לעקוב אחר הפרימיום

יום שני, 2 במאי 2011

לא על הסמיתס לבדה: This Mortal Coil


בתחילת שנות השמונים הלייבל האגדי 4AD היה המפלט של להקות האינדי. קצרה היריעה מלתאר את השפעתו של הלייבל הזה על עולם המוסיקה. בערב יום השואה נזכרתי בסופרגרופ This Mortal Coil שהורכב מלהקות שהיו חתומות ב-4AD. הסגנון הוא דרים-פופ-גוטי. הרעיון היה לתת למוסיקאים יד חופשית ולזרום לכיוונים שונים ויצרתים - זה עבד במיוחד באלבום הבכורה It'll End in Tears. אני לא חושב שמישהו מהיוצרים שלו שיער שהאלבום הזה יהפוך למה שהוא. בשבילי הוא אחד האלבומים הכי חשובים והכי אהובים בעולם. והוא גם האלבום שהכי מתקשר לי עם השואה, ולכן נזכרתי בו. חצי מהשירים היו חידושים, שהאפילו על המקור. מוכר במיוחד Song of the Siren, במקור של טים באקלי. מספרים ש -Elizabeth Fraser, הסולנית של הקוקטו טווינס ביקרה בבתי כנסת כדי להתרשם מהדרך שבה חזנים שרים, והיא הטמיעה את זה בסגנון השירה שלה. הבאתי כמה שירים, אבל לפני כן כדאי אולי לשמוע איך ג'ון צורם הלחין את ליל הבדולח (אני לא מאמין שתחזיקו מעמד יותר מדקה, אבל בכל זאת זה מרשים).
אתמול ראיתי סרט בערוץ 10 ובוא תיעוד של מסע שערכו שני הניצולים האחרונים של טרבלניקה, במחנה ההשמדה הזה. הם בני 88, הישוו בינם לבין עצמם את מספר המעקפים שהם עשו בניתוחי הלב, אבל בעיקר זה היה רגע של ניצחון בשבילם. הסרט הסתיים בטקס של צה"ל בהשתתפות מאות חיילים ליד המחנה טרבלניקה, כשהם מחזיקים את דגל ישראל ביד. 875,000 יהודים נרצחו בו. היה מרגש וגם משכיל: לראות את השרטוטים בגודל פוסטר שהכין אחד מהם על מבנה המחנה, לראות את המרחק הפיזי שצריך היה לצעוד ביער מהרכבת אל המחנה, לשמוע כיצד הם ניצלו במרד שבו פוצצו יהודים את מאגר הבנזין שהיה במחנה. מכאלה סרטים לומדים הכי הרבה, גם על אנשים וגם על השואה. וגם קצת בכיתי.. כי רק מסרטים על אנשים אמיתיים אני בוכה.



אני תמיד דמיינתי את המסע של הרכבות למחנות ההשמדה בשואה, ככה:





This Mortal Coil - Another Day


3 תגובות:

dis[c]over אמר/ה...

אני רוצה להגיד משהו על TMC ועל חידושים בכלל באיטייז. כמעט רוב החידושים של TMC נפלו מהמקור ולא ההפך. כתבתי על זה פעם:
http://dis-c-over.blogspot.com/2010/11/song-to-siren.html
זה בולט בעיקר בקאברים לביג סטאר, טים באקלר ורוי הארפר, אבל זה חוזר על עצמו גם באלבומים הבאים. עכשיו, האיטייז היו (ועדיין) המקור של כל אהבתי למוזיקה, היו בעשור הזה (נניח בין 1978 ל- 1987) המון דברים טובים, מאתגרים, חלוציים ומה לא. קאברים היו הצד החלש שלהם. אפשר לראות את זה גם במקרה של מינימל קומפקט, שעשו קאברים לא מוצלחים ליארדבירדז, לד זפלין וסיד בארט.

חוצמיזה, אני רוצה להחמיא לך על הפינה הזו,"לא על הסמיתס לבדה". פינה מוצלחת עם שם קולע. הסמיתס היו לדעתי להקת האינדי הראשונה והאחרונה, כלומר לא היה אינדי לפני-כן , ז"א לפני 1983 (היו דברים אחרים), ולא היה אינדי אחריהם (אחרי 1987), לפחות לא אינדי טהור, אלא עירבובים עם כל מיני דברים (נויז, דאנס, וכו'). ולכן הפינה הזו היא הדבר הנכון במקום הנכון. על מה בפינה הבאה דה דה?

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

דיסקאבר, תודה רבה על התגובה>
אני דווקא מאד אוהב את כל הקאברים שציינת, ברובם באמת המקור יותר טוב, אבל במקרה של שיר הסרינה ובכלל TMC אני חושב אחרת, גם בגלל שכך נחשפתי לשירים האלה לראשונה, וגם במקרה הספציפי של שיר הסרינה בגלל שאני מעדיף את החלום הזה.
לגבי הפינה, אז הפרק הבא של "לא על הסמיתס לבדה" היה על אקו והבנימן http://premiumradio.blogspot.com/2011/04/blog-post_7103.html
ויש בתוכנית עוד להקות חוץ מטוקסידו מון, מינמל קומפקט ובהאוהאוס - רק כשאמצא זמן.
אני רק רוצה לציין שהפינה לא מגבילה את עצמה דווקא לאינדי טהור, אלא לדברים טובים שהיו באייטיז ושנשכחו.

רדיו פרימיום להמונים אמר/ה...

אני רואה שקצת התבלבלתי בתאריכים, אקו והבנימן היה לפני TMC :-)

פוסטים אחרונים וממש שווים !