כשהיינו סטודנטים (כמה שהמשפט הזה נשמע טוב, רק בשביל זה שווה ללכת ללמוד - להיזכר בכך זה יותר טוב מלהיות סטודנט ממש) חברה שלי, שהיום היא אישתי, הלכה להופעה של גאנז- אנד-רוזס בלעדיי, ובכלל די אהבה מוסיקת רוק ונירוונה לפני השינה. היום די נדיר שאנחנו מדברים על מוסיקה, למרות שאתם יכולים להבין שזה חלק מחייה - חצי ברצון, חצי בעל כורחה. בכל מקרה אתמול ראינו כמה שירים משנות השמונים בערוץ הטבע של MTV, דווקא היו שירים טובים של פול יאנג, Level 42, ואז אישתי אמרה שמוסיקת פופ מפעם, נשמעת תמיד הרבה יותר מיושנת ממוסיקת רוק מפעם. שמוסיקה של U2 משנות השמונים נשמעת עד היום עדכנית. ובאמת יש בזה משהו, כל מה שהוא פופי תמיד נשמע יותר אופנתי ותקופתי, ואילו כל מה שהוא רוקי הוא יותר ניצחי (ונראה מי הגבר שיצליח להוריד את בונו מהבמה). אלא שהגעגוע הוא תמיד אל הפופ, משום מה.
בזמן האחרון אני מקשיב לאלבום החדש של Freindly Fire שבטעות מגדירים אותו כדאנס-Pאנק, כשהוא בעצם Fאנקי-לבן אלקטרוני עם מקצבים לטינים. מזכיר את ה"פופ" ההוא משנות השמונים שגם Joe Jackson ו-ABC, ניגנו. מזכיר גם את ג'ק פייאנטה.
לכאורה האלבום Pala אמור להתגלש בגרון כמו כוס של מוחיטו בקיץ, בפועל זה מורכב, ולא פשוט בכלל. צריך כמה האזנות בשביל להתעמק. את הלהיט הראשון שלהם Paris משנת 2008 שמעתי באותה נשימה יחד עם Time To Pretend של MGMT. בינתיים שתי הלהקות האלה חזרו כל אחת למקורתיה, ואי אפשר כבר לשמוע שירים של שתיהן באותו הרצף או באותו הקשר. נפלאות הן דרכי המוסיקה.
Friendly Fires - Blue Cassette
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה