Foo Fighters - נותנים פייט

אני לא מת על הסיפור של קורט קוביין - הוא סיפור של גיבור טרגי, וכולם מתים עליו, אבל אני לא. עד היום אני זוכר את סי היימן מדברת בתוכנית של ציפורי לילה, ביום שהוא התאבד - היא אמרה משהו בסגנון: איך כל הטובים מתים צעירים. כבר באותו הרגע כעסתי עליה. חשבתי לעצמי: כמה נערים עכשיו מתפתים להאמין שכדאי למות צעירים. אני הרבה יותר מעריך סיפורים כמו של דייב גרוהל, שהיה המתופף (!) של נירוונה. במהלך ההופעות של נירוונה הוא כתב איזה 40 שירים, אבל לא היה לו את האומץ להוציא אותם לאור, בגלל הנוכחות של קוביין. אחרי שקוביין הרג את עצמו, גרוהל הלך והקליט 12 שירים תחת השם Foo Fighters, כשהוא מנגן כמעט בכל הכלים. אח"כ הוא גם הקים סביב זה את הלהקה, והשאר היסטוריה - עכשיו יוצא לפייטרס האלבום השביעי והמופלא Wasting Light !

שם האלבום: Wasting Light, ישר מעלה אסוציאציה על האור הגנוז בתוכנו שלא תמיד יוצא החוצה, הנה קורט קוביין שבער בלהט וכבה מהר, ודייב גרוהל שאף אחד לא ידע בכלל שהוא יכול להיות לא רק המתופף.

לאחרונה שמתי לב לכך שיש איזה מאבק סמוי בין אוהדי מוסיקת אינדי לבין אוהדי הרוק. אוהדי האינדי מכונים גם ילדי אינדי, וגם מתכיינים וגם היפסטרים. לעומת זאת את אוהדי הרוק, אף אחד אולי לא סופר, אבל הם הרבה יותר אנשים מכל קהל האינדי שיש בארץ. אני מחשיב את עצמי ילד אינדי מתבגר, למרות שכשסבלתי את התבגרותי, באייטיז, זה לאו דווקא היה על הסמיתס והקיור, אלא שאבתי דיכאון, עצבות וייסורים גם מהפינק-פלוייד, וגם די הרבה ממוסיקה אלקטרונית, כמו דפש מוד ועוד. או כמו שנאמר: "אין לך את הבלוז (המוסיקה) אם אין לך את הבלוז (העצב)". משפט ששמעתי לאחרונה:" אלפי שנים בני-האדם חיו במחסור ופתאום הם חיים בשגשוג - עוד לא ברור להם מה הם אמורים לעשות עם זה".

האלבום החדש של הפייטרס נשמע כאילו תלוש ממה שקורה היום, צריך לעשות סוויץ' מהפליט פוקסס מ-TV on The Radio בשביל להקשיב לרוק-גארז' שהם עושים. לרגעים זה נשמע כמעט רוק כבד, הסינגל הראשון White Lemo אפילו נשמע יותר רוק כבד, משאר האלבום. לדעתי זה בכוונה, שוב בגלל שלרוק כבד יש קהל גדול ומתגמל. אבל יש הבדל בין הרוק גארז' של הפו-פייטרס לבין רוק כבד, והוא בטראש ובמידתיות. הרוק הכבד תמיד מסלסל ומחזר אל ההמונים בקיטשיות, ואילו הרוק גארז' הוא צנוע ומוגבל במניירות (מה זה המילה הזו?). האלבום כולו הוקלט באמצעים אנלוגים בלבד, יש בו שירים טובים, ופשוט כיף לחזור אל החול, אל הבסיס, אל הדברים הפשוטים, לרוק גיטרות משפריץ ומרענן.