לעקוב אחר הפרימיום

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

יבוא שלום עלינו - ועל כולם.

אנחנו, הישראלים, מתייחסים לשלום בצורה דתית. זה כנראה מתחיל בסידור שבו מסיימים כל תפילה בעושה שלום במרומיו. אני זוכר את חתימת הסכם השלום עם מצרים. כל הטלוויזיות היו שחור לבן, ורק לשכנים שלנו היתה טלוויזיה צבעונית שרוב השנה היתה קולטת שידורים בשחור לבן (בגלל המחיקון), חוץ מהרגעים הבודדים שבהם היו שידורים בצבע. רגע כזה צבעוני היה חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבו צפיתי בשידור חי בלחיצת היד המשולשת של בגין, סאדאת וקרטר. זה היה רגע של ריחוף. באמת שעפנו על השלום עם מצרים. תוכניות הטלוויזיה לילדים התחילו להסביר לנו את היופי של המצב החדש והנפלא, ומכל עבר שרו שירי שלום, ממש בו המשיח. היתה גם התנועה נגד הנסיגה מסיני, שלא הצליחה לרסק כאן את הדמוקרטיה, אבל הקטע הזה היה עצוב. אני, בתוכי, עד היום מרגיש שנלקח מאיתנו חבל ארץ שהיה יכול לעזור לנו עם הפלשתינאים, ובכל מקרה זה היה מחיר גדול בשביל שלום, גם אם הוא היה שווה.
אני נזכר בכך, כמובן בגלל ההפגנות במצרים וגם בגלל פרסום המשא ומתן החשאי של ממשלת אולמרט עם אבו-מאזן. שני האירועים האלה יחדיו מותירים יאוש רב. הפרסום של אולמרט ושל אל ג'זירה מוביל למחשבה שאין שם באמת פרטנר. הם לא מסוגלים לקבל את הסחורה, מה שלא מציעים להם לא מספיק (ואנחנו לא נציע יותר מחצי ירושלים). אני כבר לא יודע מה פחות גרוע: מדינה פלסטינית שיכולה להפוך למדינה חמאסניסטית, או להמשיך במצב הקיים שיש שלטון פלשתינאי ואפילו אוטונומיה פלשתניאית, אבל לא לגמריי מדינה. זה כבר התפוצץ לנו בפנים כמה פעמים, אבל אף אחד לא מבטיח לנו שמדינה פלשתנאית לא תהיה יותר נפיצה.
הפערים בינינו לבין המתונים שבהם, בנושא הטריטורילי כל-כך גדולים, והכל כל-כך שביר אצלם מבחינת דעת קהל, שאין סיכוי שהם יוותרו על פחות מגבולות 67, ואיפה זה שם אותנו? אם את סאיב עריקאת, שאני לא סובל, קטלו באל ג'זירה על כך שהוא מוכן "למסור" את הכותל והרובע היהודי. ייאוש..אולי הגיע הזמן לחשוב שוב על האופציה הירדנית ברצינות, ולהשאיר את עזה לעזתים.
למטה שיר מדליק על מצרים (משנת 1998) של Transglobal Underground - קולקטיב מאנגליה שעושה פיוז'ן של מוסיקה אפריקנית, היפ-הופ, ומוסיקה אוריינטלית.

Transglobal Underground - Nile delta disco

אין תגובות:

פוסטים אחרונים וממש שווים !