הייתי בהופעה של MGMT
ובהופעה של לאונרד כהן בפראג - איזה כיף!!!
ובהופעה של לאונרד כהן בפראג - איזה כיף!!!
הרבה דברים קרו כשהייתי בפראג השבוע: טד קנדי נפטר, אואזיס התפרקו, צבעתי את השיער לבלונדיני (לא באמת), והייתי בהופעה של לאונרד כהן- איזזה כיףףף !!!!
בעולמנו רווי המידע והמוזיקה, צריך לקחת זמן להתרגש. צריך לדעת לדחות סיפוקים ואפילו להימנע מהם, אבל אני שם פס על כל זה. מה יקרה לי אני אתעלף מעודף עונג ? אז הייתי בהופעה של לאונרד כהן בפראג- איזה ככיףףףף!!!!
אם היתה הופעה שהייתי בטוח שאני אלך אליה בתחילת הקיץ ההיסטרי הזה, זו היתה ההופעה של לאונרד כהן בישראל, אבל ברגע שהודיעו שזה מתקיים באצטדיון רמת-גן ויתרתי על הנושא. הייתי שם בדפש מוד וגם זה לא היה בדיוק זה. את לאונרד כהן צריך להביא לצוותא, או מקסימום לקיסריה, לפארק הירקון או משהו כזה. הייתי שמח לספר לכם שטסתי במיוחד לפראג כדי לראות אותו, אבל אני לא מספיק עשיר ולא מספיק חופשי בזמן, בכדי לרדוף אחרי לאונרד כהן באירופה. מה שקרה שבאופן לגמריי ספונטני לאמא שלי התפנו 72 שעות ברוטו לשמור על הנכדים, ובאופן די מקרי הגעתי לפראג, זה היה יכול להיות בקונסטלציה אחרת גם ברלין. יום לפני הטיסה הסתבר לי שלאונרד כהן מופיע שם, ואז פשוט הרגשתי בעננים. נחתתי בפראג ותוך 24 שעות השגתי כרטיס, פאוזה: איזה כיףףףףף!!!!
ההופעה התקיימה באולם שנקרא ARENA O2 אולם ענק חדש שיכול להכיל עד 18,000 אנשים, משהו כמו יד אליהו, אבל עם 4 קומות. מכל מקום רואים את ההופעה נהדר, ושומעים טוב עוד יותר. הייתי במקום הכי רחוק באולם והרגשתי קרוב , זה אמנם לא צוותא אבל דומה לאולם קונצרטים בחוויה.
ההופעה התחילה בשמונה בערב כמתוכנן. לאונרד כהן עלה לבמה עם להקה של 10 אנשים כולל אותו. כולם קנונים, כל הנגנים מנגנים על כמה כלים. גם זמרות הרקע מנגנות באחד השירים, ולאונרד כהן מנגן פעם בגיטרה ופעם באורגנית. ההתחלה היתה מאכזבת במקצת. השיר הפותח Dance Me to The End Of Love, הוא שיר, איך לומר זאת מבלי להעליב: שיר של זקנים (לא הצלחתי לא להעליב, מצטער). לאונרד כהן, האיש שהכי מתאים לתואר סינגר-סונגרייטר (וגם לתואר טרובדור) מנגן עם תזמורת אנדלוסית חסידית, ומבצע שיר שלא עושה חשק להמשיך בכלל. אחרי עוד שני שירים דרדלה הכיף התחיל. לאונרד כהן עצר ואמר: "תודה שאתם מארחים אותנו בפעם השניה בעירכם הנפלאה, אני לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה, אבל אני מבטיח לכם שהלילה אנחנו ניתן לכם את כל מה שיש לנו לתת", והם נותנים !
אין מה לעשות כשלאונרד כהן שר לך באופן אישי (וכך כולם הרגישו), את השירים האלה, אתה פשוט נמס:
Bird on the Wire, Everybody Knows, Who By Fire, Hey That's No Way
גם התזמורת שלו פתאום נשמעה נפלאה. אתה מוצא שיש בה הכל, מבחינת כלים: מפוחית, סקסופון, אורגן האמונד, עוד (הכלי הערבי), כמובן גיטרות, וקלידים אפילו נבל היה על הבמה. גם מבחינת סגנון יש שם הכל: מגוספל, מוזיקת עולם ועד פופ רוק ובלוז. הם גם עושים הכל בצורה מושלמת ומנצלים כל שטיק כדי לרגש: פעמונים, סולואים מופלאים. את Who By Fire , אפשר לדמיין מנוגן מסגד ולא רק בבית כנסת. הוירטואוזיות של הנגנים שלו מהממת. ואם זה לא מספיק, אחרי חצי הופעה שהוא נותן עם כל הלהקה הגרנדיוזית שלו, לאונרד כהן עולה ומנגן את השירים הבאים כמעט לבדו, פעם עם גיטרה ופעם עם קלידים:
Tower Song, Suzanne,
והיו גם:
Hallelujah, I'm Your Man, So Long Marianne
ועוד רבים וטובים.
כמה פעמים במשך ההופעה, לאונרד כהן עורך טקס קטן שבו הוא מודה לחברי הלהקה שלו. הוא מוריד את הכובע, משתחווה ואומר לכל נגן ונגן "זה הנגן המהולל...שמנגן ב..." וזה מאד מרגש. הוא גם מודה לקהל כמה וכמה פעמים. אתה מרגיש שהוא נסער מהחוויה לא פחות ממך. שהאהבה הזו של הקהל אליו באה אליו ברגע שהוא היה צריך אותה. כל ההופעה הוא חובש כובע על ראשו רק בכדי להוריד אותו במחוות יפות לכל עבר. הוא קד אל הנגנים כשהוא מציג אותם, הוא נותן לזמרות סולואים, לא פעם הוא יורד על ברכיו ושר. הבמה כולה היתה מכוסה שטיחים כדי לאפשר זאת. כשהוא יוצא מהבמה, בסוף ההופעה ובסוף כל אחד מההדרנים, הוא עושה זאת בדילוגים שובבים.
ובעיקר היתה שם אהבה, המון אהבה. אהבה שלו לקהל, אהבה של הקהל אליו. שירי אהבה. יש זמן להקשיב למילים וכשאתה מקשיב לרצף של רוב הרופרטואר שלו אתה מקבל, חוץ מפילוספיית חיים, איזו הבנה לשירת האהבה של לאונרד כהן. יש שם הרבה מסתורין בתוך השירים, אהבות במציאות אלטרנטיבית. משהו כמו נשף מסכות מונציה, מלא משחקי תשוקות ואהבות אסורות, פתאום את שם לב לכמות הפעמים שהוא משתמש במילה ג'יפסי (צועני). והכל מתנקז לשיר Famous Blue Raincoat, שהגיע קצת לפני ההדרנים. זהו שיר שהוא מכתב, זהו שיר של התפכחות . בשלב הזה ממש ירדו לי דמעות.
כשהסתיימה ההופעה כל הקהל עמד ומחא כפיים ארוכות, וזה קרה שוב ושוב אחרי כל הדרן והיו בסה"כ א-ר-ב-ע-ה (!!!) שלושה מעבר למתוכנן. ההופעה הסתיימה לאחר שלוש וחצי שעות כולל הפסקה של עשרים דקות באמצע.
אני מאמין שגם בישראל הוא לא יאכזב, אני רק מקווה שתצליחו לחוות את זה. אני ממליץ לכם גם להקשיב לראיון מעמיק איתו מהזמן האחרון. יש לו הרבה מה ללמד אותנו. אם לקחתי משהו חדש מההופעה בפראג זה המשפט שהוא מדקלם משיר פחות מוכר שלו: Everything Has Cracks -That's How The Light Get in
וזה הנאום בסוף האמיתי של ההופעה שהלכתי וראיתי אותו מקרוב (בלאו הכי אף-אחד כבר לא ישב בכסאות).
כמה מילים על פראג (תכננתי פוסט שלם, אבל הנה הוא בקיצ-קיצור):
א. אני מקנא במדרכות הרחבות, בניקיון, ביופי, במזג האויר.
ב. לא ברור איך יש שם כל-כך מעט מכוניות ושקט בלב העיר (התשובה כנראה תחבורה ציבורית יעילה).
ג. אני מתוסכל מהצפיפות שיש בארץ שלנו.
ד. אין יפות כמו הישראליות (שזה במלים אחרות: אין כמעט צ'כיות יפות).
ה. בירה ופרלינים משוקולד אפשר להוריד בהמון אבל המון הליכה, לא אכלתי כמעט כלום ובכל זאת עליתי קילו.
ההופעה של MGMT – זמן להעמיד פנים
מישהו חמד לצון וכש –MGMT עלו לבמה השמיעו את השיר Holiday של מדונה שהופיעה בדיוק מעבר לכביש, בפארק הירקון.
אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של MGMT זו ההופעה של מדונה. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של מדונה זו ההופעה של לאונרד כהן. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של לאונרד כהן זו ההופעה של MGMT. יש כאן משולש של קצוות שונים. לאונרד כהן: בוגר, כנה ואמיתי; MGMT: בוסרי, צעיר ומתנסה; מדונה: מהוקצע, נוצץ ובידורי.
ההופעה של MGMT היתה הופעה של סיכום עשור. הצליל שלהם הוא צליל העשור, הוא מסכם ומסנתז אליו את כל מה שנוצר במוזיקה עד כה, ויוצר "יש מאין" צליל אחר: פסיכודלי, פופי, דאנסי, רוקי, ניו-רייבי עם קריצה לשנות השמונים, השיבעים והשישים, אולי אפילו אחורה מזה. בן גולדווסר הסולן נראה כצעיר הטיפוסי של העשור הזה: מוכשר ומעיז, בהחלט לא תמים, אבל קצת מבולבל ובעיקר מתנסה.
הסאונד היה מחריד, התאורה היתה ..כאילו אין תאורה, זה היה קצת יותר מידי גרוע, אבל מצד שני זה נתן להופעה את הנופך האינדי, הגולמי, הרזה שהלם את אופי ההופעה שניסו לתת MGMT. בניגוד לאלבום שלהם שבו התבלטו נגינת הקלידים, והאופי הפופי שלהם, בהופעה, מתוך כוונה תחילה, הם נתנו הופעת רוק פיסכודלית שבה הגיטרות תופסות עניין מרכזי. היו כאילו שני MGMT על הבמה: הלהקה של 4 שירי פופ קסומים (Time to Pretend, Kids, Electric Feel ect) ולהקת שניה: להקת אינדי פסיכודלית שעושה שירים בין מעניינים לטרחנים. בהופעה זה עבד, בגלל הכישרון ובעיקר בגלל התשוקה. זו לא היתה הופעה קסומה, זו לא היתה הופעה מעולה, זו היתה הופעה מעניינת, בוסרית מאתגרת במובן החיובי של המילה. הקהל הצעיר שהגיע לשם הוא הכי קול שבעולם, אבל מצד שני נראה שגם הם רוצים לעשות כיף חיים, ובעיקר לשמוע להיטים, ובמילים אחרות למצוא את המדונה של הזמן שלהם (MGMT).
נפגשתי בהופעה עם עידו שחם הבלוגר הדגול, שהפקיד אותי בידי חבריו מהלימודים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, שהתחברו עם חבר'ה "מאגניבים" אחרים (כמו שאמרה שירה (שכנראה פשוט נדלקה על רונן)), שהתחברו עם נמרוד הבלוגר המהולל מטאפס טאפס, שכותב הכי טוב באינטרנט, וזה היה הכי שווה. בארץ כל קיץ הוא קיץ של אהבה (אני מתכוון ל-Summer of Love משנת 67), ובמיוחד הקיץ הזה.
שורה תחתונה: כנראה שהיינו בהופעה של להקה מבטיחה שעתידה מאחוריה, בלי הלהיטים החד פעמיים שלהם, הם עוד להקת אינדי נחמדת. אני אשמח מאד לגלות, אחרי שייצא האלבום הבא שלהם, שטעיתי לגמריי.
הסט שנתנו לאחר מכן חברי LCD SOUNSYSTEM היה מרהיב, מגניב, אינטליגנטי, כייפי, קולי ..היה חסר לי קצת יצריות , אבל זה כנראה הקטע שלהם. רק שבאמת שחשבתי, כמו רבים אחרים, שהם הולכים להופיע, והם לא... חבל..
בעולמנו רווי המידע והמוזיקה, צריך לקחת זמן להתרגש. צריך לדעת לדחות סיפוקים ואפילו להימנע מהם, אבל אני שם פס על כל זה. מה יקרה לי אני אתעלף מעודף עונג ? אז הייתי בהופעה של לאונרד כהן בפראג- איזה ככיףףףף!!!!
אם היתה הופעה שהייתי בטוח שאני אלך אליה בתחילת הקיץ ההיסטרי הזה, זו היתה ההופעה של לאונרד כהן בישראל, אבל ברגע שהודיעו שזה מתקיים באצטדיון רמת-גן ויתרתי על הנושא. הייתי שם בדפש מוד וגם זה לא היה בדיוק זה. את לאונרד כהן צריך להביא לצוותא, או מקסימום לקיסריה, לפארק הירקון או משהו כזה. הייתי שמח לספר לכם שטסתי במיוחד לפראג כדי לראות אותו, אבל אני לא מספיק עשיר ולא מספיק חופשי בזמן, בכדי לרדוף אחרי לאונרד כהן באירופה. מה שקרה שבאופן לגמריי ספונטני לאמא שלי התפנו 72 שעות ברוטו לשמור על הנכדים, ובאופן די מקרי הגעתי לפראג, זה היה יכול להיות בקונסטלציה אחרת גם ברלין. יום לפני הטיסה הסתבר לי שלאונרד כהן מופיע שם, ואז פשוט הרגשתי בעננים. נחתתי בפראג ותוך 24 שעות השגתי כרטיס, פאוזה: איזה כיףףףףף!!!!
ההופעה התקיימה באולם שנקרא ARENA O2 אולם ענק חדש שיכול להכיל עד 18,000 אנשים, משהו כמו יד אליהו, אבל עם 4 קומות. מכל מקום רואים את ההופעה נהדר, ושומעים טוב עוד יותר. הייתי במקום הכי רחוק באולם והרגשתי קרוב , זה אמנם לא צוותא אבל דומה לאולם קונצרטים בחוויה.
ההופעה התחילה בשמונה בערב כמתוכנן. לאונרד כהן עלה לבמה עם להקה של 10 אנשים כולל אותו. כולם קנונים, כל הנגנים מנגנים על כמה כלים. גם זמרות הרקע מנגנות באחד השירים, ולאונרד כהן מנגן פעם בגיטרה ופעם באורגנית. ההתחלה היתה מאכזבת במקצת. השיר הפותח Dance Me to The End Of Love, הוא שיר, איך לומר זאת מבלי להעליב: שיר של זקנים (לא הצלחתי לא להעליב, מצטער). לאונרד כהן, האיש שהכי מתאים לתואר סינגר-סונגרייטר (וגם לתואר טרובדור) מנגן עם תזמורת אנדלוסית חסידית, ומבצע שיר שלא עושה חשק להמשיך בכלל. אחרי עוד שני שירים דרדלה הכיף התחיל. לאונרד כהן עצר ואמר: "תודה שאתם מארחים אותנו בפעם השניה בעירכם הנפלאה, אני לא יודע מתי תהיה הפעם הבאה, אבל אני מבטיח לכם שהלילה אנחנו ניתן לכם את כל מה שיש לנו לתת", והם נותנים !
אין מה לעשות כשלאונרד כהן שר לך באופן אישי (וכך כולם הרגישו), את השירים האלה, אתה פשוט נמס:
Bird on the Wire, Everybody Knows, Who By Fire, Hey That's No Way
גם התזמורת שלו פתאום נשמעה נפלאה. אתה מוצא שיש בה הכל, מבחינת כלים: מפוחית, סקסופון, אורגן האמונד, עוד (הכלי הערבי), כמובן גיטרות, וקלידים אפילו נבל היה על הבמה. גם מבחינת סגנון יש שם הכל: מגוספל, מוזיקת עולם ועד פופ רוק ובלוז. הם גם עושים הכל בצורה מושלמת ומנצלים כל שטיק כדי לרגש: פעמונים, סולואים מופלאים. את Who By Fire , אפשר לדמיין מנוגן מסגד ולא רק בבית כנסת. הוירטואוזיות של הנגנים שלו מהממת. ואם זה לא מספיק, אחרי חצי הופעה שהוא נותן עם כל הלהקה הגרנדיוזית שלו, לאונרד כהן עולה ומנגן את השירים הבאים כמעט לבדו, פעם עם גיטרה ופעם עם קלידים:
Tower Song, Suzanne,
והיו גם:
Hallelujah, I'm Your Man, So Long Marianne
ועוד רבים וטובים.
כמה פעמים במשך ההופעה, לאונרד כהן עורך טקס קטן שבו הוא מודה לחברי הלהקה שלו. הוא מוריד את הכובע, משתחווה ואומר לכל נגן ונגן "זה הנגן המהולל...שמנגן ב..." וזה מאד מרגש. הוא גם מודה לקהל כמה וכמה פעמים. אתה מרגיש שהוא נסער מהחוויה לא פחות ממך. שהאהבה הזו של הקהל אליו באה אליו ברגע שהוא היה צריך אותה. כל ההופעה הוא חובש כובע על ראשו רק בכדי להוריד אותו במחוות יפות לכל עבר. הוא קד אל הנגנים כשהוא מציג אותם, הוא נותן לזמרות סולואים, לא פעם הוא יורד על ברכיו ושר. הבמה כולה היתה מכוסה שטיחים כדי לאפשר זאת. כשהוא יוצא מהבמה, בסוף ההופעה ובסוף כל אחד מההדרנים, הוא עושה זאת בדילוגים שובבים.
ובעיקר היתה שם אהבה, המון אהבה. אהבה שלו לקהל, אהבה של הקהל אליו. שירי אהבה. יש זמן להקשיב למילים וכשאתה מקשיב לרצף של רוב הרופרטואר שלו אתה מקבל, חוץ מפילוספיית חיים, איזו הבנה לשירת האהבה של לאונרד כהן. יש שם הרבה מסתורין בתוך השירים, אהבות במציאות אלטרנטיבית. משהו כמו נשף מסכות מונציה, מלא משחקי תשוקות ואהבות אסורות, פתאום את שם לב לכמות הפעמים שהוא משתמש במילה ג'יפסי (צועני). והכל מתנקז לשיר Famous Blue Raincoat, שהגיע קצת לפני ההדרנים. זהו שיר שהוא מכתב, זהו שיר של התפכחות . בשלב הזה ממש ירדו לי דמעות.
כשהסתיימה ההופעה כל הקהל עמד ומחא כפיים ארוכות, וזה קרה שוב ושוב אחרי כל הדרן והיו בסה"כ א-ר-ב-ע-ה (!!!) שלושה מעבר למתוכנן. ההופעה הסתיימה לאחר שלוש וחצי שעות כולל הפסקה של עשרים דקות באמצע.
אני מאמין שגם בישראל הוא לא יאכזב, אני רק מקווה שתצליחו לחוות את זה. אני ממליץ לכם גם להקשיב לראיון מעמיק איתו מהזמן האחרון. יש לו הרבה מה ללמד אותנו. אם לקחתי משהו חדש מההופעה בפראג זה המשפט שהוא מדקלם משיר פחות מוכר שלו: Everything Has Cracks -That's How The Light Get in
וזה הנאום בסוף האמיתי של ההופעה שהלכתי וראיתי אותו מקרוב (בלאו הכי אף-אחד כבר לא ישב בכסאות).
כמה מילים על פראג (תכננתי פוסט שלם, אבל הנה הוא בקיצ-קיצור):
א. אני מקנא במדרכות הרחבות, בניקיון, ביופי, במזג האויר.
ב. לא ברור איך יש שם כל-כך מעט מכוניות ושקט בלב העיר (התשובה כנראה תחבורה ציבורית יעילה).
ג. אני מתוסכל מהצפיפות שיש בארץ שלנו.
ד. אין יפות כמו הישראליות (שזה במלים אחרות: אין כמעט צ'כיות יפות).
ה. בירה ופרלינים משוקולד אפשר להוריד בהמון אבל המון הליכה, לא אכלתי כמעט כלום ובכל זאת עליתי קילו.
ההופעה של MGMT – זמן להעמיד פנים
מישהו חמד לצון וכש –MGMT עלו לבמה השמיעו את השיר Holiday של מדונה שהופיעה בדיוק מעבר לכביש, בפארק הירקון.
אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של MGMT זו ההופעה של מדונה. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של מדונה זו ההופעה של לאונרד כהן. אם יש הופעה שהיא ההיפך מההופעה של לאונרד כהן זו ההופעה של MGMT. יש כאן משולש של קצוות שונים. לאונרד כהן: בוגר, כנה ואמיתי; MGMT: בוסרי, צעיר ומתנסה; מדונה: מהוקצע, נוצץ ובידורי.
ההופעה של MGMT היתה הופעה של סיכום עשור. הצליל שלהם הוא צליל העשור, הוא מסכם ומסנתז אליו את כל מה שנוצר במוזיקה עד כה, ויוצר "יש מאין" צליל אחר: פסיכודלי, פופי, דאנסי, רוקי, ניו-רייבי עם קריצה לשנות השמונים, השיבעים והשישים, אולי אפילו אחורה מזה. בן גולדווסר הסולן נראה כצעיר הטיפוסי של העשור הזה: מוכשר ומעיז, בהחלט לא תמים, אבל קצת מבולבל ובעיקר מתנסה.
הסאונד היה מחריד, התאורה היתה ..כאילו אין תאורה, זה היה קצת יותר מידי גרוע, אבל מצד שני זה נתן להופעה את הנופך האינדי, הגולמי, הרזה שהלם את אופי ההופעה שניסו לתת MGMT. בניגוד לאלבום שלהם שבו התבלטו נגינת הקלידים, והאופי הפופי שלהם, בהופעה, מתוך כוונה תחילה, הם נתנו הופעת רוק פיסכודלית שבה הגיטרות תופסות עניין מרכזי. היו כאילו שני MGMT על הבמה: הלהקה של 4 שירי פופ קסומים (Time to Pretend, Kids, Electric Feel ect) ולהקת שניה: להקת אינדי פסיכודלית שעושה שירים בין מעניינים לטרחנים. בהופעה זה עבד, בגלל הכישרון ובעיקר בגלל התשוקה. זו לא היתה הופעה קסומה, זו לא היתה הופעה מעולה, זו היתה הופעה מעניינת, בוסרית מאתגרת במובן החיובי של המילה. הקהל הצעיר שהגיע לשם הוא הכי קול שבעולם, אבל מצד שני נראה שגם הם רוצים לעשות כיף חיים, ובעיקר לשמוע להיטים, ובמילים אחרות למצוא את המדונה של הזמן שלהם (MGMT).
נפגשתי בהופעה עם עידו שחם הבלוגר הדגול, שהפקיד אותי בידי חבריו מהלימודים מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, שהתחברו עם חבר'ה "מאגניבים" אחרים (כמו שאמרה שירה (שכנראה פשוט נדלקה על רונן)), שהתחברו עם נמרוד הבלוגר המהולל מטאפס טאפס, שכותב הכי טוב באינטרנט, וזה היה הכי שווה. בארץ כל קיץ הוא קיץ של אהבה (אני מתכוון ל-Summer of Love משנת 67), ובמיוחד הקיץ הזה.
שורה תחתונה: כנראה שהיינו בהופעה של להקה מבטיחה שעתידה מאחוריה, בלי הלהיטים החד פעמיים שלהם, הם עוד להקת אינדי נחמדת. אני אשמח מאד לגלות, אחרי שייצא האלבום הבא שלהם, שטעיתי לגמריי.
הסט שנתנו לאחר מכן חברי LCD SOUNSYSTEM היה מרהיב, מגניב, אינטליגנטי, כייפי, קולי ..היה חסר לי קצת יצריות , אבל זה כנראה הקטע שלהם. רק שבאמת שחשבתי, כמו רבים אחרים, שהם הולכים להופיע, והם לא... חבל..
3 תגובות:
אין עליך תאמין לי :)
אני אתייחס רק להופעה של MGMT, כיוון שבפראג לא יצא לי לבקר -
כל שמות התואר מדוייקים - צעירים, מתנסים וכן, גם בוסריים.
אך לדעתי כולם מסווים את מה שהם באמת - לא מנוסים.
הקהל הכי קול בעולם הגיע כדי לספוג במלוא העוצמה את אותה האווירה שהופצצה עלינו באלבום - פסיכודלית, פופית, מלודית ומלאה בקריצות מאותו קיץ של אהבה בלתי נשכח. לצערי, זה לא מה שקיבלנו שם.
MGMT עלו על במה מוארת באור כחול קשה ומנוכר, כאילו מדובר במינימום הסקס פיסטולס, מה שהעניק לכל ההופעה חזות אנמית, קשה ולא פסיכודלית בעליל.
ניחא התאורה, אך גם הצמד החביב על נגניהם המוכשרים בטירוף לא טרחו לשפוך עלינו צבעים - בשואו וביצועים רוקיסטים, כסאחיסטיים וכמעט מתנשאים בהרגשה הכללית.
התקשורת עם הקהל, שהיה כה צמא לאחת כזו, היתה מאכזבת - רק פעמים מספר טרח אנדרו לדבר אל הקהל המשתולל ובן זוגו בן היה עסוק לאורך כל המופע בלהיראות מגניב על הקלידים שלו.
רק בסוף, כשקידס התנגן (פלייבק?!) ירד מהקלידים והפגין קצת התלהבות.
אני לא יכול לומר שלא נהנתי, כי נהנתי מאוד. פאקינג MGMT. אבל לא נהנתי כפי שציפיתי, לא קיבלתי את החוויה הפסיכודלית המהממת המלאה באהבה ושובבות נערית אליה התכוננתי בעשרות האזנות לאלבום המופלא.
נקווה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. מחכה לאלבום הבא...
הכותב הכי טוב באינטרנט? לא הגזמת ב-כ-ל-ל! :)
מצטער שנעלמתי בסוף - בכל מקרה, העלתי הרגע פוסט והייתי הרבה פחות סלחן כלפי MGMT - להקה בינונית לחלוטין, וחבל.
נמרוד- התכוונתי לבלוגר המוזיקה שכותב הכי טוב...
לשי - מסכים היה שם מנוכר ב-MGMT
הוסף רשומת תגובה