רגלי אף פעם לא דרכה על אדמת אמריקה, אבל מאז שנולדתי נדמה לי שאני מכיר אותה כל-כך טוב. רגלי אף-פעם לא דרכה על אדמת אמריקה, אבל אני מרגיש אותה בכל יום: כשאני אוכל קורנפלקס בבוקר, כשאני מקלף תפוחיי אדמה, כשמעשנים לידי סיגריות, כשכל המחשבים מדברים אליי באנגלית, כשאני מקשיב לחדשות על האיומים מאיראן. רגלי אף פעם לא דרכה על אדמת אמריקה, אילו רציתי יכולתי לחיות שם, אבל החלטתי במודע שאני רוצה לחיות כאן, ושילדיי יהיו ישראלים.
כשהייתי נער, אמריקה הייתה ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, היא היתה הארץ של העושר, שבה הכסף מתגלגל ברחובות . הארץ של דיסנילנד, הארץ של הוליווד, הבניינים הגבוהים בניו-יורק, ארצם של קארים עבדול ג'אבר ודוקטור ג'יי. עם השנים עושרה של אמריקה נראה יותר ויותר כצריכה בלתי מבוקרת, של אומה שכלכלתה מבוססת על עוד ועוד קניות. הארגונים הירוקים אומרים שאילו כל האנשים בעולם היו חיים כמו האמריקאים, אז היו צריכים שלושה כדורי ארץ בשביל לקיים את המין האנושי. בשנות התשעים הופיעה גם תופעת ההומלסים ונראה היה שהחגיגה נגמרת. אבל גם על זה הם התגברו עם שתי מלחמות בעיראק ואחת באפגניסטן. עם הזמן הבנתי יותר ויותר את רגשיי הנחיתות של האמריקאים מול האירופאים, בכל מה שקשור לתרבות. לאמריקה יש הווה מדליק, אבל עבר מאד קצר. יש להם ענפיי ספורט מפוארים - מייקל ג'ורדן יש רק אחד. גם בכל מה שקשור למוסיקה לאמריקאים יש במה להתגאות, למרות שהביטלס הם אנגלים. אלביס, בוב דילן, פול סיימון, ברוס ספרנגסטין, פרינס, מייקל ג'קסון - כולם אמריקאים. הבלוז, הקאנטרי, הגוספל, הג'אז, הרוקנרול - כולם מאמריקה. היום אני נדבר על שתי אמריקות אחרות. זו של צ'יילדיש גמבינו, וזו של דיוויד לינץ'.
Childish Gambino
הבחירה של אובמה כנשיא ארה"ב, וגם מותו הטרגי של מייקל ג'קסון, יצרו אשליה מתוקה שהצרות של השחורים בארה"ב נגמרו. לא נשאר על מה לדבר חוץ מהבוטילישס של ביונסה. כשקניה ווסט וג'יי זי שרים באלבום המלוכה שלהם, שיצא השנה - הכי עמוק שהם הולכים זה לדבר על היחסים שלהם עם ילדיהם. שירי ראפ והיפ-הופ עוסקים בעיקר ביחסים שבינו לבינו, ובריקבון של חיי ההוללות של זמר ראפ. חיים שכוללים יותר מידי כוסיות, יותר מידי סמים, תחושת ריקנות, פחד במה וחרדת יצירה. ואז מידי פעם צץ איזה ראפר שמחזיר את כולם לפרופרציות ומדבר על מה שכואב באמת. צ'יילדיש במבינו באלבום מסחרי ראשון, שבו הוא מביא את הקשיים של חיי השחורים באמריקה. את שם הבמה שלו הוא מצא במחולל שמות רנדומלי מהאינטרנט. שמו האמיתי הוא Donald McKinley Glover והוא אפילו משחק בסידרה "קהילה" של NBC. אתם יכולים להקשיב לכל האלבום שלו בהזרמה [קישור] ב-NPR. אני אהבתי את השיר הזה:Childish Gambino - Outside
David Lynch
דיוויד לינץ' ריתק את המדינה (שלנו) וגם את כל העולם בשנות התישעים עם הסידרה טווין פיקס, איכשהו הצלחתי לעבור את החיים, מבלי לראות אפילו פרק אחד ממנה. דיוויד לינץ' כקולנוען עוסק בביזארי, במיוחד, באסצנטרי. ראיתי את סרטיו: "איש הפיל" ו"לב פראי" עם ניקולס קייז' שלובש כל הסרט ג'קט מעור נחש. עכשיו תחשבו על אמריקה המרובעת, של פקידים שלובשים בכל יום לעבודה מכנסי בד חולצה לבנה עם עטים בכיס, על אמריקה המרובעת והמשעממת של הפרברים, שמשמינה את עצמה לדעת, ותחזרו למה שדיוויד לינץ' עושה ממנה. דיוויד לינץ' לא עוסק באמריקה של מעלה הוא עוסק באמריקה התת קרקעית ,זאת שרוחשת בלבם היצרי של תושביה. גם תום וייטס עושה את זה, כשהוא מתחפש למה שהוא, כי אחריי הכל בשביל מה יש אומנות, אם לא להפוך את החיים למעניינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה