סטיב ג'ובס צדק. צריך לחיות כל יום כאילו הוא האחרון בחייך. יש כאלה שמפרשים דבר כזה כהזדמנות להיכנס לסוטול חזק מאד. כי אם בלאו הכי מחר נמות, אז בשביל מה לחסוך, בשביל מה להישאר נקיים, בשביל מה להתאמץ, בוא נתפוס היי אחד ודי. השאלה האמיתית היא איך אדם שאומר דבר כזה מביא עלינו מכשירים שמרחיקים אותנו כל-כך מהחיים הממשים, מהזמן עם אנשים חיים, עם ילדינו עם חברנו. אני מכיר אנשים שיושבים עם החברים שלהם בבילוי במסעדה וכל הזמן נמצאים בתוך האיי-פון. אני לפחות כשאני בחוץ, משתדל לא להיות מחובר למכשירים, ולתפקד באופן עצמוני. השיר Graveyard של פייסט עורר בי את המחשבות הללו. שיר יפה שגרם לי ללכת ולהקשיב לכל האלבום החדש והסתווי שלה. אחלה אלבום ! פייסט מזכירה לי מאד את קרן אן, גם במראה אבל גם בגוון המוסיקלי. מה שפעם היו קוראים סופט-רוק. בגדול סגנון שאני פחות מתחבר אליו מאז שיש גלגל"צ. אז נרתעתי בהתחלה מלהקשיב לרוך הנשי, אבל כשכבר הקשבתי אני יכול לומר שיש כאן יופי טהור וזך, ולאו דווקא מיינסטרימי. השיר Bittersweet Melodies גרם לי להמליץ לכם על האלבום Metals. ביוטיוב יש רצף של טיזרים מקסימים לאלבום הזה, קטעי שירים וצילומים בשחור לבן של ההקלטות וגם של קצת טבע.
בהופעה היא יותר עוצמתית:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה