פתיחה -
אני כבר מזמן לא מאמין לאף מילה שכתובה בעיתון ידיעות אחרונות. אני לא יודע למה זה עדין נחשב מקור לחדשות, הרי כל מה שכתוב שם ידוע לנו לפחות 24 שעות. אלה החדשות של אתמול ! ידיעות אחרונות, כמו רוב העיתונות הכתובה הפכו בשנים האחרונות להייד פארק של הוגי דעות, וכמו בהייד פארק המקורי, זה שבלונדון, הדעות האלה בדרך-כלל לא לטובתנו. כיוון שאין שום חדש בעבר שכותבים עליו בעיתונים, וכיוון שההווה, כלומר החיים כמו שהם באמת, מאד טובים ומשעממים, אז העיתון בעיקר עסוק בלהפחיד אותנו ממה שיקרה מחר. איכשהו זה עובד עלינו, ואנחנו קונים שוב ושוב את העיתון רק כדי לוודא שהגרוע מכל טרם קרה, ותוך כדי להתכונן לפורעוניות החדשות. מידי פעם העיתון מביא סקר שמראה לנו כמה שאנחנו אופטימים וכמה שטוב לנו, אך מיד זה מלווה בהררי פרשנויות והסברים שמסבירים לנו כמה שבעצם רע לנו - רק כדי שזה יסתדר עם העולם המקביל, ועם מציאות המדומה שהעיתון יצר. תעשו ניסוי ותקראו פעם אחת את עיתון השבת של השבוע שעבר, ותראו איך כל התחזיות הפוליטיות לא מתממשות.
איך כל זה קשור למוסיקה ? ובכן אני בכל זאת קונה בכל שבת עיתון ידיעות בעיקר בגלל המאגזין 7 לילות, ןהכתיבה הנפלאה של גון בן-ארי על מוסיקה. פעמים רבות הכתיבה שלו מתעלה על המוסיקה שהוא כותב עליה, למשל השבוע הוא כתב על האלבום החדש של נואל גאלגר: "במילון של גאלאגר, ההגדרה ל'אידיוט' היא:'מי שהפילוסופיה מסתירה לו את הכיף'". וזו רק דוגמא קטנה. גון בן-ארי בשיאו בכל מה שקשור לכתיבת ביקורות אלבומים, זה כמו שאתגר קרת כתב לחמישיה הקאמרית כשאף אחד עוד לא הכיר אותו. קצת חבל לי ששום דבר קלאסי לא ישאר מזה, כי אולי פעם היו עוטפים עם עיתונים דגים, ומשהו מהמילים הכתובות היה מגיע אלינו בסוף אל הבטן כשהיינו אוכלים את הדגים. היום אנחנו זורקים אותם לארגזי המיחזור ובסופו של דבר זה הופך לניר טואלט או משהו כזה.
לא רק גון-בן ארי כותב על מוסיקה, למשל לירון תאני כתב השבוע בידיעות על פסטיבל אינדינגב. כל שנה אני מצטער קצת יותר שלא הייתי שם, והשנה במיוחד היו תגובות מצויינות. בן-שלו כתב על חוויות משם, וגם ניר גורלי כותב יפה בעכבר העיר. הקשבתי בשבת שעברה בסטרים לרדיו אינדינגב , וגיליתי דברים שאני אוהב ולא ידעתי בכלל ולכן השבוע נבדק ונמצא פרימיום יהיה קצת יותר מוסיקת ישראלית. והאמת היא שזה כיף לגלות מוסיקה ישראלית טובה, אבל ממש טובה ולא הדג נחש:
הייתי שמח להיות בהופעה של "צנזורה". אני מת על השיר הזה:
וגם "שקל 20" שיר בן 1000 ! על אימהות.
Zvuloon Dub System - Let Me Love You
ההופעה הראשונה ששמעתי ברדיו אינדינגב היתה של זבולון דאב סיסטם. למטה מתוך הופעה בקצה. מה שמתקשר לאירוע העצוב של השבוע, והוא הורדת התוכנית "הקצה" מלו"ח השידורים של גלגל"צ. לא הייתי מאזין קבוע, כי אני לא מרגיש צורך להתעדכן משם, והטעם שלי הוא בכל זאת מעט יותר מיינסטרימי, אבל בהחלט עצוב לי וחבל לי, ואני מוחה:-( !
תומר יוסף - שחר 35
תומר יוסף המוסיקאי והגרוב באלבום חדש בשם "שחר 35" שהיא כצפוי: כתובת בית ילדותו של יוסף בכפר סבא. מזכיר את רחוב האגס 1 של אהוד בנאי . ההשקה של האלבום החדש כללה השבוע האזנה מיוחדת ב-YNET לכמה שירים - מאד אהבתי, בינתיים זה ירד מהרשת, אז אתם יכולים להתרשם מהופעת ההשקה בזאפה ! שסיקר אותה יפה בבלוג שלו וגם צילם היטב בוידאו: יובל אראל. לרוץ לקנות.
וחלק 2 של ההופעה האדירה של תומר יוסף בזאפה.
A Cat - שיר לילה
מי שמנסה בדרך-כלל גם מצליח. אני שומע כבר את הציניקניות אומרות: "באמת ? למה אף-אחד לא אמר לי". אז מה לעשות שהאמת היא גם דבר טוב לפעמים (אני מידי אופטימי בשבילי השבוע, אבל נצטרך לעבור את זה). אז A Cat הוא "פרויקט" של טל גרינפלד, שגם כותב ומבצע את השירים. לכל שיר הוא מצרף קבוצה של נגנים, אנשי סאונד וכו' לפי מה שמתאים. בסוף המוסיקה יוצאת יחסית מגוונת. מסתבר שהפרויקט קיים כבר כמה שנים, אבל בחודשים האחרונים הוא תופס תאוצה באופן משמעותי. את השיר הזה אהבתי:
שיר לילה by a cat
החיים שלי יותר מעניינים ממני מתקשר לי מאד לאלבום של תומר יוסף עם חוויות הילדות שהיו לי השבוע. ילדים רוצים כל הזמן להיות גדולים, וכשאתה מתבגר אתה כמו ג'אנקי שכל הזמן מתגעגע לתחושת הילדות. היום ראיתי קשת בענן, ופרפר עף לנו בתוך הבית וקצת שיגע את כולנו. הילדים שלי לא אוהבים לישון בצהרים, הם לא רוצים להפסיד את הכיף חיים. אבל לפעמים כשאני קם משנת צהרים, יש לי הרגשה כזו טובה כמו בילדות.. וגם אכלתי אורז פרסי של אמא שלי, שהוא האורז הכי טוב בעולם. אתמול הייתי גם בבת-מיצווה של הבת של בן-דוד שלי. כיוון שאני גר בצפון והמשפחה שלי מהמרכז יוצא לי לראות חלק גדול ממנה רק בשמחות. כי בכל זאת זו משפחה מאד גדולה ויש גם קרובים של קרובים, בסך הכל כולל בני דודים של אמא שלי, וסבתות של בני דודים, וכל הדודים ובני הדודים שלי, בעליהם נשותיהם וילדיהם זה כמה מאות.
אז אתמול כשהייתי בבת מצווה חזרתי לילדות. אם היינו חיים באמריקה אז כל המשפחות שלנו היו נראות כמו המשפחות האיטלקיות בסרטים של מרטין סקורסיזה או כמו כל המשפחות היהודיות האשכנזיות בסרטים של וודי אלן - מזל שאנחנו בכל זאת בישראל. בחתונות והשמחות של המשפחה שלי אמא שלי יש תמיד משהו מוגזם כמו בסרטים של פליני, עירבוביה בלתי אפשרית של מתירנות ודת: פרחות צבועות ביותר מידי בלונד, הרבה גברים עם כיפות, נשים חרדיות שלא שומרות נגיעה מבן-דוד שלהם ונותנות לו נשיקות בלחי כמו שנהוג אצלנו, וברקע "משיח-משיח-משיח" בגירסת הטראנס ובווליום בלתי אפשרי. אחד מבני הדודים שלי טס אחרי זה לשטוקהולם לנגן 4 שעות בדרבוקה בחתונה פרסית. אני זוכר אותו ואותי מתופפים שעות על סירי אלומיניום בחצר של ההורים שלי. אתמול הסתבר לי שסבא שלו, שהיום הוא בן למעלה משמונים, השיג את רוב הכסף שלו ביבוא חומרים אסורים, בתקופת השח הפרסי, ולא מהחנות שהיתה לו בשוק הפישפשים.תומר יוסף - יפה באמת
בנזין
ונסיים בהתחלה, כלומר באיך שהתחילה מוסיקת הרוק בישראל -השבוע חזרתי לחדר כושר. התכנון ללכת כמעט בכל יום לחדר כושר, בינתיים הייתי פעמיים. כשהייתי על ההליכון מצאתי בערוץ 1 כתבה של מבט שני על בנזין. הראו את הבית של יהודה פוליקר בקריות, וכל תולדות הלהקה כפי שאתם מכירים אותה. מאמר טוב על זה נמצא בבלוג "זכרונות מעוצבים מחדש". וכאן יש קטעים מהתוכנית בסידרה "סוף עונת התפוזים":
