אני טוב בחופשות

קית' ריצ'ארד בחופשה (סוג של..)

כותרת משנה: Like a Rolling Stone
אחרי חודש של חופשה אני חושב שאני יכול כבר לצאת בהצהרה שאני טוב בחופשות. ממש טוב בזה. ולא רק אני טוב בזה, אלא גם כל המשפחה שלי טובה בזה. אנחנו טובים בלקום מאוחר, אנחנו טובים בלאכול ארוחת בוקר מפנקת במלון, אנחנו טובים בלקבל עצות לטיול בקבלה במלון (ולעשות בסוף משהו אחר לגמריי). אני גם אוהב שקוראים לי מיסטר פרימיום. אנחנו טובים בלהיכנס למיניוואן המרווח, וכמובן שאנחנו טובים גם בלטייל ובלנפוש. אתם בטח חושבים שאני צוחק, ושכל אחד מוכשר בנושא באותה מידה, אבל זה ממש לא כך. אם בברצלונה אני ואישתי הלכנו ברגל במשך שלושה ימים מעשר בבוקר ועד עשר בלילה, אז בארה"ב אני וכל משפחתי הלכנו ברגל מעשר בבוקר ועד עשר בלילה. אם בארץ אנחנו שורדים נסיעות של שעה וחצי מקסימום, אז כאן אנחנו עוברים בהצלחה נסיעות של חמש ושש שעות.

גם כשנפשנו בפארקי השעשועים באורלנדו, היינו טובים, אנחנו תמיד היינו הראשונים שפתחו את הפארקים והאחרונים לסגור אותם. ממש היו צריכים לגרש אותנו, ותמיד לפחות אחד מאיתנו יצא בוכה ו/או מאוכזב מכך שהוא לא הספיק רק עוד מתקן אחד קטנטן, אבל חשוב מאד. גם כשטיילנו בחיק הטבע היינו ממש טובים, עלינו בכל העליות הקשות, גם ברגל וגם ברכב. היו קטעים קשים, אבל אז שרנו את השיר העליה הידוע: "איזה כיף בעליה, כיף לי כיף בעליה וכו'.." כי מוסיקה תמיד עוזרת ומרגיעה.
זה אולי קצת יפליא אתכם אבל אני בכלל לא רציתי לצאת לטיול לארה"ב, היה לי משהו נגד האמריקניזם, לא שהוא לא היה בלתי מבוסס. יש משהו בשיטה הכלכלית הקפיטלסטית שהופך שם את כולם לאנשי מכירות, ולאנשים שנלחמים על פרנסתם. מהבחינה הזו הם כמו מהגרים בתוך ארצם. מהסיבה הזו הם חייבים גם להגביר את העוצמה של כל חוויה. ליצור לה Enhancement. כל דבר הוא הכי או-אה שיכול להיות, במיוחד לתיירים. אתה הולך לטעום יינות, והם מספרים לך שהיין שלהם הכי טוב בעולם, אתה הולך לפארק מים, והם עושים לך מגשלות של "חור שחור" שטיפת מוח" ו..."דיסקו". על דיסני אין צורך להרבות את הדיבור, צריך להיות שם ולראות גם שהכל סוף הדרך, כולל מופע הזיקוקים המרהיב שאי אפשר לראות שכמותו בשום מקום אחר.
הכל מוגבר וזה בא לידי ביטוי הכי רע באוכל שהם אוכלים, בכדי שהלחם יהיה נעים לאכילה הם מוסיפים לו אבקת חלב וסוכר, גם ללחם מקמח מלא, הבריא לכאורה. הגבינות מסונתזות בשביל להגביר את הטעם. אנחנו קראנו להם גבינות אורניום. הפופקורן טובע בחמאה, ובכלל, בכל דבר יש גבינה.
אבל בסופו של דבר האמריקאים הפתיעו אותי המון לטובה. קודם כל ציפיתי שעם כל האוכל הקלוקל שלהם, שכולם יהיו ממש שמנים, והם לא עד כדי כך. בסן פרנסיסקו היו גם חתיכות. מה שכן דווקא אצל הכושים ואצל דוברי הספרדית אפשר לראות יותר את תופעת השמנת היתר. בגלל שהכל מרווח פה - הכבישים רחבים, המכוניות גדולות, והחדרים רחבים - אז הם גם תופסים מרחק אחד מהשני. הקצה השני של הסקאלה הוא הודו, שם המרחק הפיזי בין האנשים הוא אפס. בארה"ב לעומת זאת אין מגע בכלל. אם אתה נוגע במישהו, אז אתה מיד צריך לבקש סליחה. בגלל זה חשבתי שהם גם יהיו קרירים כמו הבריטים, אבל הם לא. הם חברותים מאד, ויש להם חוש הומור ואפשר להעביר איתם דחקות. ומה שאני הכי מעריך אצלם זה את מוסר העבודה. המוטו של החיים באמריקה הוא: "אתה מקבל את מה שמגיע לך". אם אתה עובד קשה תקבל יותר, ואם לא אז תקבל פחות. והם מוכנים לעבוד בכל מיני עבודות מוזרות ומדכאות, כמו: קופאים של אוטוסטראדות, מניפי שלטים בצמתים. אם אתה מוכן לקחת סיכונים אז יש לך גם יותר סיכויים להצליח, אבל גם להיכשל, ואת הכל אתה צריך לקחת בחשבון.
בסך הכל החיים שלהם נראים לא קלים, ומצד שני די נוחים. אז שבשביל לצאת מהמלכוד הזה הם יוצרים המון ריגושים. יכול להיות שבתור מטייל חוויתי את זה יותר, אבל נראה לי מאד מוזר הדרך המתורבתת שהם עומדים באופן מופתי בתור רק בשביל לקבל זפטה והשפרצה טובה בכל אחד מהמתקנים המעלפים באורלנדו. הסיבה שהאמריקאים צריכים את "החלום האמריקאי" היא שהם קורעים את התחת בשבילו כל הזמן בעבודה סיזיפית וקשה.
גם כשאתה מבקר במרכז החלל שבקייפ קנוורל אתה לא יכול שלא לשים לב להשפעה של וולט דיסני וקרבתה של אורלנדו על המקום. אני ציפיתי לאיזה מוזיאון יבשושי כמו מוזיאון חיל האויר שלנו. אבל יש שם סרטים בתלת מימד וב-IMAX, מתקנים שמדמים שיגור מעבורת לחלל, החללית אפולו 13 בכבודה ובעצמה בהאנגר גדול ובגודל טבעי, ולבסוף פגישה עם אסטרונאוט אמיתי. וכל הדרך אבל ממש בכל רגע נתון הם מפמפמים לך כמה שהתקציב שלהם זעום, וכמה שח"י מליארדים של דולרים זה ממש כלום. זה בעצם רק חצי מתקציב שהאמריקאים מוצאים על פיצה בשנה.
מה שהיה לי מאד מוזר, בהקשר למוסיקה, הוא שבכל מקום שהסתובבתי בארה"ב באזורים ציבורים כמו פארקים, וחנויות השמיעו הרבה מוסיקה בריטית. אני ציפיתי לשמוע יותר ברוס ספרינגסטין וכדומה, אבל שמעתי יותר אואזיס. מאז שהתחילה האולימפיאדה אתה גם יכול לראות את ההערצה שיש לאמריקאים לבית המלוכה הבריטי. מה שמתקשר לי עם טקס הפתיחה לאולימפיאדה. יפה שהם הפכו את המוזיקה הבריטית לנושא עיקרי בטקס הפתיחה. בהחלט יש להם במה להתגאות. לשים את הסקס פיסטולס בטקס הפתיחה מול המלכה. יש בזה משהו שמראה על בריאות נפשית, והומור עצמי. אבל למה הרולינג סטונס ? הם הרי כבר אמריקאים לגמריי. הם בדיוק הריגוש הסוער, הפרוורטי למחצה, שהאמריקאים הבורגנים מוכנים לשלם עבורו באופן בטוח, ולקבל את התמורה המלאה. אהבתי את הפרוייקט המיוחד שעשו הארץ על הרולינג סטונס - גם אם זה קצת מוגזם להגיד שהם השפיעו הכי הרבה על ההארד-רוק והפאנק.  דרך-אגב, גם אהבתי את הכתבה של בן שלו על ג'ו גקסון לכבוד הוצאת אלבום חדש שלו.
לאות הזדהות עם השחיינים באולימפידה, אנחנו היינו השבוע במיאמי ביץ'. ואח"כ התפנקנו בג'קוזי הפרטי שלנו בחדר במלון. לכל המקנאים: מיאמי ביץ' זה בדיוק כמו חוף הים בתל-אביב ו/או חיפה - מינוס החתיכות, מינוס החול הזהוב שלנו, מינוס המטקות ומינוס הצעקות של המציל ברמקולים - בקיצור בעיקר מינוסים. מצד שני.. את המלון של האלפיון העליון שלנו, מצאנו במבצע של לילה שלישי חינם, דרך האינטרנט, והוא עלה כמו מוטל הכי פשוט. כשעשינו צ'ק-אין, אז גם לא נשאר אף חדר כמו החדר הקטן והצנוע שהזמנו, אז היה עלינו להסתפק בסוויטה הכי מפוארת והכי גדולה שיש להם. ג'קוזי, כבר אמרתי ? נדמה לי שכן. בתכלס יש גם בירה ויש גם אגוזי קשיו, וזו דרך בכלל לא רעה לסיים ככה טיול פנטסטי.

שיר שמאד אהבתי הטיול וליווה אותנו הרבה בדרכים, של להקה אמריקאית שיש לה גם אלבום חדש בדרך:
Beachwood Sparks - By Your Side

נבדק ונמצא פרימיום - לבדוק דופק

פתיחה
מוסיקה היא הדופק של העולם. כיוון שאת מה שהיה לי להגיד כבר אמרתי בפוסט קודם, אז הפעם רק מוסיקה פרימיום של שירים חדשים. הבה נצא לבדוק דופק.

Swans – The Apostate
לא הייתי בהופעה המיתולוגית שלהם בבארבי (הופעה שזכורה היטב לכל מי שהיה בה בשל הווליום הבלתי מתקבל על הדעת שגרם לכאבים פיזים ממש בחזה), אבל מאז כל שיר חדש שלהם מסקרן אותי. הם לקראת אלבום חדש והשיר הראשון ממנו שערוך לגירסה של עשר דקות נשמע טוב
Swans – The Apostate

Raveonettes - She Owns the Streets
מסוג השירים שישר מעלים לי בדימיון בחורה צרפתיה שהולכת ברחוב ופזזת להנהתה.

Raveonettes - She Owns the Streets

Mac DeMarco - My Kind of Woman
יש לי חולשה בלתי מודעת למוסיקה מקנדה. למשל השיר הזה של מק דמקרו שממשיך את השיר הקודם בנושא

Mac DeMarco - My Kind of Woman

Stone Roses - I Wanna Be Adored - Benicassim 2012
קניתי את אלבום הבכורה שלהם כשהוא רק יצא. ועד היום אני חושב שבשביל להנות ממנו עד הסוף היה צריך לחיות במנצ'סטר. אבל גם כך הוא נחשב מופתי ובוודאי קלאסי. ולמה כל-כך נזכרנו שהם. כי הם התאחדו והופיעו ביחד לאחר הפסקה של 16 שנה ! נשמע קצת שונה מפעם, אבל לא בהרבה:



Torche - Kicking
אלבום טוב הוציאו טורץ' השנה. נסו את השיר הזה (הקליפ חדש דנדש)

Torche - Kicking


Chelsea Light Moving - Frank O'Hara Hit
ת'ורסטון מור מסוניק יות' חוגג יום הולדת עם שיר חדש שהוא אוציא עם להקה חדשה שהוא הקים. זה השיר השלישי שלהם והוא מצויין. שווה להזכיר שוב את האלבום שהוא הוציא השנה.

Chelsea Light Moving - Frank O'Hara Hit

Animaux Surroun - Booking Rooms
זה לא אלבום חדש, אבל נתקלתי בו השבוע והופתעתי כמה שהוא טוב. נראה לי שגם אתם תסחפו (הייתי כותב עליו יותר, אבל אני ממש הרוג מעייפות בשלב הזה)




ואתם יודעים את התרגיל
החיים יפים והמוסיקה פרימיום

למכור קרח לאמריקאים

לאמריקאים, כמו כל עם, יש את הקטעים שלהם. למשל, בכל בית מלון שהיינו בו, לא משנה באיזה רמה, יש מכונת קרח בכל קומה. לך תבין בשביל מה. לא בכל מקום כל-כך חם, לפעמים אפילו קר. הם גם אוהבים קרח במשקאות שלהם. אנחנו חשבנו שזו שיטה של רשתות המזון לחסוך עם המשקאות, אבל מסתבר שגם כשהם מוזגים לעצמם את השתיה הם ממלאים שליש כוס בקרח. אז באמת שלא חם בכל מקום, בסן פרנסיקו אפילו קר, אבל אם יש לכם ספק, אז בלאס וגאס חום אימים. לעורך הראשי היה ממש כואב להיות שם בחוץ באמצע היום. ואני כבר לא חושב שהמהמרים נמצאים בתוך הקאזינו בזכות השלטים המנצנצים - התפקיד שלהם הוא רק למכור את החלום - המהמרים נמצאים באולמות הקאזינו בעיקר גלל החום.
המחירים של חדרים בבתי המלון בלאס וגאס די נמוכים, כי הם בונים על כך שהתיירים יהמרו, גם באורלנדו המחירים זולים כי בונים על כך שנבלה בדיסניוולרד (או כמו שהעורך הראשי אומר: דיסלי-לנד) ושנעשה קניות . דיברנו בחו"לית, כי זו השפה שמדברים בחו"ל, ואחר-כך חיפשנו את ה-OUTLET הקרוב ל"ביתנו". כשהייתי במרכז קניות שנקרא "בפרימיום " OUTLET חשבתי שאני יכול לגור כאן כל החיים. כולם חשבו שאני איטלקי או מקסיקני, ופנו אלי בספרדית ובדיוק כשהרגשתי בבית הילדים של התיישבו אופן טבעי על אחד הספסלים בזמן שאנחנו ערכנו את הקניות ואז צילמו אותם והכינו לנו מהם כוס מהודרת עם תמונות של שלושת המקסימים. המוכרת סיפרה לנו שחברה טובה שלה "יורדת" לישראל לאחר שהתאהבה בישראלי.
בטיסה בין סן פרנסיסקו לאורלנדו פגשנו ישראלי חביב מאד, שמבלה את הזמן שלו בין שתי הערים האלה. הוא ירד מהארץ בשנת 1971 אבל נראה רק בן 50. הנכדים שלו בגיל של הילדים שלי, התחברנו איתו כל הטיסה, אפילו החלפנו אי-מיילים.
אני חושב שסן פרנסיסקו היא אחת הערים הכי יפות בעולם. זה מסוג המקומות האלה שאתה חולם להגיע אליהם כל החיים, וכשאתה כבר פה אתה מבין שאתה צריך ממש לחיות בה בשביל לגלות אותה. יש בה את הקסם הזה שיש בתל אביב, פלוס שער הזהב, פלוס הרחובות הרחבים, פלוס המפרץ ועוד פלוסים. בסן פרנסיסקו הספקנו לעלות על הקרוניות העתיקות שלהם ברחובות התלולים, לטייל ברחוב הכי מפותל בעולם, לסוע על גשר הזהב, לאכול אוכל סיני ברובע הסיני, ולראות היפי ג'ינג'י ערום כביום היוולדו מדבר באמצע הרחוב עם חבר בשעה עשר בבוקר ברובע הלהט"בים. קצת יותר מידי מתירנות בסן פרנסיסקו, יש בה הומלס בכל רחוב ושיכורים מאיימים בנוכחותם בקווי האוטובוס. מצד שני של הרחוב חנויות ספרים ובכלל ..מלא חנויות, ורובע איטלקי.
כשאנחנו מסתובבים ברגל כל היום אין לי זמן להקשיב אבל כשאני בנסיעות אז יש מלא זמן. הקשבתי הרבה לאלבום Maraqopa החדש של Damien Jurado (בהמלצה של אורי דביר).  האלבום הזה שעיטר לי את רוב הנסיעות כאן בארה"ב. אלבום אישי, מלא רוך, עם שירים יפים אחד-אחד. אמריקנה מושלמת  שעזרה לי לאזן את הצורך של האמריקאים להפריז בכל דבר. היה לי קשה מאד לבחור שיר אבל לזה יש קליפ:

Damien Jurado - Museum Of Flight

נבדק ונמצא פרימיום - בקטנה מסן פרנסיסקו

אני בסן פרנסיסקו. השבוע לנו במלון שנראה כמו קוטג' דני,  ראיתי פילי ים, ושלשום הייתי במלון בעיירה כרמל ליד האוקיינוס הפסיפי.. הג'קוזי נמצא ממש מחוץ לפתח החדר, אבל לא יכולתי להשתמש בו, כי למחרת הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר , להספיק לראות לוייתנים במונטריי. וכשאני חושב על מונטריי, אני חושב בעיקר על ג'ימי הנדריקס. 45 שנה אחריי.. כבר הצליחו לייצר לשיר הזה סוף טוב [ותודה למי שהכיר לי את הגירסה היפה הזו]

Hey Joe - Make Up

ועוד כמה קליפים חדשים שאהבתי השבוע
ג'ק וייאט בקליפ חדש מתוך האלבום המצויין והאהוב שלו שיצא השנה

לכבוד הנסיעה הצטיידתי בכמה אמריקאנות עכשויות. זו אחת הלהקות הכי מושמעות אצלי ברכב כאן בדרכים. והנה יצא להם קליפ חדש ממש עכשיו
Beachwood Sparks - Forget The Song


ותודה לאורן  שבישר לי מהארץ על שיר חדש ל - THE XX
The XX - Angels

The xx - Angels from F L on Vimeo.

בדיוק הקשבתי היום לשיר שלו מ-2008. והנה הוא עם קטע חדש
 Dan Deacon - True Thrush


מזוייפת מזוייפת אבל בלתי ניתנת להתעלמות
Lana Del Rey - Summertime Sadness

והיום אתם במוריסי ואני לא אסתפק בדיכאון של גברת שוקו :-P . זה דארק-פופ
 Soko - Destruction Of The Disgusting Ugly Hate

Bill Fay - חדש !

ביל פיי הוא זמר-יוצר אנגלי שנחשב כאחד הסודות השמורים ביותר שישנם במוסיקה. בקלות הוא יכל להיכנס לפנטאון של אליוט סמית' וניק דרייק, רק שהוא, בניגוד אליהם, נשאר חי עד היום. בשנת 1970 הוא הוציא את האלבום הבכורה שלו. אלבום ברוק-פופ מופק היטב. השירים שבו כל-כך מקסימים ויפים שמאד לא ברור איך ? אבל איך לא שמעתי עליו ? ועכשיו אחרי 40 שנה שהוא לא יצר הוא מתכוון להוציא אלבום בשם Life is People (כמה נכון). הנה השיר הראשון מתוכו: 

Bill Fay - Be At Peace With Yourself



ושניים מופתיים שלו מהעבר
Bill Fay - Garden Song

Bill Fay - Cosmic Boxer

מוסיקת המקרה

העורך הראשי מטביע את ידיו בשדרות הוליווד

אחרי ביקור בשדרות הוליווד ודיסנילנד אני חוזר לאותה תחושה שהיתה לי בטירונות, כשרק התגייסתי לצבא. התחושה הזו שאתה אחד מאלף, בעצם בארה"ב אתה מרגיש אחד ממיליונים, שאתה גרגיר קטן ולא משמעותי בחול הים של האנשים שקיימים בעולם. ואז גם הבנתי בופן ברור יותר מה מנסה כל זמן תעשיית הסרטים לעשות - המשימה העיקרית שלה היא לעזור לך להתגבר על תחושת האפסיות הזאת. לשם כך הם משתמשים שוב ושוב באותם אלמנטים: א. הם יוצרים גיבורים גדולים מהחיים שיכולים ליצור מנהיגות מאחדת, ומטרה משותפת (להציל את העולם, בדרך-כלל). ב. לגיבור הזה תמיד יש חבר עמך, שכל אחד יכול להזדהות איתו, ג. ולבסוף הם תמיד מדגשים את ערכי המשפחה, או החברות,  כי למעשה זו בעצם הסביבה היחידה שבה את מרגיש שאתה יחודי ושווה משהו. ביציאה מאחד המתקנים בדיסנילנד כתוב: We already Miss You. ממש אפשר להאמין להם.

את רוב המוסיקה שאני שומע כאן אני קולט במקרה כשאני מתייר במקומות השונים. כשביקרתי בדיסני השתתפנו במופע היתולי בזירת אריות הים. היה שם בחור ג'ינג'י, קצת שמנמן, אבל מצחיק לאללה שעשה חיקויים לריקודים של מיוסיקלז קלאסים. למעשה בעבר זה מה שהיה קורה,  חיקויים למיוסיקלז, אבל בתכלס הוא עשה חיקויים לסרטים שאני גדלתי עליהם: פוטלוס, גריז, שיגעון המוזיקה, ופלאשדאנס. כשהתחיל חלק המופע של אריות הים הם ערכו ביניהם תחרויות בסגנון תוכניות  הריאליטי שאנחנו מכירים: 'רוקדים עם כוכבים' ו-'הישרדות'. למרות שזה היה לכאורה צפוי, מאד הופתעתי עד כמה הרקע התרבותי שלנו, ושל הקהל האמריקאי הרבה יותר קרוב ממה שדימיינתי.

גם מוסיקת הרקע שהיתה בדיסני, ובכל מקום אחר, היתה בעצם מוסיקה שהיא מוסיקת המיינסטרים המוכרת לנו בארץ. במופע המרכזי שרו למשל את 'גשם סגול' של פרינס ובלילה, כשכבר כולם לא שמו-לב, השמיעו שירים של בוב דילן וגם את Mustang Sally בביצוע שונה מכל מה שהכרתי (ושלא מצאתי אותו). וזה השיר שהשמיעו בקפה הסיקסטיז של עמק רדיאטור: Life Could Be A Dream.

החיים אכן יכולים להיות חלומיים, ואם לא אז אפשר לפחות לאכול בלי חשבון. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי פחמימות - בכל מנה הם דוחפים לחמניה ותפוחי אדמה. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי שומנים - כמעט כל דבר שהם מכינים הוא מטוגן או טובע ברוטב של מיונז. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי מוצרים מהחי - בכל דבר הם דוחפים בשר וגבינה, אפילו בלחם מקמח מלא הם מכניסים חלבון ממי גבינה. והגבינות הצהובות שלהם נראה מעושר באורניום. האוכל שהאמריקאים אוכלים מכיל יותר מידי סוכר - הסלט תפוחי האדמה (אמרתי יותר מידי פחמימות), עם המיונז (אמרתי יותר מידי שומנים ומוצרים מהחי), יותר מידי מתוק. אבל מאז שאני בקליפורניה יש יותר ירקות, בעיקר בגלל הגבול למקסיקו. במסעדה המקסיקנית שנכנסנו אליה מצאנו ארוחה משפחתית שכוללת עוף צלוי, סלט ירקות בתוספת אבוקדו, שועית לבנה כמובן, ואפילו אורז ! כל-כך התגעגעתי לאורז.

עם האוכל הלטיני הגיעה גם המוסיקה הלטינית. מאז שאנחנו במערב אנחנו מקשיבים לרדיו למוסיקה לטינית, בתחנת הרדיו הטרופיקלית Caliente. אני אוהב מאד להקשיב למוסיקה לטינית וגם לרגאיי,  מינון הנכון זה נותן לי הרגשה של חופשה. היו ימים שהייתי מבשל בכל יום שישי בצהרים, עם כוסית יין ביד, על רקע של מוסיקה איטלקית  (אני צריך לחדש את  המנהג הזה). אחרי שראיתי הופעת רחוב בסן-דייגו, הבנתי שהמוסיקה הלטינית היא בעצם המוסיקה המזרחית של האזור. אותו טראש שאנחנו רגילים אליו בשינוי הכוכבים. שמות כמו Marc Anthony, Juanes, Juan Luis Guerra, Aventura,  Gilberto Santa Rosa, Daddy Yankee, Paulina Rubio, Victor Manuelle, Cristian Castro, Tito El Bambino לא אומרים לנו כלום, אבל כאן הם אייל גולן, שרית חדד וקובי פרץ.  ואיפה, איפה דיויד ברוזה שיוציא את המוץ מהתבן ויעשה לנו מכל זה מטעמים.

נבדק ונמצא פרימיום - מוסיקאים להמונים !

פתיחה

היום הייתי בשדרת הכוכבים של הוליווד. והאמת היא שהתאכזבתי מכמות הכוכבים המיותרים שמונצחים שם בצורת כוכב במדרכת הרחוב. המיוחסים שבהם זוכים לחתימה בבטון ברחבת התיאטרון הסיני המפורסם. אז יש שם חתימה (צפויה, אך מרגשת) של מייקל ג'קסון כולל הכפפה. אהבתי גם את החתימה של ג'ון ויין, שכללה הטבעה של מגפי הבוקרים שלו, ואגרוף בבטון. הופתעתי וגם שמחתי לגלות כוכב עם השם של ג'ון פוגרטי. כל מפעלי הערצה האלה מזכירים כמה שבכולנו יש משהו פריטיבי, שצריך להיות חלק מתופעת עדר חברתית. שחופש כמו שיש באמריקה קצת מאיים עלינו. אנחנו צריכים שיהיו לנו אדונים. בשדרות הוליווד יש משהו פסטיבלי וזה נחמד. אבל ליד התיאטרון הסיני נמצא סניף גדול של הארד-רוק-קפה. עם מסך גדול של מגע שאפשר כמו בכל סמארטפון להזיז אותו, ולראות כל מיני כלי נגינה ומזכרות אחרות של מוסיקאים. הכל מרגיש שם כמשהו ריק מתוכן. במקום להתייחס למוסיקה מתעסקים בכל המסביב.  אבל לא אצלנו כאן:

Band of Horses - Knock Knock
אחת מלהקות האמריקנה אינדי-פולק האהובות עליי, בשיר חדש ופרימיום, לקראת אלבום חדש.

Band of Horses - Knock Knock

Blur - Under the Westway
שיר חדש של להקה אהובה, זה להתגעגע לטעמים ישנים ולקוות ששמרו אותם טוב-טוב בחביות  עץ אלון צרפתי, ושהטעם השתבח ולא החמיץ. כי להקות ותיקות יכולות לצאת בקטע של אפיצות גבוהה, אבל גם בקטע של חומץ בן יין.  במקרה הזה השיר החדש של בלר יצא פרימיום.

Blur - Under the Westway

Malka Spigel - See It Sideways
גם מלכה שפיגל ממינימל קומפקט בשיר חדש וטוב שאהבתי.



 Wye Oak - Spiral
שיר חדש של להקת וויי-אוק. להקת הפולק רוק האמריקאית מבולטימור. אני אוהב שירים שלהם, פה ושם.
Wye Oak - Spiral

מלכה

Bloc Party - Octopus
שיר של בלוק פארטי תמיד מפתיע. גם הפעם:

Bloc Party - Octopus


The Walkmen - The Love You Love
אני חייב להקשיב לאלבום החדש שלהם לפני ההופעה בארץ. פשוט חייב. בינתיים יש להם עוד קליפ חדש

The Walkmen - The Love You Love


הופעות פרימיום BJM
בראיין ג'ונס מאסאקר היו בארץ. לא הייתי בהופעה כי לא הייתי בארץ. אבל בגדול יש קצת בעיה עם הלהקה הזו שכל השירים שלה נשמעים אותו הדבר וגם דומים יותר מידי לשירים אחרים. אבל אני מבין שהיה בסך הכל ממש כיף לכל מי שהלך. ואת השיר הזה, שגלי גונן המליצה עליו, גם אני אהבתי:

The Brian Jonestown Massacre - Monkey Puzzle

החיים יפים והמוסיקה פרימיום !

Dead Can Dance - חדש !

הילדים שלי ידעו את הסדר של כל כוכבי הלכת במוזיאון החלל בוושינגטון, וגם כמה ירחים יש לכל אחד מהם. במוזיאון הטבע בניו-יורק הם הכירו בע"פ את כל סוגי הדינוזאורים, אם הם היו צריכים לגדל אחד כזה, הם יודעים בדיוק מה להאכיל אותו, ולאיזה מוזיקה הוא אוהב להקשיב לפני שהוא הולך לישון. אז בשביל העשרה לקחנו אותם ללאס-וגאס, זה לא להאמין כמה מכונות מזל והימורים יש פה, אפילו בתחנות הדלק יש מכונות הימורים. לא הספקנו לקנות כרטיסים להופעה של אלביס פרסלי (כי הוא מת מזמן), אבל ראיתי חנות עם גיטרה חתומה ע"י בי.בי קינג, ואחת אחרת חתומה ע"י אריק קלפטון. בחודש הבא יופיע כאן סי לו גרין וגם ארת'ה פרנקלין. עברנו ליד מלון הפלימנגו האגדי שבו הופיע בעבר פרנק סינטרה, אבל אנחנו מסתובבים בעיקר בתוך בתי המלון החדשים. אחרי שראינו שבעה מהם כבר הבנו את הפרנציפ: בכולם יש לובי יפה (בסגנון של פריז/ ניו-יורק/ רומא העתיקה וכדומה), קניון יפה וכמובן קזינו עם מיליון סלוט משינז. ההליכות ארוכות. ובסוף נשברנו במלון ונציה, גם כי זה מאד חיוור ליד ונציה האמיתית, אשר ביקרנו בה אך לפני שנתיים, אבל בעיקר נמאס לנו כי שתינו שם ברד בטעם שרי שעשה לכולנו בחילה מהמתוק. מה שהיה נורא מוזר בעינינו שלא ראינו אף כלבלב אחד משוטט ברחובות ובעצם בשום מקום. בתור חובבי כלבים (המשפחה שלי, לא אני) זה היה מאד חסר לנו.

אין לי כמעט הזדמנויות להקשיב למוסיקה בצורה מסודרת, אבל משמיעים פה מוסיקת רקע בכל מקום. שמעתי כאן את אואזיס לא פעם, וגם את ELO, ו- OUTKAST. בטיסה בין ניו-יורק לבין לאס וגאס היתה לי אפשרות להאזין ביסודיות לאלבום החדש של Dead Can Dance . DCD הם להקת אייטיז שנוסדה במלבורן שבאוסטרליה, אבל פעלה בלונדון בן השנים 81-96, ועכשיו באופן מפתיע הם עשו קאמבק עם אלבום נהדר שנקרא Anastasis. יש במוסיקה שלהם השפעות מזרחיות והם מזכירים גם את מינימל קומפקט שלנו. לי זה מאד מתאים לאוירת מלון האבירים שבו אנחנו לנים, שמעוצב כמו טירה עתיקה ובו גם פסלים של פיות דרקונים ושאר אגדות עתיקות. אהבתי מאד את השיר הנושא ואת Children Of The Sun  ויש גם את כל האלבום בהזרמה [קישור]

Patti Smith - חדש !!

היא  לא מכשפה רעה. היא מכשפה טובה 

אני בפאקינג ניו-יורק סיטי כבר יומיים, ואני בעננים ! אנחנו חורשים את העיר. בכל יום אנחנו הולכים רצוף איזה 12 שעות. הרגליים שלי והקיבה שלי עושות ביניהם תחרות, ואני עוד לא יודע מי ינצח: הצ'יפס שאני אוכל בלי הכרה, או אלפי הקלוריות שאני שורף. פחיות הבירה ענקיות בגודל 709 מ"מ. ויש חדר נפרד מהילדים. כשאני אחזור לארץ, אני רוצה לצפות בכל הסרטים של וודי אלן מחדש. איזה כיףףף !!!

בניו-יורק יש הרגשה כאילו הכסף הוא האויר שהאמריקאים נושמים. אנחנו עוברים מאטרקציה לאטרקציה. לקחנו את הילדים לכל חנויות הצעצועים שיש והם לא יודעים שובע. אנחנו נתקלים בעיקר במה שנקרא נותני שירות, ואנשי מכירות, וכל הזמן בעצם מוכרים לנו את הרגע הבא, את הסיפוק הבא שיגיע ובוא יבוא.  משהו גדול יותר מלצפות בניו-יורק מהאפייר סטייט בילדינג ?? זו הדמיה תלת מיימדית של טיסה במסוק בשמי העיר. טוב אי-אפשר ממש להתלונן. חסר לי קצת מוזיאון לאומנות (יש כאן אבל זה פחות מתאים כל-כך לילדים), אבל היינו במוזיאון הטבע וראינו דינוזאורים ואבנים מהירח. הטיימסקוור יותר מפעים מכל מה שחשבתי... יום קודם היינו במחוז לנקסטר בפנסילבניה לראות את כת האיימיש. כת אשר דוגלת בחיים צנועים והתנתקות מכל הפיתויים שמציאים החיים החומרנים, מה שאומר שהם לא משתמשים בכלל בחשמל. אצלנו זה הסתיים בקניה של אייפד 2, בחנות הדגל של אפל בשדרה החמישית ליד הסנטרל פארק (זה בסדר גם אני לא מאמין שאלה החיים שלי, אבל עובדה..).

כל הזמן הם מחייכים האמריקאים האלה. וכשהם רוצים למכור לך משהו אז הם גם צוחקים צחוקים מזוייפים, שזה כבר השיא. נותני השירות נראים די מדוכאים, חוץ מהכושים שיודעים תמיד לחגוג ביניהם, השיטה שלהם נראיית מאד יעילה, המקצועיות היא בפרטים הקטנים. אבל אפילו בחנות של אפל אתה מרגיש שמה שחסר להם זה יצירתיות. Creativity זה משהו שמוכרים רק בפרסומות. בפועל יש סדר וארגון ונהלים ופרוטוקול. הכי משגע אותי שהם ממש לא מסוגלים שנוגעים בהם. אם נוצר מגע הכי קטן אפילו במקומות הומים אז זה ישר "סליחה" ו "אני מצטער" וכאלה.  אצלנו זה צ'פחות וכיפים, חיבוקים ונשיקות. בכל זאת אני נותן להם המון קרדיט על זה שהם כאלה נחמדים וחברותיים בכל מקום, ונראה לי שזה נעשה במלוא הכנות.

חיפשתי מוסיקה עדכנית שקשורה לניו-יורק. והנה פטי סמית' האגדית, הוציאה אלבום חדש. עוד לא הספקתי לשמוע אותו, אבל שני שירים שכבר שמעתי מתוכו נהדרים:

Patti Smith - Banga


ועוד שיר
Patti Smith - This is the Girl

ובאתר שלה יש סקירה מלאה של האלבום
http://www.pattismith.net/

נבדק ונמצא פרימיום - הבית שלך הוא היכן שהרמקולים שלך

פתיחה

אני נמצא בסוג של נדודים. וכך נזכרתי במשפט הזה "הבית שלך הוא היכן שהרמקולים שלך נמצאים". פגשתי בשבוע האחרון אנשים צעירים בני 70+ אפילו בני 80+.  סוף-סוף פגשתי את הדודה של אישתי בקנדה. לפעמים זה פשוט קשה להאמין כמה אנרגיות שובביות וכמה אנרגיות בכלל יש באנשים מבוגרים. ואחרי שפגשתי אותה ואת החבר שלה בן ה- 86 (שנראה כמו בן 60) אני כבר לא מפחד להזדקן. היא בת 72, צעירונת לעומתו. אוהבת להכין עוגות. הוא שף במקצועו, זכה אפילו בכמה מדליות כשהיה בגילי, וכשאני הייתי עוד בחיתולים. הם אוהבים לבלות,  ויש להם אפילו בית קיט איפה שהוא ליד אקפולקו. כשהם אירחו אותנו לקפה, הם כבדו אותנו גם בכוסיות של שרי. ופול הראה לי את אוסף המשקאות המפואר שלו. וכמה חיים שהם עברו.. וערב שלם דיברנו על כל בני המשפחה והאחים והאחיינים שלה ושל חמי.  אני תמיד מרגיש שהבית שלי הוא היכן שהמשפחה שלי נמצאת, גם עכשיו כשאני בטיול. הבית הפיזי פחות חשוב. אבל אצלם המשפחה מפוזרת על פני כל הארץ. אנשים עם חמש או שש שמות. שניים שהם נולדו איתם ברומניה, ועוד שניים עברית, ועוד שניים באנגלית ועוד שמות חיבה של הילדות. הבית שלהם הוא היכן שהלב שלהם נמצא.

 

דרך אגב,  "הבית שלך הוא היכן שהרמקולים שלך נמצאים" ..זה משפט שכתב אביעד מהאייפוד רעב . מה שהזכיר לי שכדאי מידי פעם להיכנס ליקום המקביל שלו. למשל, נסו את הפוסט "כמו תפוחי כסף" . בלי שום קשר למוסיקה, הוא יפה.

הפעם רק קליפים

Spiritualized - Little Girl
השיר היפה ביותר מתוך האלבום הדיכדוכי של ספירטואלייז. יש הרבה רגעים שאני מרגיש שהאמריקאים בארה"ב חיים במטריקס של עצמם. מאד מתוכנתים להיות מנומסים, קורקטים, רגועים. עד כדי עצבים.



Dinosaur Jr. - Watch the Corners
שיר חדש וכייפי  במיוחד ללהקת הדינוזארים




Fat Tony & Tom Cruz - Double Dragon
כשהגענו לוושינגטון החננו את הרכב ליד תחנת מטרו רחוקה ממרכז העיר, ומשם הגענו למרכז ברכבת התחתית. בשכונות המקיפות את העיר יש בעיקר שחורים. זה שונה מאד לראות אותם במציאות ולראות אותם בקליפים.


Fat Tony & Tom Cruz - "Double Dragon" Video from stereogum on Vimeo.

Caveman – Old Friend
פתיחה נהדרת לקליפ מיסטי משהו. שיר אמריקאנה נחמד. אהבתי איך שהם מסתכלים בעיניים בהתחלה. וטווין פיקס זה פה:

ו


זהו בנתיים..
החיים יפים והמוסיקה פרימיום
(יש מצב שהפוסט הזה עוד יתעדכן בקרוב :))

The Keepers

לסוע עם הילדים לטיול בחו"ל זה קצת כמו ללכת איתם לים. אתה רוב הזמן עסוק בלסחוב דברים, ובלהשגיח על הילדים שלא ילכו לאיבוד. מצד שני, אני חושב שהיה לי מאד קשה להינות מכל העסק בלעדיהם (גם בגלל שאני לא מלהב כמוהם כבר מכל דבר וגם בגלל שקשה לי מאד להנות מבלי לחלוק איתם את החוויה). אנחנו בסה"כ שבעה בטיול הזה, כולל חמי וחברה שלו, היום עשינו חישוב שהגיל הממוצע 34. אז בעיקרון זה טיול בלי רומנטיקה ובלי בירה, והפיצוי הוא לונה פארקים וסרטים בתלת מימד של בוב ספוג.
אחרי יומיים באמריקה אני יכול להגיד שכל מה שאמרו לי עליה נכון: הכל גדול, כולל המנות של המוצרים בסופר, וכוסות הקפה הענקיות. והכל מאד נוח וכולם מנומסים והפרסומות בכל מקום לאוכל ומקביל לתרופות להורדת הכולוסטרול ונגד דיכאון. והמוזיקה ברדיו נשמעת קאנטרי כזה.... טוב ..זו רק התרשמות ראשונית, ואני מניח שניו-יורק, ובהמשך קליפורניה ופלורידה יתנו לי תמונה יותר מקיפה.
והנה שיר חדש של סנטיגולד שמתאים (אולי) גם ליום העצמאות של אמריקה שחל מחר:

Santigold - The Keepers