הרשימה המומלצת ביותר:

A Hard Day's Night - מתחילת הדרך
שבאמת דומה במהפכניות שלו למה שעשו הפיקסז ונירוונה למהפכת הגראנג'. תשאלו את אריק אינשטיין.

Rubber Soul + Revolver מאמצע הדרך
האלבומים שבהם התעצב הפופ בעולם. לפני כן היה רק רוקנרול. פתאום: מישל, גירל, מיי לייף, אלינור ריגבי, אפילו דרייב מיי קאר, וגוד דיי סנשיין הם יותר פופיים.

The Beatles- האלבום הלבן - בשיא של היצירתיות
אלבום מופלא שמסכם את כל מה שהביטלס יודעים לעשות. זה אלבום שהוא קולאז', שרבים מתייחסים אליו כאלבום שסיכם את כל שנות השישים. ויש בו הרבה שירים מעולים.

לגביי אייבי-רוד, זה אקורד סיום נאה, הביטלס שהיו קצת מסוכסכים אחד עם השני ובמתח שלאחר Let It Be, והצטרפותה של העלוקה יוקו אונו, באו אליו עם חדוות יצירה ושיתוף פעולה פורה, שמשאיר טעם טוב בפה. אני לא מוצא פה איזה שיא, כמה שירים טובים, שנייים מופתיים של ג'ורג' האריסון, אבל כאלבום זה נחמד (לעומת דברים אחרים של הביטלס), אולי קצת יותר מזה.


2 comments:

Jus אמר/ה...

גם אני לא מתרגש כ"כ מההוצאה החדשה, למרות שהיה נחמד לקבל אותה לחג...

אני מסכים איתך לגבי הכל, חוץ מאבי רואד. אני חושב שהוא יצירת מופת, כשיש שם גם יסודות לעולם החדש וגם סיכום של העולם הישן.

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

לא חשבתי על כך במובן ההיסטורי, כי יכול מאד להיות שאתה צודק, אלא מבחינת חווית האזנה.
פשוט נראה לי אוברייטד. במילים אחרות האלבומים האחרים שהצגתי עושים לי את זה הרבה יותר. וגם Let It Be, אנדרייטד.

פוסטים אחרונים וממש שווים !