סטרוקס - פרדוקס השמיעה בציבור

העטיפה הנוראית של השנה

הסטרוקס מוציאים אלבום חדש - ניגשתי להאזין אליו בתחושה, של : "נו, מה הם יכולים עוד לחדש?". בשנת 2011 הסטרוקס הם כבר להקה ותיקה, ומוסד תרבותי, ואחרי הסינגל הראשון (והדי, חזרה למקורות) Under Cover of  Darkness זה נשמע כאילו הם מגדילים את הרפרטואר שלהם, כדי שיהיה להם עוד אלבום למכור, ועוד שירים לנגן בהופעות. בראיונות שהם עושים לתקשורת הם לא מסתירים את הקושי שלהם לעבוד אחד עם השני, הגיטריסט שלהם ניק ולנסי סיפר לפיצ'פורק ש-75% מהאלבום הוקלט ע"י הלהקה ביחד, השאר הושלם בהקלטות נפרדות. אז לחצתי פליי לא דחוף, ולא מתרגש ו...תדם ! הפתעה ! נכון שאין כאן את הראשוניות הבוסרית שהם הביאו ב-  Is This It, אבל Angles נשמע כאילו כל מה שהם עשו עד-כה היה בשביל לכתוב ולהקליט את האלבום הזה.

הרבה רפרנטים לדברים אחרים יש באלבום החדש:  Machu Pichu  נשמע סקא Two Kinds of Happiness נשמע מושפע מלהקת The Cars של שנות השמונים, Taken for a Fool נשמע קלאש, Games אלקטרוני ניו-אורדר, Call Me Back הוא בוסה נובה מודרנית שמזכירה את דורטי קולם (שוב שנות השמונים). Gratisfaction נשמע רוק סבנטיז אמריקאי - כמו איזו מחווה לרולינגסטונס, Life is Simple on The Moonlight נשמע שילוב של גיטרות פט מאטני, עם מחזמר רוק. המלאכה הזו, של לקלף את הקליפות של השיר, ולהתענג על כל  רובד לא ממש נחוצה. אני אפילו קצת מצטער שאני עושה אותה, אני מעדיף שהאוזן תתפוצץ מכל קשת הטעמים, ותהמם אותי מעונג לא מוסבר. מצד שני אין כאן שירים שאפשר לשיר במקלחת, בכל זאת צריך את התרגום של המוח לקצוות הרגשות.

מחוץ להקשר התרבותי - The Strokes נשמעים ב- Angles בסאדר. הייפ יכול להיות עסק מאוד מתעתע - מצד אחד הוא מעלה את הציפיות לשמים, מצד שני: מי היה מקשיב לאלבום הזה, אם כולם לא היו מקשיבים לו ? וזהו פרדוקס השמיעה בציבור.

להאזין לכל האלבום חופשי-חופשי.