אין לי סבלנות לצפות בקליפ הזה. אני התלהבתי מהשיר ! אבל מי שצפה בסבלנות אומר שזה קליפ אדיר. מטרונומי מככבים כאן בבלוג, עוד מאוגוסט 2008. השיר שלהם Heartbreaker הוא אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים. מדובר בלהקה עם מקצב מאוד ברור שנובע (לפי אבחנה לא מבוססת שלי) מהמעבר של מנהיג הלהקה מתופים לקלידים, והוא יותר מקיש עליהם מאשר מנגן בהם, ולכן מקצב המטרונום הזה. הם מברייטון אנגליה, והטקסטים שלהם כוללים התעסקות מרובה ברצונה של האישה, ומה היא רוצה האישה?
בגדול, אמנדה פלמר היא מוצי'ת (אני משוויץ במילים שאני לא מבין), כלומר לא חתיכה ולא לא חתיכה. אבל, אנחנו הגברים שמפשקים לנו אנחנו מתבלבלים. במקרה של אמנדה פלמר שמתגאה (בשביל הטיזינג?) בהתנסות ביחסים לסבים, אז בכלל נוזל הריר. לאחרונה היא הוציאה אלבום חדש שנקרא GOES DOWN UNDER (להאזנה חינמית). ועכשיו יצא קליפ לשיר Map of Tasmania שבו היא מפשקת רגלים ומגלה דברים שאי-אפשר להאמין !!! אל תאמינו למי שאומר לכם שסקס לא מוכר. מצד שני, לא תמיד כדאי למכור את עצמך כל-כך בזול. במקרה של אמנדה פלמר, אני חושב שזו הצהרה שמתיישבת עם איזה סגנון חיים. לא התלהבתי להקשיב לאלבום שלה שמכיל בעיקר קטעים מהופעות, אבל איך נאמר זאת: עכשיו כשאת מנסחת זאת כך..
הפעם בנבדק ונמצא פרימיום הפתעה ! כל האלבומים פרימיום של חודש ינואר, וגם שיר חדש ל- REM !
אני מאמין שכבר שמתם לב שהשבוע ברדיו פרימיום להמונים היתה רק מוסיקה ישראלית. אז לפני הכל כדאי להזכיר את מה שהיה כאן השבוע: נעם נבו - פירורים - קליפ אדם בן-אמיתי - קעקוע - אלבום גון- בן-ארי - ילדי הסקויה - ספר מוניקה סקס- מנגינה - קליפ אסף אמדורסקי- צד א' - אלבום יהוא ירון - דברים יומיומים כאלה- שיר השבוע ואלבום שניתן כולו להאזנה חינם כאן קנו מוסיקה
קצת חששתי בסוף שנה שעברה, שתתחיל השנה הזו ולא יהיה מה לשמוע, אבל בינתיים אין תלונות. היו הרבה אלבומים, וקצת קשה להחליט מה לשמוע ומה לא. כי באמת שאפשר להאזין להכל, אבל קשה להתחבר להכל. אז הנה סקירה של מה שהיה כאן החודש (עם טיפ-טיפה פרספקטיבה), כדי שתוכלו לבחור מה שמתאים לכם:
James Blake - James Blake כנראה האלבום המדובר של החודש. הבחור האנגלי הזה פיתח סגנון מוסיקלי חדש שמשכלל את הדאב-סטפ לאזור אוונגרדי שכולם נמענים מלהגדיר. מי שאהב את האחרון של סופיאן סטיבנס, קרוב לוודאי שיאהב גם את האלבום הזה, ומי שלא אז אולי ימצא בו כמה שירים שמזכירים בנימה את בון איוור, ואת אנטוני הגרטי. הבעיה עם אלבומים כאלה שעד שאתה מתרגל אליהם, זה נעשה פחות מעניין ומרגש, אז קדימה תקפצו למים ותהנו, כל עוד הם חמים ונעימים. השיר בפלייליסט: Wilherm Scream. ועוד שיר
Peter Bjorn & John -Gimme Some בינתיים זה האלבום שהכי הלהיב אותי השנה. אין לי שום תירוץ מיוחד. חברי הלהקה מתארים אותו, כאלבום "פופ-רוק טהור", וזה ממש כך. אוירת סיקסטיז אפילו פיפיטיז עולצת, לרגעים זה מזכיר לי במקצבים את הומפייר וויקאנד, לרגעים את Prefab Sprout משנות השמונים. קשה מאד שלא להיסחף עם כייפיות הזורמת של Gimme Some. בחציו השני הוא אפילו מנסה קצת להכניס מחשבות יותר רוקיות עם רמזים לסוניק יות'. אלבום מעולה של להקה מנוסה שכאילו מתחילה מהתחלה. השיר בפלייליסט: May Seem Macbre. ועוד שירים
Adelle - 21 אלבום שני לזמרת הבריטית המהוללת אדל. אחרי אלבום בכורה המלא בשירים על אהבות בוסר נכזבות היא באה עם אלבום שני שאינו מאכזב. יותר בוגר מבחינה מוסיקלית, יותר מופק ועשיר סגנונית. וגם יש כאן לא מעט שירים שהם הקול גדול התהודה של אדל ופסנתר. השיר הנבחר בפלייליסט: Set Fire to The Rain, שיהפוך ללהיט ללא ספק. ועוד שיר
Cut Copy - Zonoscope הלהקה האוסטרלית שעושה אינדי-דיסקו עם רפרנס לניו-אורדר. אם אתם בקטע של LCD Soundsystem נסו אותם. אלבום שני שלא מבייש את הראשון, אולי אפילו יותר טוב מבחינה אינטלקטואלית, מכיל כאילו ציטוטים סגנונים מכל-כך הרבה דברים שזה ממש Another Level. גם פילטווד מק, גם וולווט אנדרגראונד, גם יאזו, גם ELO. גם Air, גם בננה רמה, וגם הלהקה הגרמנית הזאת שני לא זוכר את שמה. היתה התלבטות עם Blink and You'll Miss A Revolution אבל נבחר השיר: Alisa. ועוד שיר
Beth Ditto - Deconstruction הסולנית של גוסיפ, ב-EP דיסקו רקיד. כל פעם שנדמה שהדיסקו משעמם טיכו, בא מישהו ועושה אותה מספיק טוב וחדשני שלא חייבים לרקוד אותו בכלל, מספיק להקשיב. הפריוויו של ה-EP
Cold War Kids - Mine is Yours אלבום מעולה נוסף של הלהקה מקליפורניה. אין שינוי ממה שעשו עד כה. אולי קצת יותר רכות, פחות מסחרי מאלבום הבכורה, אבל יותר קליט מהקודם שלה. להקה שיודעת לעשות את העבודה שלה. השיר הנבחר: Finally Begin. קשה לבחור, כל שיר להיט. ועוד שיר
Mogwai - Hardcore Will Never Die, But You Will אלבום מצויין של להקת הפוסט-רוק אשר מגלאסקו. בניגוד לאלבומים קודמים, אין כאן פוסט-רוק טהור, ולא הכל אינסטרומנטלי. כמו רוב האלבומים של ינואר השנה, יש דגש על ההפקה, ועל צליל מעודכן. השיר הנבחר בפלייליסט: How to be a Werewolf. ועוד שיר
The Decemberists - The King is Dead האלבום השישי של הלהקה האמריקאית. אוהדי הלהקה מאוכזבים קצת מכך שהם עברו לשירי פולק עם מבנים פשוטים, במקום אלבומי הקונספט הסיפוריים. אחרים, מוצאים בו אלבום קאנטרי טוב מאד, אם כי קאנטרי - וזו הבעיה היחידה. והשיר הנבחר שאני הכי שלם איתו: This is Why We Fight. ועוד שיר
. Iron & Wine - Kiss Each Other Clean אלבומו הרביעי של הסינגר-סונגרייטר שמואל בים. המיוחד באלבום הזה, הוא עזיבתו של הלייבל Sub Pop והמעבר ל- Warner Bros, ובעקבותיו שינוי בסגנון למה שהוא מגדיר כ"מוסיקת רדיו ידידותית בסגנון שנות השבעים". אני לא חושב שהאלבום הזה היה יכול להיות מוקלט בימים ההם. הוא אולי יותר פופי, אבל הוא בהחלט מימינו, וההפקה העשירה, מוסיפה קומניקטיביות ופרשניות מוסיקליות, אפילו הייתי אומר שזה מתכתב בצורה יותר מעודנת עם מה שעשה (פעם שני בפוסט הזה) סופאין סטיבנס. השיר הנבחר בפלייליסט: Rabbit Will Run שחוץ מרמזים לסמבה יש בו גם חליל ג'טרו טול. ועוד שיר
The Twilight Singers - Dynamite Steps בקרוב הם יופיעו (או שלא) בארץ (ב-16-17 באפריל ברידינג 3). שום דבר חדש מידי או גאוני ביותר. רק רוק, ועוד ב- Sub Pop. אלבום ברוח שוגייז ניינטיז, למכורים. אלבום שהולך לשדרג להם את ההופעה לגמריי. קבלו את: On The Corner.
Deerhoof - vs. Evil עוד אלבום לילדי ניינטיז. להאזנה: דוגמית.
Cowboy Junkies - Demons בסוף שנות השמונים כהתרסה כנגד ההפקות היקרות, הוציאה הלהקה הזו אלבום קאנטרי שהוקלט במאתיים דולר בכנסיה והפך לקלאסיקה. אם אתם דור שאוהב את Iron & Wine אז תחבבו גם את זה. האלבום Demons לא כזה מעולה, אבל שווה אזכור והצצה. ושיר הסיום לפלייליסט, שהוא שיר הפתיחה לאלבום: Wrong Lies
ולקינוח REM- Uberlin אני לא אגזים אם אומר שלטעמי זה השיר הכי יפה שלהם ששמעתי אי-פעם...או שאני סתם מתלהב
אני זוכר את אסף אמדורסקי כבן של בני אמדורסקי בתוכנית חיים שכאלה שנעשתה לאמדורסקי האב. האמת, שלא האמנתי, אז, שהוא יהפוך למוסיקאי, למרות שהוא בא עם קלידים וחבר, ואיזה שיר שאני לא זוכר. להיות בן של אבא כזה שרמנטי ומצליח יכול להיות מכביד, אבל אסף הצליח לגייס כמות צ'ארם כפולה ולהפוך לאהוב הבנות עם שושלת.
אני חושב שהיום אין ספק שהוא סלב הראוי לתואר, ולמזלנו הוא גם מוסיקאי שעושה לנו כיף. לעיתים יותר מידי קרובות יש הרגשה שאמדורסקי זורם, אבל אם סבבה לו, והוא מצליח להסתדר, אז בכיף.
את האלבום החדש שלו צד א' הוא הקליט לבד בבית במשך חודש וחצי, כל הכלים וזה. מה שמצביע על-כך שהוא גם בחור חרוץ שיודע לעבוד קשה. תמיד יש לי הרגשה שהטקסטים שלו כאילו היו צריכים להיות בשפה האנגלית, בגלל פשטותם, כאילו איזה פופ-רוק פשוט כזה. ב-צד א' יש שרידים לדאנס שאמדורסקי שולט בו כל-כך טוב, בעיקר בשימוש בקלידים, אבל זה אלבום שנותן כבוד לעיבוד ולאורך של השיר בלי להתנצל. שמעתי את אמדורסקי אומר שיש כאן ניסיון לחזור לעיבודים של שנות שבעים, ויש בזה משהו. די התמכרתי לשיר "הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן שהוא הלחין, והשיר "זוג משמים" משמיעה לשמיעה נעשה מעניין יותר יותר- הוא מתחיל בקטע לד-זפלני, ממשיך כמו משהו שמרגיש סטילי דן.
אני מאלה ששמחים שיהלי סובול ומוניקה עושים סקס. אהבתי את השיר הזה ברדיו, ועכשיו יש לו קליפ מושקע. הסיום של השיר מעלה אותו לדרגה שמוניקה סקס יודעים להעלות מוסיקה.
אנשים קוראים ספרים כי הם לא רוצים לחשוב על העבודה שלהם, ולא רוצים לחשוב על המחויבויות שלהם, ולא להכין ארוחת ערב לילדים שלהם, ולא לסדר את הכביסה –תגידו לי: זה יפה ??
אני קורא בימים אלה את הספר "ילדי הסקויה" שכתב גון-בן ארי. אני לא יודע איך לקרוא ביקורת ספרותית, כל שכן לכתוב כזאת, ולכן אני אכתוב על הספר כמו שבלוגר צריך לעשות:
מי שמסתובב כאן מספיק זמן בבלוג, בוודאי שם לב שאין הרבה ישויות ציבוריות שיש התייחסות אליהן. יוצאים מן הכלל הם יאיר לפיד וגון בן-ארי (כיום אני קונה את עיתון ידיעות אחרונות בסופ"ש בעיקר בכדי לקרוא אותם). את יאיר לפיד אני קורא מאז שהוא היה בגיל 26 ואני בן 19. הוא היה כותב במעריב כמו בלוגר, לפני שהיתה המילה הזו. הוא הגיע למה שהוא הגיע, מגיע לו וכל זה, אבל הוא פחות מעניין מיום ליום, נהיה דוד כזה.
את גון בן-ארי (איזה שם !) הכרתי מביקורות האלבומים שהוא כותב ב- 7 לילות, ואני חושב שמאז שהוא ויהודה נוריאל שם, המוסף הזה הפך למגזין ממש טוב. נגנבתי מההבנה של בן-ארי במוסיקה, מהאבחנות המוסיקליות ובעיקר מהמכתיבה השנונה (שזו מילה קטנה על כתיבה שאתה אוהב, אבל גם המילה אהבה קטנה על אהבות אמיתיות). את גון-בן ארי גם פגשתי בהופעה של להקתו "ברמלאי" בלבונטין ושם הוא חיבק אותי (לא יודע למה), אבל מאז אני אוהב אותו יותר (כן, ככה אני מוכר את עצמי בזול).
אני לא יודע אם "ילדי הסקויה" הוא הספר הכי טוב שהוא יכתוב אי-פעם (אני מניח שלא), אבל הוא נתן בו את כל מה שאפשר לתת בספר: "ילדי הסקויה" הוא ספר על השואה, הוא ספר על ילדים שיחיו עד גיל 100, בעצם עד גיל 1000, למה לא? הוא ספר על אלוהים וספר על אהבה. את חברותי בפייסבוק התחלתי בגלל המלצה של גון, אבל הוא בעצמו לא מפרסם שם סטאטוסים מתחכמים במיוחד, וגם אין לו בלוג. את כל ההברקות שלו הוא ניתב אל "ילדי הסקויה" שנכתב קצת כמו שורת סטאטוסים אינסופית, ומזכיר מאד כתיבה בלוגרית. הוא אינטרנטי, וטכנולוגי, רק חסרים בו לינקים, אבל זה לא נחוץ, כי גון בעצמו מזפזפ בדיוק בקצב שדור הפרעת הקשב מכורים לו. כיוון שמדובר בגאון (או באדם מאד חכם, שנון, סקרן, יצירתי וכו'...), אז הוא כותב דברים שראויים לניירות קשים. עד עמוד 30 הוא כותב על אהבה באופן הכי פואטי, רומנטי ואינטלקטואלי שיכול להיות – משהו שאני אשנן לעצמי בשארית החיים הקצרים שנותרו לי (יחסית ל-1000 השנים של גיבורי הספר). הוא מפרק ומחבר מילים לחלקי הברות שמרכיבים כמו פאזל שלם-חדש, הוא כותב על אלוהים דברים חכמים שלא כתבו עליו עד היום !!! הוא מצחיק, מאד, עם הומור שחור בדרך-כלל (עמוד 159: "הוא הסתובב ואמר לעיוור,'בעצם, אם אתה לא רואה כלום, איך תדע כשתמות?' 'אפשר לשמוע' השיב העיוור. ' אה, נכון."), ובעיקר יש כאן סיפור (אפילו שלושה שנשזרים זה בזה), בכל זאת זה ספר. בעמוד 149 הוא אולי מגלה כמה סודות מאחורי הקלעים: "אסור שהכל יהיה בסדר יותר משתי שורות".
אם גון בן-ארי היה בגילי הוא היה מבין שאין טעם לחיות עד גיל 1000, ולא היה כותב את הספר הזה בכלל: בגיל 25 אולי הכל נראה טרי וכיף, בגיל 41 אתה ממצה. כל החיים שלי חיכיתי שתגיע ההתפכחות של החיים האלה.. התבונה הזו. ובאמת היא הגיעה אחרי גיל ארבעים, באופן די מפתיע, הייתי אומר. עכשיו כשהיא פה, אני לא מרגיש שום דבר כמו שהרגשתי פעם. בשביל מה הייתי צריך אותה? חשבתי שאני אוכל להבין איתה איך לעשות הכל, אבל ההיפך הוא הנכון: אי-אפשר לעשות איתה שום-דבר! אני שואל את עצמי למה? אני עדין צעיר ובריא, יכול אפילו לרוץ, אולי אפילו לרקוד, אז למה שום דבר לא מרגיש כמו פעם? מה בעצם השתנה? אין לי תשובות.
פעם הייתי מקנא באנשים כמו גון, היום אני שמח לראות שיש מישהו שחי את החיים עם כל הויטאליות שבהם, קצת כמו שאני מסתכל על הילדים שלי. זו אמפטיה במובן הכי בסיסי שלה. כך דרך-אגב אני מרגיש גם עם גיאחה ואביעד מהאייפוד רעב. אומרים שבגיל 60 מרגישים אותו הדבר על גיל 40, ובגיל 1000 על אלה בגיל 980 - קצת יותר מידי משומש..לא?
אפשר לקנות בצומת ספרים. נגמר המבצע עמבה במאה, אבל יש מבצע אחר, וזה ילדי הסקויה לא ילדי הסקודה.
אדם בן-אמיתי הוציא לאחרונה אלבום חדש, ואני אוהב אותו. במיוחד את השירים "את יודעת" ו"קעקוע". הוא בן 24, והוא כותב ושר שירים יפים. אני לא יודע אם זה נעשה בכוונה, אבל ברור שהוא חודר ישר למיינסטרים, הוא יזכיר לכם מישהו או משהו ששמעתם קודם - אני חשבתי על: שלמה ארצי, עמיר לב, יוני בלוך, יהודה פוליקר ועל שלומי שבן, אבל הוא לא אף אחד מהם. ב-7 לפברואר הוא מופיע בתמונע, גם יהוא ירון יתארח. אני מסכים כמעט עם כל מילה שכתבה עליו תימורה לסינגר.
בחודש האחרון אנחנו נפתחים למוסיקה ישראלית טובה. הנה למשל נעם נבו שמביאה גם שיר יפה ומופק טוב, וגם קליפ שהוא תענוג. חרשתי עליו. מרשים מאד לראות איך הם הצליחו לצלם את רחובות הסיטי של תל-אביב (שזה בכלל אזור הבורסה של רמת-גן) ריקים. ביום רביעי הקרוב היא מופיעה עם רוני אלטר בלבונטין 7 ! 26.1.11
קאט/קופי הם התירוץ של היפסטרים לרקוד דיסקו. הם אוסטרלים, ותמיד אפשר להשוות אותם לניו-אורדר. האמת שהדיסקו הזה הוא קצת רוקי, ומספיק מרוחק מהאייטיז בשביל להיות Kosher, אבל בתכלס- דיסקו ! האלבום החדש שלהם ZONOSCOPE עונה על כל הציפיות. החלק הראשון שלו מוצלח ביותר, אבל יש בו כבר שני שירים שאנחנו מכירים. לפעמים אני מצטער שאני חורש על סינגלים שיוצאים קודם לאלבום, כי אז אני קשה להקשיב לכל האלבום יחד איתם: או שהאוזן התרגלה אליהם, או שהם מאפילים על כל השאר. לפעמים גם וגם. בכל מקרה: אלבום יפה.
אני אוהב מאד מוסיקה. השפע הבלתי נתפס הזה, יוצר מצב שלא היה קיים פעם: מאזינים לשיר או אלבום רק פעם אחת ודי (אולי פעמיים, או שלוש..מקסימום 4). כמו שקוראים ספר. נהנים וזהו. בלי לחזור, בלי לשמוע שוב ושוב. ויש לפעמים דברים שבאים אליך בשקט בלי שתרגיש, אתה רואה את הקליפ מתפתה להקשיב לאלבום וזה תופס אותך לכל החיים. נבדק ונמצא פרימיום כמו כל הבלוג הזה הוא בופה טעימות, אז תטעמו, מי יודע אם תהיה לכם עוד הזדמנות:
1. יסלחו לי הפרות אבל אני לא חושב שיש מוסיקה בעולם שמורפלקסיס אוהב, ושגם אני אוהב. הוא חבר של חבר ובטח שאני אוהב אותו אפילו שאנחנו לא מכירים, אבל הטעמים שלנו שונים לגמרי. לכן הופתעתי שאהבתי את השיר הבא של ג'יימס בלאק שהוא המליץ עליו. זה שילוב של דאב סטפ עם משהו פרוגרסיבי. לגבי שאר האלבום בהחלט מאתגר.
James Blake - Limit To Your Love
2. הבלוג "ילד ניינטיז" הוא בלוג שנובע מצורך של כוחות השוק, אפילו שמי שפתח אותו אולי לא מודע לזה. הגיע הרגע לחזור לתקופה הזו. אני נזכר בזה בעקבות צאת האלבום החדש של Deerhoof שכל ילד ניינטיז מתלהב ממנו יותר ממני. אהבתי את השיר והקליפ הזה שצולם בטוקיו.
Deerhoof - Super Duper Rescue Heads
3. נמרוד מטאפאס טאפאס מתאכזב מ- Tapes 'n Tapes, אבל מגלה את Celebration, שנשמעים כמו גירסה יותר תוקפנית של Beach House
4. אביעד מהאייפוד רעב הוא מלך, כבר לפני שבועיים הוא המליץ על הלהקה הזו והשיר הזה שמזכיר את הצלליות, ורק עכשיו שמתי לב. יש להם EP חמוד:
Two Wounded Birds - Night Patrol
5. יש זמרות ותיקות שצריך להוציא אותם מהאלמוניות, למשל תלמה יוסטון ששרה כל-כך יפה. השיר הזה הוא מתוך אלבומה I've Got The Music משנת 1975, רגע לפני שנולד הדיסקו. יש בו סול ג'אז בלוז יש בו קשת כזו רחבה של מוסיקה שחורה, והוא כל-כך יפה.
To Know You is to Love You - Thelma Houston & Pressure Cooker
6.שיר חדש וקליפ כייפי לבסט קוסט. באמת שיותר נעים להקשיב לשירים בודדים שלהם, מאלבום שלם.
Best Coast - Crazy for You
7. ולבסוף, קליפ חדש לזואי דשנל ו-M. Word. שאני לא מצליח שלא לאהוב. עם עיניי העגל שלה והגרמיות האמריקקית שלה. She & Him נפלאים
כל החיים שלי חיכיתי שתגיע ההתפכחות של החיים האלה.. התבונה הזו. ובאמת היא הגיעה אחרי גיל ארבעים, באופן די מפתיע, הייתי אומר. עכשיו כשהיא פה, אני לא מרגיש שום דבר כמו שהרגשתי פעם. בשביל מה הייתי צריך אותה? חשבתי שאני אוכל להבין איתה איך לעשות הכל, אבל ההיפך הוא הנכון: אי-אפשר לעשות איתה שום-דבר.
אני שואל את עצמי למה? אני עדין צעיר ובריא, יכול אפילו לרוץ, אולי אפילו לרקוד, אז למה שום דבר לא מרגיש כמו פעם? מה בעצם השתנה? בנג'י, סמים ו/או לבגוד באשה לא באים בחשבון. למישהו יש רעיון?
יש את הברכה הזו שמברכים על פירות שאוכלים בפעם הראשונה בעונה, וגם בט"ו בשבט יש את עניין ההתחדשות והלגלות מחדש, אבל לגלות דברים בפעם השניה זה הרבה פחות.
לפני כמה שבועות כתבתי בסטאטוס שלי בפייסבוק ש "אני מרגיש שיש לי כל מה שאני צריך בחיים, וזה הרגע שבו מתחילים באמת לרצות דברים", אבל אז הבנתי שכל מה שאני רוצה זה מכונית יותר גדולה, ואיזו חופשת סקי. לא ממש דברים שיעשו לי טוב יותר משבוע. אולי זריקות הורמונים, או גת יועילו.
בשבוע האחרון החלטתי לחשוף את פרצופי (האמיתי), יש כאן תמונה בבלוג, ועוד כמה תמונות יותר נורמליות בפייסבוק. מה שמזכיר לי שאחד הסודות השמורים של הבלוג הזה הוא הפוסט על "אדל 19". כיוון שזה פוסט די ישן, ובלתי רלוונטי אני בטוח שאנשים מגיעים אליו כשהם מחפשים משהו אחר לגמריי, ומספר הכניסות אליו בהחלט מרשים ביותר.
אדל הוציאה אלבום חדש שנקרא "21". אלבום שמציין התבגרות מהאלבום הבכורה שנקרא "19". מבחינה מוסיקלית זה אלבום מצויין. אדל עוצמתית כשהיתה. יש לה קול גדול וגוף תהודה מרשים. השירים כולם יפים וטובים. זה סול, בלוז, גוספל ופופ מצויין. אם נשווה אותה לדאפי לנורה ג'ונס או אפילו לרומר, אז היא כרגע פייבוריטית. היא משדרת אמת. אבל אותי היא כבר מרגשת פחות. באלבום 19 היו לה שירי אהבה בוסרים, מרים ומתוקים כאלה שהזיעו מרוח נעורים. משהו תמים ופגיע שנגע בלב. באלבום 21, יש רגש, זה אפילו מזכיר לי במשהו את בילי ג'ואל, אבל זה יותר מעובד. זה קצת לא הוגן לעשות השוואה כזו, וגם כמה אפשר לשחזר אהבות נכזבות.
למטה השיר הכי יפה באלבום, בביצוע יפהפה (בכל זאת על אהבה):
הסולנית של להקת גוסיפ Beth Ditto, מתאמצת נורא להיראות, וזה מצליח לה. אני מאד מעריך אנשים שמצליחים להוציא את כל אישיותם אל החוץ. במיוחד, ובואו נודה, כשהנתונים לא בדיוק בעדה. היא לא מתכחשת (מהמילה כחושה) לכך שהיא שמנה גם, אבל היא די מדלגת מעל זה (בדילוגים קלים). ועכשיו היא הוציאה EP סולו ראשון שנקרא De Construction. הופתעתי לגלות שאני אוהב את כל ארבעת השירים שבו. הוא דאנס-אלקטרוני שבנוי כמו דיסקו, מה שמאפשר הרבה מקום למיקסים, בעתיד. זה עומד להיות להיט היסטרי ברחבות.
בתכלס, חורף זו תקופה של מקסימום יומיים וחצי בארץ, וזה כולל חגים ושבתות. בכל זאת יש סוודרים בחנויות ואנחנו קונים אותם. לפיכך דרוש שימוש מושכל וחכם בפריט הלבוש המיוחד הזה. אחרי הקמת שתי ועדות (אחת מהן התפרקה לפני כינוסה הראשון), הוחלט לפרסם בציבור את ההנחיות של פיקוד החורף לשימוש בסוודרים. להלן פירוט המלצות הועדה:
1. כלל קניה ראשון: אם יש בחנות סוודר שנדלקת עליו- קנה אותו מיד גם אם הוא לא במבצע. סוודר זה ענין של אהבה ממבט ראשון, ולא של פונקציונליות. אף-אחד לא באמת צריך סוודר בארץ הזאת.
2 כלל קניה שני: אם יש סוודר דומה לסוודר שנדלקת עליו, אבל רק בצבע אחר - אל תקנה אותו, כי בכל מקרה לא תלבש אותו.
3. כלל קניה שלישי : לעולם אל תקנה סוודר מגרד (ראה סעיף 2).
4. כלל שימוש ראשון: אם יש לך סוודר, וקר בחוץ - עליך ללבוש אותו לפני שיגמר החורף.
5. כלל שימוש רב עונתי: אל תדחה לבישת סוודר מהודר לאירועים מיוחדים. לאירועים מיוחדים לא לובשים סוודר, ובשנה הבאה הוא כבר יצא מהאופנה.
6. כלל אמא: אין סיכוי שתלבש סוודר שאמא שלך תקנה לך - מוטב שתתוודה על כך מבעוד מועד
7. כלל הגודל: יש דבר כזה סוודר גדול מידי
8. כלל כביסה ראשון: אין צורך לכבס סוודר שלבשת אותו רק פעמיים השנה
9. כלל כביסה שני: אחרי בילוי בבר, אין צורך לכבס את הסוודר המסריח מסיגריות, אפשר פשוט ישר לאוורר אותו בעשן האוטובוסים על החבל.
10. כלל מסירה ראשון: בסוודר שלא השתמשת 4 שנים - כבר לא תשתמש לעולם.
11. כלל מסירה שני: אין למסור סוודר עם גולגלך לאנשים אחרים.
1. Religious To Damn הוא פרוייקט אפגניסטני (?) אמריקאי, זה מספיק, אבל לא בגלל זה השיר הזה פה, אלא בגלל שהוא יפה. מזכיר קצת את קוקטו טווינס.
2. Likke li - I Follow Rivers - סינגל חדש לקראת אלבום חדש. אני חייב להודות שאני לא עושה לה חיים קלים. למרות זאת, השיר הממוסחר הזה ממש מדבק. Lykke Li - I Follow Rivers by dynmk
3. קרוב לשבדיה, ישר מאיסלנד Ólöf Arnalds חברת להקת Mum בקליפ חדש לשיר Surrender בשיתוף עם ביורק. יש בפריטות האלה משהו שדומה לנגיעות מאד תמימות של גישושים. הקליפ מאד מתאים.
4. האלבום החדש של מוגוואי - יכול להיות שאני אקשיב לו. טוענים שהוא טוב. הקטע הזה בוודאי:
Mogwai-Rano Pano
5. מכירים Jon Giovanni - Take Off?
אין סיכוי ! זה פרוייקט של המפיק של בייסמנטג'קס, חוץ מזה אין יותר מידי פרטים על
הוידאו והשיר הזה. בניגוד לכל השירים החורפים שהיו עד כה, זה שיר ממש שוקו.
6. החיים שלי יותר מעניינים ממני: השבוע פרסמנו מאמר על הפרה הקדושה האחרונה, וגם פרסמתי בפייסבוק כמה תמונות של בני משפחתי (להלן: "דברים שאני מגדל בבית"), וגם תמונה אחת שלי. זה די מחמם לי את הלב התמונות האלה. פתאום שאני יכול לראות אותם במחשב במקום להסתובב בבית ולחפש אותם בחדרים. אני מרגיש בר-מזל. עשה אותי מאושר. תפסתי ראש טוב על הכיפאק, כן על הכיפאק, על הפייסבוק המנוכר והקר הזה.
זה לא מדור רכילות, זה סרט קצר שהוא פרסומת למשקפים מעוצבות של Oliver Peoples, בו דבנדרה נראה יחד עם החברה האמיתית שלו מהחיים, כשהיא בלבנים. איזה חתיכה ! יחד הם מתנשקים, מתרחצים באמבטיה, תוך שהוא מלקק לה את כף הרגל. הסרט מצולם בסגנון הניו-וייב הצרפתי. על רקע לוס אנג'לס. בקיצור, ממש פאטיש. לשיר קוראים Brindo והוא של בנהרט.
כל מי שהיה בהודו מספיק זמן, יכול להעיד שזה לא רק עולם שלישי, זה בעיקר עולם אחר. שלא צריך להגיע למאדים בשביל לפגוש אנשים עם מערכת ערכים שונה לגמריי, ואפילו עם תפישת גלובליזציה שונה לגמריי. הם רואים סרטים אחרים, שומעים מוסיקה אחרת, נושמים אויר אחר (לא ידעתי שיש לי חוש ריח עד שהגעתי להודו), ובעיקר מאמינים בדברים אחרים. קרוב לוודאי שהקדושה של הפרות בהודו היא מהדברים היותר מוזרים שיש בעולם. פרות (ושוורים) מסתובבים ברחובות בתנאי תחלואה ירודים, ללא קורת גג, ללא מזון, מפריעות לתנועה, וכמובן מפרישות הפרשות - איזה קדושה יש בזה, לאלוהים או בעצם לפרות פיתרונים. אף-אחד לא באמת יודע למה הפרות קדושות (מישהו בוודאי יודע, אבל לך תמצאו אדם ספציפי בין כמעט מליארד וחצי אנשים). הן קדושות כמו כל הפרות הקדושות המטאפוריות, כי ככה זה. ע"פ האמונה ההינדית הפרה היא סמל לאדמה, בגוף הפרה יש 330 מיליון (!!!) אלים ואלות. והם גם מאמינים שהנשמה לובשת דמות אנוש לאחר שהתגלגלה מהפרה. אז אם אתם מרגישים קצת מלאים לפעמים, או רעבים יתר על המידה, תדעו מאיפה זה בא.
לעומת זאת בארצנו הקטנטונת, שהיא גם ארץ הקודש אבל לא של הפרות, עושים מעשים מאד פרקטים בבשרם. הסטקים הפכו ליותר ויותר משובחים עם השנים (אם מישהו התרגל יתר על המידה לאנטריקוטים משובחים, ובא לו להיזכר בטעם של פעם, הוא יותר ממוזמן לקנות "סטייק עין" קפוא בסופר, ולהיזכר כמה שזה היה נורא). אנחנו גם הארץ עם ניצולת החלב הגבוהה ביותר לפרה, ולמרות זאת בחודשי הקיץ, בגלל החום הפרות אינן מספיקות לספק את כל כמות החלב שאנו גומעים ולכן מוסיפים לנו ביוגורטים אבקת חלב. השנה ניכר היה גם מחסור בחמאה, ואפילו בשוקו. או כמו שנאמר: אם אין שוקו תאכלו עוגות שוקולד.
אז פרות קדושות ברחובות אין לנו, אך כמדינה צעירה שאך זה סיימה את מאבקה לעצמאות, עם מיתולוגיה של התיישבות, עם מיתולוגיה של תקומה, של שכול וקורבנות, יש לנו המון פרות מטאפוריות קדושות. את כולן אחת לאחת החלו לשחוט בעשור וחצי האחרון עיתונאים, וסתם מארחים בטלוויזיה שקוראים לעצמם עיתונאים. בשם הפוסט מודרניזם, או בשם הדמוקרטיה (להלן: השמאל הישראלי). מה שבטוח ששחטו פה כל מה שהיה ניתן לשחוט, וגם מה שלא. מטרומפלדור ותל חי ועד למשה דיין, מליל הגשרים ועד לאנטבה, שום דבר כבר אינו קדוש חוץ מה-"שלום" והעיתונאים. השלום, כידוע לכם, זה לא באמת שלום, אלא מילת קוד שאומרת: "שטחים תמורת מדינה פלשתניאית", או לחילופין: "מצפון נקי תמורת איומי טילים על גוש דן". עיתונאים לעומת זאת עדין כאן ובתור הפרה האחרונה של העדר, צריך לחשוב אם היא נותנת עוד חלב, ואם היא לא מפרישה כבר יותר מידי צחנות.
יום אחד עוד ניזכר בערגה, שהיה פעם מקצוע כזה שנקרא עיתונאי - כמו סנלדר, נפח ודן שילון, אין לנו באמת צורך בהם. כמו מצלמות סטילס, כמו מודעות אבל, כמו פקסמיליה שחוצבת את מילותיה בתבן של האלקטרוניקה. כל מי שהאזין יום אחד רצוף לחדשות ברדיו יודע שאת מה שנאמר בחדשות בשעה שבע בבוקר, חוזרים עליו שוב ושוב עד חצות חצי מיליון פעמים. חדשות אמיתיות, כאלה שאנחנו צריכים לדעת עליהן כמו שריפה בכרמל, או אפילו התאונה של אבי כהן מתפשטות בתוך רגעים לאוזניהם של "המנותקים מחדשות" כמו להבות בצמרות עצים . בשביל מה צריך עיתון כשיש אינטרנט? בעידן התקשורת המהירה, כמספקי ידיעות, אין צורך ביותר מתריסר עיתונאים. כמראיינים צריך חצי תריסר. יש משהו פשיסטי בזה שהעתונאים חושבים שאנחנו צריכים אותם כמובילי דעת קהל. היום כשכל אדם יכול לפתוח בלוג ולהביע את דעתו, היום כשיש כל-כך הרבה תחנות רדיו. למה אני צריך את סימה קדמון שתעוות כל נתון סטטיסטי שמגיע לידה? למה אני צריך את יאיר לפיד שיהיה לי אח גדול? למה אני צריך את רזי ברקאי כאופוזיציה לוחמת, כששלי יחימוביץ' כבר חברת כנסת?
הוידאו הרג את הרדיו-סטאר אבל העיתונאים עשו חריקירי לעצמם. הם הפכו את עצמם לפחות ופחות רלוונטים ככל שהחדשות הפכו יותר לבידור ולצהוב. כי אם כבר חדשות מהסוג הזה אז יש את גיא פינס, והאח הגדול.
לא צריך להסכים עם כל מה שתשמעו כאן, אבל זה פי-אלף יותר סאטירה מארץ נהדרת:
פיטר ביורן וג'ון היממו אותנו עם השריקה הזאת של Young Folks אבל מאז הם הוציאו אלבום חמור סבר (Living Thing) יחסית ללהקה שבאה משבדיה. כדי לכפר על מעשיהם הם הקליטו אלבום חדש, שכמו שחברי הלהקה מתארים אותו, הוא כולו "פופ-רוק טהור", וזה ממש כך. אוירת סיקסטיז אפילו פיפיטיז עולצת, לרגעים זה מזכיר לי במקצבים את הומפייר וויקאנד, לרגעים את Prefab Sprout משנות השמונים. קשה מאד שלא להיסחף עם כייפיות הזורמת של Gimme Some. בחציו השני הוא אפילו מנסה קצת להכניס מחשבות יותר רוקיות עם רמזים לסוניק יות'. אלבום מעולה של להקה מנוסה שכאילו מתחילה מהתחלה. כשחיפשתי שיר אחד שיתן לכם מושג טוב על האלבום הזה, גילית שאני לא מוצא אחד כזה, זה לא רק מפליא, זה גם סימן טוב, בדרך-כלל.
2010 נגמרה, ושנת 2011 התחילה בשימחה . זה הזמן להקשיב לכמה דברים חדשים. כבר יש שיר חדש ומעולה לאלבו, והאלבום של הדצמבררים נשמע טוב. זה הזמן גם להקשיב לכמה דברים שלא הספקנו לשמוע בשנה המטורפת שהיתה פה:
1. משום מה התעלמתי מרובין כמעט לגמריי השנה, ורק כשהקשבתי למצעד השנתי של הקצה ושמעתי כמה קוואמי ו/או נדב רביד מתלהבים ממנה, חשבתי שיש מקום לבחינה מחדש. ודרך אגב, עד היום גם לא הקשבתי בכלל לקצה, וזה דווקא גורם לי להמון קורת-רוח כי יוצא שאני הסנוב הכי בן-אלף שקיים בעולם הזה, סתם- סתם. פשוט בקצה זה קצת יותר מידי לקצה. וכאן ברדיו פרימיום להמונים יש את האלטרנטיבה השפויה לאלטרנטיבה.
2. עוד קצת שבדיה, ועוד קצת פופיות: לסולן להקת The Tough Alliance הוציא ב-2010 אלבום סולו בכורה תחת השם CEO, מתוכו:
3. הסמיתס הוציאו אלבום חדש של דמואים, אולי יש לזה ערך למי שרוצה ללמוד איך לנגן את השירים שלהם בגיטרה. שהשיר הוא בצורתו הגולמית, הרבה יותר לחקות. חוץ מזה שפרנקלי מיסטר שנקלי נשמע מאד מפתיע עם חצוצרה:
The Smiths - Frankly Mr. Shankly [Demo]
4. ואם כבר כלי נשיפה. סרטון וידאו שהוא תערובת של היפה והחנון, אלף לילה ולילה ולויתן שעף בשמים. הקטע האוירתי של הפאנק. מסתיים בצלילה - מעוללה !!!
הגורילז הקליטו אלבום על האייפד תוך כדי השיעמום שלהם במסע ההופעות בארה"ב. אין מה לצפות כאן ליותר מידי. להיפך, כמה שפחות ציפיות כך יותר תהנו. באתי עם גישה של בוא נשמע איזה שאריות הם חיממו לנו, ואמרתי לעצמי שבתור שאריות זה שווה האזנה אחת וגם זה בקושי. אפשר להקשיב לכל האלבום באתר שלהם. והשיר ה-13 עם בובי וומאק נשמע הכי טוב. ותודה לעדי גונן שהקשיבה עד לשיר ה-13, אחרת לא הייתי משקיע דקה בדבר הזה:
טוב, זו התחלה מצויינת לשנה. Elbow מוציאים שיר מתוך אלבום חדש שבדרך שיצא רק במרץ. מה אפשר עוד לבקש ? את רשימת השירים?
Lippy Kids
The Birds
With Love
Neat Little Rows
Jesus Is A Rochdale Girl
The Night Will Always Win
High Ideals
The River
Open Arms
The Birds (Reprise)
Dear Friends
קצת קשה לי להאמין שאני בוחר להתחיל את שנת 2011 עם הדצמבררים, גם בגלל שאני לא מת עליהם, וגם כי כבר ינואר. The Decemberists אוהבים לעשות פולק ולספר סיפורים תוך כדי. אני מעדיף את Band of Horses, והאמת שעד לרגע זה ממש, לא שמתי לב שהם מנגנים באותה הקטגוריה. אני מניח שמי שאוהב אותם, ימצא את האלבום החדש של הדצמבררים The King Is Dead כמעולה. Peter Buck מלהקת REM מתארח בשלושה שירים. ושיר הפתיחה של האלבום מלהיב, אפילו אותי:
שנה חדשה ! סוף-סוף ! נכון שהזמן גומר לנו את החיים אבל אם הזמן לא היה מתקדם קדימה, אז לא היה קצב וגם לא היתה מוסיקה. 2010 לא היתה רעה בכלל, יותר נכון היתה מטורפת. נראה איך תהיה 2011. החלטתי שתי החלטות חדשות, שאני מקווה שישפרו את חווית האזנה: א. הולך להיות קצת יותר סינון, לא כל דבר שאתלהב ממנו יובא מיד לכאן, וזה בעצם הכלל השני: ב. לא חייבים להיות ראשונים. קצת יותר מתינות. יקח מה שיקח. לא בטוח כמה אצליח לעמוד במשימה, אבל אנסה. זמן זה הדבר שהכי משגע אותי. מצד אחד אני במירוץ להקשיב לכמה שיותר מוסיקה בכמה שפחות זמן. מצד שני אני דווקא שמח שבחודש האחרון כמעט ולא הקשבתי למוסיקה חדשה, אני עושה את זה מידי פעם, וזה מאפשר קליטה יותר טובה של החומרים. למשל גיליתי שאי-אפשר להקשיב לביץ' האוס בנסיעות, ורק כשאני מקשיב להם בנחת הם נשמעים נפלאים. אז בינתיים לפני שנתחיל בואו נאזין לקצת מוסיקה שהיתה כאן עד עכשיו. נסו את המזל שלכם, לחצו על שורת המילים ותשמעו צלילים במיוחד בשבילכם (ואתם יכולים לחזור על הפיס הזה לנצח ע"י לחיצה בעמודת הצד):
If you are an artist (or represent an artist) being featured on this blog and want us to remove a song, please e-mail to us and it will we removed ASAP
אם גון בן-ארי היה בגילי הוא היה מבין שאין טעם לחיות עד גיל 1000, ולא היה כותב את הספר הזה בכלל: בגיל 25 אולי הכל נראה טרי וכיף, בגיל 41 אתה ממצה. כל החיים שלי חיכיתי שתגיע ההתפכחות של החיים האלה.. התבונה הזו. ובאמת היא הגיעה אחרי גיל ארבעים, באופן די מפתיע, הייתי אומר. עכשיו כשהיא פה, אני לא מרגיש שום דבר כמו שהרגשתי פעם. בשביל מה הייתי צריך אותה? חשבתי שאני אוכל להבין איתה איך לעשות הכל, אבל ההיפך הוא הנכון: אי-אפשר לעשות איתה שום-דבר! אני שואל את עצמי למה? אני עדין צעיר ובריא, יכול אפילו לרוץ, אולי אפילו לרקוד, אז למה שום דבר לא מרגיש כמו פעם? מה בעצם השתנה? אין לי תשובות.
זה לא מדור רכילות, זה סרט קצר שהוא פרסומת למשקפים מעוצבות של Oliver Peoples, בו דבנדרה נראה יחד עם החברה האמיתית שלו מהחיים, כשהיא בלבנים. איזה חתיכה ! יחד הם מתנשקים, מתרחצים באמבטיה, תוך שהוא מלקק לה את כף הרגל. הסרט מצולם בסגנון הניו-וייב הצרפתי. על רקע לוס אנג'לס. בקיצור, ממש פאטיש. לשיר קוראים Brindo והוא של בנהרט.
1. משום מה התעלמתי מרובין כמעט לגמריי השנה, ורק כשהקשבתי למצעד השנתי של הקצה ושמעתי כמה קוואמי ו/או נדב רביד מתלהבים ממנה, חשבתי שיש מקום לבחינה מחדש. ודרך אגב, עד היום גם לא הקשבתי בכלל לקצה, וזה דווקא גורם לי להמון קורת-רוח כי יוצא שאני הסנוב הכי בן-אלף שקיים בעולם הזה, סתם- סתם. פשוט בקצה זה קצת יותר מידי לקצה. וכאן ברדיו פרימיום להמונים יש את האלטרנטיבה השפויה לאלטרנטיבה. 
