כשבתקליט היה חור, כשבלבנה עוד לא היה זעתר, כשגברים היו מפרנסים יחידים, כשגיטרה היתה כלי הנגינה היחידי שניגן, כשפלאפל היה בפיתה - הא..זה נשאר. כשאני הייתי נער לא היו היפסטרים, אבל מי שאהב מוסיקה היה חייב לסגוד ללהקה הזו: הפינק-פלוייד. ואני בטוח שאין להקה שהיתה יותר הייפית מהם בעולם. אבל הכל מגיע להם בצדק: הם העלו את הרוק ליגה, נתנו לו אופי יותר קלאסי, ומכל הפרוג-רוק נדמה לי שהם נשארו עד היום הכי-הכי. לא רק הכי פופולרים, אלא גם הכי עומדים בשיני הזמן. ג'נסיס של פיטר גבריאל, למשל, לא עמדו בכך. קינג קרימזון - כן !
חוץ מזה שהפינק פלוייד היו חסידים של טכנולוגיה וקידמו מאד את הקלטות האולפן, הם היו בין הראשונים להכניס סינטיסייזרים ואפילו סימפולים של כל מיני דברים לתוך האלבומים שלהם. ובכל זאת, להקשיב לפינק פלוייד, בימיינו, זה לא הכי שיגרתי. אם כבר להקשיב למשהו משנות השבעים - יותר הגיוני לי להקשיב ללד זפלין. יכול להיות שאני מרגיש כך כי כבר עברתי את השיעור הזה, ועם כל האינדי ומה שהולך עכשיו, יצירות ארוכות בלי קורטוב של דאנסיות, בלי צ'ילוייב ועם מילים אידיאולוגיות - צריך לשנות מוד בשביל להקשיב להם.
האלבום Animals של הפינק פלוייד הוא אולי האלבום הכי מוסרני שלהם, ואולי גם האלבום הכי המשך של רוח הסיקסטיז. השירים באלבום ממשילים אנשים לחיות, ובאופן לא בדיוק מחמיא. למשל, השיר "כלבים", מציג את האב טיפוס של איש העסקים תאב הבצע. קצת כמו The Fool on The Hill של הביטלס בגירסת המשלי קרילוב.
הפוסט הזה נכתב במסגרת שבוע כלבים כאן ברדיו פרימיום להמונים- אבל גם לכבוד יום התקליט שיהיה ביום שבת 16.4.10, פרטים על אירועי יום התקליט: כאן.Pink Floyd - Dogs
