נבדק ונמצא פרימיום - אין חבל ארוך כזמן

.

"מוכרחים להיות שמח"
אתה מגיע לרגע הזה שבו אתה מכיר בכך שהכל זמני. הנה עוד ראש השנה בפתח. צריך לחגוג את החיים האלה, אבל כשאתה מכיר בכך שהכל זמני, אז אפילו רגעי האושר חומקים לך מבין הידיים. משום-מה סבל, עוני ופחד, ולא עלינו בעיות בריאותיות הן עניין מתמשך, אבל אושר הוא רגעי וחולף. אתה הולך להופעה, והיא מיד נגמרת. אתה נוסע לחו"ל, וכבר זה זיכרון חולף. גם הזיכרון לא מה שהיה פעם, וגם החוויות לא בדיוק מרגשות עד אין קץ. כי כמה כבר אפשר לחדש.
בדיוק בשביל זה יש חגים, בדיוק בשביל זה מכריזים על שנה חדשה. יכול להיות שסליחות הן מצב שבו אנשים מכניסים את עצמם למצב של מצוקה בכדי להנות בשימחה גדולה יותר מהחג שבא אחריו. קצת להרגיש היי. כמו סקס אחרי נידה, כמו פורים אחרי תענית אסתר.

"כל העולם כולו גשר צר מאד – והעיקר לא לפחד כלל"
אין חבל ארוך יותר מהזמן, ובכל זאת הנה אני כבר כבן 40 (יש לי עוד כמה ימים לעכל את זה), דברים שעד היום לא שמתי עליהם בכלל הפכו לחשובים: בריאות (שהיתה מובנת מאליה), האון (כל הזמן היה יותר ממה שצריך – אני לא משוויץ, ככה זה אצל כל גבר שאני מכיר) ואיך שאני נראה (באמת שלא מפריע לי עוד חמישה קילו, אבל הפנים שלי מתחילות להשתנות מזה).

כל שנה אני מודד את עצמי כמה אני אדם. אצלי זו בעיה מיוחדת כיוון שאני ביקרותי מידי וקשה עם עצמי, חלק מהתיקון שלי צריך להיות קצת להשתחרר. דברים שאני רוצה לאחל לעצמי לשנה חדשה:
לבלות יותר עם הילדים שלי באחד על אחד - כבר התחלתי בפרוייקט
לצאת יותר עם חברים לבלות - אני מתקדם
לסוע יותר באופניים - אשתי קונה לי אופניים חדשות ליומהולדת
לחייך יותר, לצחוק יותר - קשה, קשה
לא תזיק לי נסיעה לחו"ל - כבר מתוכננת
לפגוש אנשים מעניינים - נמצא, ויש כבר כמה כאלה שאני מכיר
והעיקר הבריאות - גם לכולכם

כל הפוסט הזה מהדהד לי בראש ההופעה של לאונרד כהן, גם בגלל גילו המתקדם, וגם בגלל שהוא אמר בפראג, משהו כמו: " יש כל-כך הרבה סבל בעולם, ואנשים שקשה להם, ולנו יש זכות גדולה להיפגש כאן יחד באולם הזה ולאהוב"



פסטיבל מספרי סיפורים: הייתי בהופעה של אורקרביל ריבר: זו היתה הופעה מעולה. הופעה שלישית שלי בבארבי שאני לא מספיק נהנה מהמוזיקה, פשוט בגלל שזאת לא כוס התה לי. להזכירכם הלהקות הקודמות היו Why? ו- M83. בכל זאת נהנתי, גם כי פגשתי אנשים שאני מכיר דרך האינטרנט וטרם הספקתי לפגוש פנים אל פנים: את שחר ממונוקרייב, את אלכס ומיכל מדאבל קאסט, וגם את האדם היחידי שאני מכיר שהולך לרכוש את הרימסטרים של הביטלס, הרי הוא: עידן אלתרמן. הקאבר שלו לאוקרביל ריבר שכנע אותי לבוא.
היתה הופעה חמה, מלאת רגש, אהבה היתה שם באויר. איך הבחור הזה עם הזקן נראה כמו פול מקרטני צעיר כזה. אנחנו כנראה הקהל הכי טוב בעולם, אבל לי אין כוח לפסטיבל מספרי הסיפורים הזה. המוזיקה נפלאה, אבל הטקסטים לא נגמרים. שילכו ללמוד מפול סיימון או ג'ף טוויד איך כותבים שירים. גם קשה להם לסיים את השירים, הכל נמשך עוד קצת ועוד קצת ..ופעם אחרונה חביבה באמת ו..עוד ..ו..
למדתי מה אני לא אוהב במוזיקה, שזה הישג נחמד, אם כי יכול לקלקל. התגעגעתי לארקטיק מאנקיז (לאחר כמה האזנות נוספות לאלבום החדש שלהם, אני יכול לומר עליו שהוא מאד מעניין), ברוס ספירנגסטין (בנברסקה) ולוילקו, שאותם אוקרביל ריבר לפעמים מחממים. דרך-אגב החימום של הקולקטיב בהופעה של אוקרביל ריבר, היה מתאים ונהנתי בו יותר (למעלה הם עושים קאבר שלהם).

שנה טובה חברים

No Rope As Long As Time - Latin Quarter
.