האלבומים של מרץ 2011 !

האלבומים של פברואר
האלבומים של ינואר
פעם שלישית זה לא רק גלידה, זו כבר התחלה של מסורת. מצא-חן-בעיניי וגם בעינכם הפורמט, אז הנה שוב הסקירה של האלבומים של החודש. יש גם נגן ובו אוסף שירים מתוך האלבומים של החודש. לא תמיד מופיעים בו השירים הכי להיטים באלבום, את אלה תוכלו למצוא בד"כ בקישורים ל"עוד שירים". אבל בכל זאת אלה שירים פרימיום ואולי אפילו יותר מייצגים. אין כאן ממש דירוג, אבל הסקירה מתחילה מהאלבומים היותר בולטים ו/או היותר אהובים ולאט לאט נרד לדברים שפחות דחוף לשמוע. והפלייליסט של החודש:



Low - C'mon אני בדרך-כלל צריך וצורך מוסיקה עם אוקטן אנרגטי גבוה, אז התחלתי להקשיב ל-Low כמו ספר לפני השינה, ואח"כ גם בבוקר כשרק מתעוררים, ואח"כ עוד ועוד. זה נשמע כמו קאנטרי בהילוך איטי, אבל זה כבר מתפתח לסוג של רוק. יש אפילו שם לסגנון הזה: Slowcore. השיר הפותח Try to Sleep אולי רומז משהו, אבל הוא מספיק מעניין בשביל שתרצו להקשיב לו עוד ועוד. You See Everything הוא כבר הרמוניות שמזכירות לי חלון אפור שדמעות של גשם מתדפקות עליו. Witches הוא גלי גיטרות איטיים הנשברים אל החוף, Nothing But Heart הוא מסע אל העורקים הראשים, אוטוסטרדות הדם וחדרי הלב- אני מניח שהבנתם איזה סוג של יופי יש פה.  השיר בפלייליסט Witches

Keren Ann - 101 קרן אן משלנו - היא אפילו גרה עכשיו (גם) בתל-אביב עם בן-זוג ישראלי. בגיל 13 היא ירדה עם הוריה לצרפת, וזהו אלבומה החמישי. היא מצליחה מאד שם וגם אצלנו, למרות שהיא בכלל שרה באנגלית. שיר הנושא  101 נכתב בהשראת בנין בן 101 קומות בטאיוון שבו ביקרה, ואחד מי-יודע של ליל הסדר. מבחינה מוסיקלית אן עושה שירי פופ די פשוטים, אבל עם דגש על טאצ' בהפקה, שמוציא את זה כמו ציור אבסטרקטי על בד קאנבס בצבעים רכים. אלבום מושלם מלא רגישות ורגש, שמוקדש לאביה של אן שנפטר השנה. השיר בפלייליסט Steange Weather ועוד שיר

Elbow - Build a Rocket Boys   זה מתחיל כבר בשיר הפתיחה The Birds בן שמונה הדקות (!), שיר שרק בדקה 3:26 מתחיל להתפתח. אלבו מזכירים לנו שמוסיקה צריכה לקבל את הקשב הראוי לה, את ההתעמקות והאזנות החוזרות הנדרשות.  מה שהכי יפה וראוי להערכה, הוא שהאלבום הזה  הגיע אחרי ההצלחה הפנומנלית של האלבום The Seldom Seen Kid שהיה אלבום פלטינה כפול. Elbow כנראה הלהקה שהכי קרובה למה שנקרא רוק קלאסי, מבלי להישמע סבנטיז. הכי הם נשמעים לי, כמו בנים של פיטר גבריאל. וזה אלבום החובה השני של החודש הזה.  השיר בפלייליסט The Bird, ועוד שיר

Strokes - Angles האלבום הזה זכה לקטילה רבתית בהרבה מאד מקומות, בעיקר בגלל שקזבלנקס שלח את הקלטות של השירה שלו במייל. זה פרט שאכזרי לגלות אותו, כי כשאומרים לך את זה, אפשר באמת לשים לב שהקול שלו מרחף מעל פני הצליל. אבל, הריחוק הפיזי של הסולן הכרימזטי איפשר גם דמוקרטיה סגנונית וססגונית, שעושה את האלבום הזה למה שהוא. בלי קשר לכל מה שהתרחש מאחורי הקלעים זה אלבום פרימיום. הרבה רפרנטים לדברים אחרים יש באלבום החדש: Two Kinds of Happiness נשמע מושפע מלהקת The Cars של שנות השמונים, Taken for a Fool נשמע קלאש, Games אלקטרוני ניו-אורדר, Call Me Back הוא בוסה נובה מודרנית שמזכירה את דורטי קולם (שוב שנות השמונים). Gratisfaction נשמע כמו מחווה רולינגסטונס, Life is Simple on The Moonlight נשמע שילוב של גיטרות פט מאטני, עם מחזמר רוק. דווקא בכיף.השיר בפלייליסט Two Kinds of Happiness

Glasvegas - Euphoric Hearbreak הלהקה הסקוטית האהובה עליי, בעוד אלבום מלנכוליה אופורי שנותן מקום לרחמים עצמים בריאים, וקצת רגשות של גברים חזקים. השיר בפלייליסט Change שקט ולא אופייני לאלבום אבל הוא הכי יפה בו, ועוד שיר


Fleet Foxes - Grown Ocean from Fleet Foxes on Vimeo.

Fleet Foxes - Helplessnes Blues אלבום שני ללהקה שהצליחה לעשות הייפ ללבוש חדש של צלילים עתיקים. נערי המקהלה נשמעים כבר פחות ביץ' בוייז ויותר סיימון וגרפנקל. השאלה הגדולה שעולה היא איך זה שצליל הסיקסטיז הרוקי הזה כל-כך מצליח בשנת 2011 ? כנראה שהעולם זקוק לאיזה סיבוב על משהו אקוסטי כל כמה זמן. ככל שהמודרנה והטכנולוגיה מתקדמים, אנחנו כמעים לפשטות, לחזרה לשורשים ולטבע.  את אלבום הבכורה שלהם, היה לי קשה יותר לעכל. הוא נשמע לי מאולץ, אבל בסופו של דבר נכבשתי, קצת אחרי כולם. עוד לא התרגלתי לכל השירים ב- Helplessness Blues, אבל אני יודע שאני אוהב אותם (בלשון עתיד). קודם כל מפני שאני אוהב את סיימון וגרפנקל, וחוץ מזה בגלל שהשירים יפים. חוץ מזה שאני אוהב את שם האלבום, והוא מאד מתאים להם. השיר בפלייליסט Bedouin Dress ווגם Bettery Kinzie, ולמעלה קליפ, ועוד שיר

REM - Collapse Into Now  אני לא בטוח שאפילו אוהדי הלהקה מסופקים מהאלבום הזה: או שהם מרוצים מעוד כמה שירים של להקתם האהובה, או שהם מאוכזבים מכך הלהקה הזו כנראה גמרה כבר את הסוס. אפשר למצוא כאן כמה שבבים של שירים טובים, אבל הרוב, לטעמי (ולא רק), חלש. השיר בפלייליסט Every Day Is Yours To Win  ועוד שיר  

Joy Formadale - The Big Roar זו היתה יכולה להיות, אולי, הלהקה הטיפוסית שמנגנת ב-MTV Rocks, לשעבר MTV 2. במקרים רבים רוק גיטרות שוגייזינג, הוא בעצם לא רוק, אלא פופ שמנוגן עם גיטרות שוגייזינג. אבל בואו לא נעשה להם עוול: Joy Formadale הם ליגה גבוהה של שוגייזינג, ולא רק לחובבי הז'אנר. The Big Roar מכיל מושלמות מוסיקלית שבין פופ לרוק, ושירים מעולים. אם הוא היה נוצר בניינטיז אז הוא היה נחשב לאלבום מופת. אז חדשנות אין כאן, אבל זה נשמע מספיק מעודכן, למרות הכל. השיר בפלייליסט Whirring

Bill Callahan - Apocalypse ביל קלאהן ממשיך להפנט אותנו עם הקול עמוק שלו בשירים שהולכים למקום עמוק יותר, השיר בפלייליסט Drover, ועוד שיר

Timber Timber - Creep on Creeping on  טימבר טימבר מנסים לעשות אלבום  אפל, כל השירים מ-Bad Ritual הפותח וכלה ב- Black Water מנסים לבנות אלבום שהוא ממלכת אופל. מבחינה מוסיקלית זה אלבום שהכי קרוב ל-Low. השם המתחכם של השיר  Too Old to Die Young, אולי רומז יותר מכל על האלבום הזה, זה הכל בכאילו. אין כאן מספיק עוצמה: זה לא מספיק טווין פיקס, ולא מספיק אלפרד היצ'קוק, אפילו לא מספיק טום ווייטס או ניק קייב - שבכל שיר יש לו יותר שחור מזה. בסך הכל זה אלבום שמאוד נעים להקשיב לו והוא לא רע בכלל, אבל אפשר גם לוותר.

The Dodos - No Color עם כל הערכה שיש לי ללהקה הזו, הסגנון המוסיקלי שלהם שבו הם נשמעים כאילו כל הכלים הם תופים. מי שאוהב את הלהקה, אז נראה לי שלא יתאכזב. שירים טובים אחד-אחד, אלבום טוב, רק שהחיים שלי מספיק דופקים לי בראש, אני לא צריך שגם המוסיקה תעשה לי את זה. השיר בפלייליסט Don't Try and Hide It (היחיד שהם התאפקו בו עם התופים)

David Bowie -Toy אלבום גנוז של דיוויד בואי משנת 2001. זה היה אמור להיות האלבום האחרון שלו בלייבל וירג'ין, אבל בגלל בעיות זכויות יוצרים הוא לא יצא לאור. זה אלבום שאריות מחוממות, ומיותר לחלוטין.  במקום זה יצא שנה אחריו האלבום Heathen, המומלץ, לכו עליו !

Art Brut - Brilliant !Tragic !  יצא להם אלבום מבריק ! טרגדי ! טרם הספיקותי להקשיב לו, אבל אני מניח שזו חדשה מרעישה לחלקכם, במיוחד אחרי שהם הופיעו בארץ. אני לא מתכוון להעמיד פנים שאני אוהב אותם. יש להם שירים טובים שאהבתי פה ושם, אבל הדיבור שירה האינטלקטואלי של אדי ארגוס, נשמע לי כמו חפירה אחת גדולה.

Avrile Lavigne - Goodbye Lullabye  יחסית לכוכבת פופ, הקנדית הזאת, יכולה להוציא מעצמה כנות המלווה בנימה מעט יותר רוקית מהרגיל. באלבום "שלום שירי-ערש" היא מבטאת שלב נוסף בבגרות המוסיקלית שלה. מצד אחד אין כאן להיטים כאלה דביקים, מצד שני בימים אלה שליידי גאגא עושה פארודיות, ופורנוגרפיה, Avrile נותנת המון כבוד לפופ. הייתי יכול אפילו לאהוב את זה מאד, אילו הייתי נערה צעירה ומתבגרת, אבל אני לא.

  The Kills  -Blood Presures התחלתי להקשיב לאלבום הזה עם המון אופטימיות, הסינגל הראשון מתוכו, Satellite, היה כל-כך טוב, הצליל המנסר של הגיטרות שנשמע חדש, למרות שזה גיטרות, ובכלל שיר טוב. ואז האלבום הדי סתמי הזה...
.
Noah and The Whale הרבה יותר מש-REM מאכזבים, נוח והליויתן איכזבו החודש. הפופ המתקתק שלהם ידע תמיד לשמור על גבולות שלא יגלשו לסכריניות, לפנות אל כל ילדי האינדי בגובה העיניים, ולתת סחורה שהיא מספיק איכותית, גם כשהיא פופ. הפעם הם יצאו עם שיר מעולה שנשמע מתוק מידי, אבל סלחנו לו על זה. אח"כ הגיע אלבום שצריכים שתי כוסות מים ליד, כשמקשיבים לו, או לפחות מיץ אשכוליות סחוט טרי. לשמיעת שיר

Death Cab For Cutie - Codes & Keys אין לי ספק שהלהקה הזו היא הכי אוברייטד בסביבה של "עונג שבת". מחוץ לסביבה הזו היא כנראה מתחת לכל ראדר שהוא. יש להם אלבום חדש. אני לא מתלהב.

The Pain of Being Pure at Heart - Belong בהחלט שאפשר לתת ללהקה הזו, שנשמעת כמו חיקוי דהוי של הסמיתס, קרדיט על התמדה. עוד אלבום שלהם שמנסה ומצליח להישמע הקול שהכי יכול להגדיר אינדי-בריטי, אבל קצת חלול.

EP's שיצאו החודש:
Burial, אלכס טרנר - המעולה, אנימל קולקטיב - שמעייפים אותי

אם אתם חובבי מיינסטרים אז יצאו החודש גם אלבומים הבאים: ללהקת האימו Panic ! At The Disco  - הקשבתי וזה מאכזב. לבריטני ספירס - שטרם הקשבתי, והאמת שאני מתלבט אם כן ומתי לעשות את זה.