Undun נתפס מבחינתי בעיקר כאלבום המשך לאלבומם הקודם How I Got Over מהבחינה שהוא עשיר באלמנטים החוזרים בשני האלבומים, כמה מהראפרים והזמרים האורחים צצים שוב ושוב בשני האלבומים ובעוד ועוד שירים, עד שכבר ראוי להוסיף אותם למצבה הנוכחית של ההרכב וכן הסאונד באופן כללי נשמע זהה מאוד לאלבום הקודם. השירים באלבום מוצלחים אחד אחד בלי אף רגע מת או חסר עניין וברק. אך כל ההרגשה של "אלבום המשך" מצליחה בו בעת לפגוע עבורי בערך של undun כאלבום שעומד בפני עצמו - האלבום פחות מקורי ומרגש מ- How I Got Over. ישנו מיחזור לא מועט של רעיונות שהועלו באלבום מ- 2010, הרגשת ההמשכיות יוצרת תחושה של צעידה במקום ופחות של התקדמות. ולמרות זאת, תחושת ההיתקעות הזאת לא נכונה לגמרי. באלבום זה הרוטס כן מצליחים להפתיע, פשוט זה קורה בחלק אחר של האלבום. שלושת הקטעים האינסטרומנטליים הסוגרים של האלבום הם למעשה יצירה אחת בשלושה חלקים המבוססת פסנתר וכינור. מאיפה צצה לה פה באלבום היפ הופ יצירה הנפרדת משאר האלבום בעלת מאפיינים ברורים של מוסיקה קלאסית-מודרנית (Modern-Classical) ושל פרי ג'אז? אין לי שמץ, ואני לא יודע איך זה משרת התימות העולות בשאר האלבום, אבל זה פשוט מרתק אותי, נותן נופך מוסף וכל כך שונה לאלבום וזה נותן טוויסט רענן מאוד. אולי האלבום הזה לא מהווה התקדמות ברורה בקו ישר עבור ההרכב הותיק, אך זה בבירור גם לא התחפרות בנקודה אחת קבועה. אלכסון, זה פשוט אלכסון קדימה לכיוון זר וחדש ועדיין מוכר וידוע.
The Roots - I Remember
תגובה 1:
לא חסיד גדול של דה רוטס, כתיבה מעולה ארז :)
מיכאל גינזבורג
הוסף רשומת תגובה